ספר הזהר מי כתב אותו??

מוטי

היתה עדנה לאבולעפיה.
יש הוצאת ספרים - חרדית - שמוציאה מחדש ספרים שלו מכתבי יד (במחיר יקר).
ופרופסור אידל הקדיש לו שנים של מחקר. זו היתה עבודת הדוקטורט שלו, ולדעתי דמותו ושיטתו של אבולעפיה היוו במשך שנים מניע בהגותו של אידל.

על כל פנים, יש לאידל הרבה מחקרים על אבולעפיה. וכמדומה לי שהוא כותב בזהירות ויראת כבוד, ויש לו תובנות, כך שכדאי לעיין בספריו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הרב מימוני שליט"א

אכן כבר הודיעו לי ממחקריו של פרופסור אידל
אמנם יש לי בזה חשש מסויים מה שלא מצאתי בשאר החוקרים.חשש זה נובע כתוצאה מזה שלא עסקו כמעט בתולדותיו ביהדות המסורתית שמרנית.מן הסתם דעתי תהיה נוטה לקבל את גירסאותיו של אידל כאמיתויות היות והם הדיעות הראשונות שבהם אפגש.גם על זאת הייתי מוכן להסתכן אבל אחר שראיתי כי אידל טוען כי הרמד"ל כתב את הזוהר מתוך נגיעה אישית והזדהות וכיו"ב.חששי גובר.

לגבי הוצאת הספרים שדיבר כבודו עליה.אני מודע לה .וגם הספקתי לשוחח עם המו"ל .גם בזה יש דברים שנרמזו בהקדמת שערי קדושה חלק ד שנדפסו בספר "כתבים חדשים למהרח"ו" ע"י הרב הלל שליט"א והרב סאפרין שליט"א.משהו לא נוח.

אני מאד מעוניין לדעת האם יש איזה חכם מדורות עברו שהתייחס למהר"א אבולעפיה תורתו ותולדותיו.(מלבד אלו שציינו שמו.כמו הרדב"ז והרמ"ק ועוד)

מוטי

זה ממש הפך להיות אשכול על אבולעפיה.

יש אצלנו מומחים: מסתברא, ממדבש. חכה קצת והם יענו לך.
בינתיים אוכל לומר לך מה שידוע לי, מקצת מן המקצת.

אבולעפיה מיזג קבלה חוויתית עם מה שהבין והוציא ממורה נבוכים של הרמב"ם. התוצאה היתה, בין השאר, פיתוח טכניקות להשגת אקסטזה, תוך גלגולי אותיות ועוד שיטות.
עד כמה שאני זוכר (מאידל?) הוא ראה את עצמו כנביא.
עכשו אני מציג את עמדתי: הרשב"א נלחם בו ו"היכה אותו על קדקדו", מה שהרגיע את הרוחות ומנע את השפעתו למשך מאות שנים.
אבל אחרי מאות שנים נשכחה הביקורת, ואבולעפיה הוצג מחדש כבעל רוח הקודש, גילויים ועוד. זה החל כמדומה לי מהחיד"א.
בעיני, אישיותו ומעשיו של אבולעפיה הם דוגמא למה שאני מכנה "התאווה לסוד". זו תאווה, כמו כל התאוות, הלא שהיא מושכת את האדם להשתקע בחיפוש אחרי חוויות אלהיות, גילוי רזים שמימיים, ועוד כהנה וכהנה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בענין אבולעפיא,
קפלן בספריו כותב הרבה אודותיו, ומעתיק ממנו, במקום שראיתיו דן אודות אשיותו וקבלתו בגדולי ישראל, נשאר במסקנא כי אף אותם שמביאים ממנו אינם דוקא מסכימים עליו, כי אם דס"ל כי הדברים שהוא מביא, (ר"ל העצות להגיע למדטציה) הן מקוריות ומקובלות כי היה לו רבי מוסמך ומן הסתם שמעם ממנו, אבל אודות אישיותו אינו דוקא שמסכימים שהיה צודק בהשערותיו שהיה נביא או משיח. אגב רח"ו בשערי קדושה חלק ד' מביא דברים והדברים נמצאים בכתבי אבולעפיא, אבל הרב הנ"ל למסקנא מצא כתב יד עתיק אשר מסתבר ששניהם שאבו מקורם משם, לכן אינו ראי' מרח"ו כלל על אבולעפיא.
ועתה לענין הזוהר, מה שהקשה עלי הרב מיימוני כי דברי סותרים את עצמם, כתבתי שקבלה עתיק ואח"כ כתבתי שנושא הפרצופים הוא חדש. איני סותר את עצמי כלל, קבלה הוא ישן ויש בה חידושים שנתחדשו במשך הדורות, ואין זה סתירה כלל, הדבר מבואר באורך בנתיב מצותיך להגה"ק מקאמארנא, קבלה הוא משל לנמשל, הנמשל אינו משתנה, הנמשל אינה מושגת (לרוב אנשים), הנמשל א"א למסרו במילים, אם משיגים הנמשל הוא חסד מן השמים, אבל אין זה עבודת האדם להשיג הנמשל. כל המקובלים אמרו משלים להנמשל, המקובלים הראשונים בימי הגאונים דברו ע"פ רוב בשמות, וקצת בספירות, הראשונים יותר בספירות, הרמ"ק הלך בעקבותיהם, אח"כ בא האר"י וחידש חידושים לפי שהוא השיג הנמשל, ונתן משלים אחרים, בדרך הפרצופים, וזה לא בא לשלול דברי קודמיו אלא לבארם בדרך חדש, וכן הבעש"ט נתן משל חדש, והוא ע"ד העבודה איך לעבוד השי"ת, ובכל דבריו יש בהם משל חדש להנמשל האמור. כל זה הוא אלף בית של קבלה. לכן איני סותר את עצמי באמרי שהקבלה הוא עתיק, ועכ"ז יש בה חידושים ע"י גדולי המקובלים שידעו האיך לתת משל חדש.
עוד אעיר כי מבין ריסי עיניך ניכר שהנך מסתפק לא רק על הזוהר אלא על כל חכמת הקבלה בכלל אם הוא אמיתית אם לאו, א"כ מה תעשה בעובדה הידוע כי גם הרמב"ם (המורה דרך שלך) נעשה מקובל בסוף ימיו.
ומה שכתבת בענין קדמות הזוהר שאעיין בהלינק ואראה שמדובר בידים מוכיחות על זיוף, עיינתי שם, ואנסה להשיב כפי כחי.
ראיתי שם כי הנך מצטער הרבה על ענין היחודים המבוארים בקבלה, וכ"כ ארויסגעשריבען, עד שהגזמת לומר כי בהרבה מדינות נימוסיות היו אוסרים קריאתה.
לא ידעתי אם הפסוק כמער איש בלוית בענין הכרובים, הוא גם לפי דעתך בגדר צניעות,ומה תעשה עוד עם הגמרא כי בזמן המקדש היו פותחין ומראין אותו לעם, ואומרים ראו חיבתכם לפני המקום, מה זה? לא היה להם מה לעשות אלא להראות דבר כזה, איך שאחד בועל אחר (סליחה) בפני קהל ועדה, ומה עם הילדים? (ברצינות).
אחר כל התירוצים לא יועיל לך כי אם לומר כי אמנם היחוד המבואר במקובלים, הוא אמנם פסוק מפורש, ולא התביישו כלל בזה (אגב בגמרא מבואר כי בעת החורבן התבטא אחד מן המחרובין בתמיהא על ענין הכרובים, מן הסתם היה סבור כשלום) והראו אותה לכל אחד, כי הקב"ה שאני, ואין בושה לפני המקום ואותו התירוץ שיהיה לך שם תענה גם כאן לענין הזוהר, שכולו עסוק ביחודים עליונים, ואם לפעמים מתבאר היחוד בפרוט, אין זה בושה כלל, ואדרבה ראו חיבתכם לפני המקום.
ולענין הקושיות שיש לתא שמע, ברצוני לדעת איזה סוג מנהגים אתה רוצה שיובאו בזוהר כדי להווכח שהוא אמנם עתיק אם לא ערבוב מנהגים מאשכנזים וספרדים, וכי אין שם מנהגים שאין נוהגים בשני הקהילות?. ומה שכתב כי הוא הולך ד' פעמים כשיטת רבינו יונה ד' וה' פעמים, ד' או ה' פעמים בספר שלם הוא באמת מספר נמוך, שיווכח שהיה תלמיד רבינו יונה, אנו צריכין לכה"פ עשרים פעמים או אף יותר. ובכלל, תמה אני שמביאים שמנהגים שמקורם אך ורק במאה הי"ג מובאים בזוהר, על זה אומר, כי לצד שהזוהר עתיק, אז יש מקור למנהגים אלו עוד מזמן ההוא, וא"כ איזה ראי' יש מזה שהזוהר מאוחר, אדרבה דוק לאידך גיסא המנהגים עתיקים.
כתבתי כבר כי חלק מהזוהר בוודאי ניתוסף מאוחר יותר אף לדעת גדולי ישראל בדור הקודם, וזה מצד הלשון שבו נכתב או ראיות כאלו, למשל הרעיא מהימנא שרואים בו פלפולים בין ר' שמעון ומשה רבינו, ובע"כ צריכים אנו לומר שמדובר עם נשמת מרע"ה לכה"פ, ולכן נוכל לומר שגם בר"ש מדובר עם נשמה.
אבל הקושיות שהנך דן שם אינן מעוררות אתי כלל לשאלה, הראיות אינן, החלטותיו של תא שמע הם יותר השערות מראיות, וא"כ השאלה מתעוררת מה לא נותן לך מנוח?
חזרה להתחלה בענין חוסר צניעות בזוהר, ראיתי דבריך ונזכרתי מחלוקת, הרמב"ם והרמב"ן, בראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ז, הרמב"ם ס"ל כדעת אריסטו כי חוש המשוש חרפה הוא לנו, הרמב"ן חולק על זה ביד רמה, הקב"ה ברא כונניות באדם, ואם עושים המצוה לשם שמים אז אין בזה שום חרפה והוא מצוה ככל המצות. יצחק אבינו לא התבייש במעשה דאבימלך, כיון שעשה לשם שמים (פרט זה איני זוכר אם הרמב"ן כותבו שם) והיה כמניח תפילין.
הכי קראת שמו מיימוני, ויתרמב"ם זה. הולך בשיטת הרמב"ם, וכל הילוך מחשבתך הוא שטיק רמב"ם, חוש המשוש הוא חרפה לדעתך, ולכן אתה מגיב על הזוהר איך יכתוב בדברים של חרפה על הקב"ה. אני סובר כהרמב"ן וכן ס"ל להזוהר, וא"כ אין פלא שיכתבו בדברים של "חרפה" ביד רמה.
ולאחר כל אלה, אם אתה מבקש דעת גדולים כי חלק מהזוהר אינו אמיתי, גם רח"ו כותב פעם "כי כמעט היה מו"ר מגמגם לומר כי דבר זה אינו מהזוהר", הא לך רח"ו שגם כן כותב כך. כתבתי זה להראות לך כי אני מתנגד לומר על חלקים מהזוהר שהן הוספות, אבל לפסלו בכללו, ובשביל זה לפקפק סחכמת הקבלה בכלל, על זה אשיב ואשיב ככל כוחי בל"נ.

ט"ס וצ"ל כי אין אני מתנגד וכו'

רוב תודות לחכם באראפארקער שליט"א.
לגבי מהר"א אבולעפיה זצ"ל.ראיתי אכן כי היו לו קבלות גם מן הרמב"ן.וזה צריך בדיקה .אם כי הוא מן האפשר.

לגבי הזוהר.אם כבוד תורתו מסכים כי אפשר כי היה עסק הנשמות שם.מדוע לא יאמר בפשיטות כי כמו שאפשר לחזות העתיד כן אפשר לראות העבר וממילא אינו מן הנמנע כי אכן הספר רובו ככולו נכתב בספרד בתקופה מאוחרת (או באיטליה או ביוון או במלטה)העיקר כי הוא חיבור מאוחר שאכן נרשם מפי נשמות האבות והתנאים כעניין הרמח"ל ובכח פעולה נבואית.
הלא בזה יתורצו כל השאלות?
וכבר חכמי הפורום הביאו כאן שכן סובר הרב מאור ענים והגה"ק מקאמארנא.א"כ בזה אפשר ונכון לקבל זאת.כי היא דרך אמיתית וממוצעת גם כן.

גם לא נזדקק לדוחק שכתבת לגבי מנהגי ישראל.כי בעיני הוא דוחק.ובהצטרף כל הספקות שעוררו עליו למאמיני קדמותו ההיסטורית הרי הדוחק הופך לקושי של ממש.__(גם מה שהביא מרבנו האר"י זיע"א אין בו ראיה לכלום אחר אלף מחילות)

מוטי

כלומר -

בלי להניח שהזוהר נכתב על ידי גילוי מיסטי כלשהו, עלינו להודות כי הוא מאוחר-מזוייף?

זו מסקנה כואבת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

נשמט ממני

יש להעיר כי על פי המובא באגרתו בריש ספר "חיי עולם הבא" אל הרשב"א כתב והוכיח מהרא"א הנ"ל כי איננו נביא.וזהו עניין אחר מה שהגיע אליו בכח פעולת השם.

הרב מימוני שליט"א

מסקנתך תופסת הדברים ללא מיצוע.

אין זה כך.אני סובר כי הספר הקדוש הזה נכתב בכח פעולה אלוקית ידועה ליודעים.

אם אין זה כך אלא נכתב בכח חכמה גרידא מכל מקום הוא אמת.מה לי אמרו אדם אחד או עשרה.סוף סוף הוא אמת.בין יאמרוהו מאות או יחיד אחר שהוסכם מפי רבים הרי הוא האמת.כל שכן שהקבלה והמסורת עמודי ההוראה הם.ואבותינו גם רבותינו קבלו חכמה זו כאמיתית.
אכן יש נפק"מ בין השיטות לעניין הלכה.

קצת העתק מספרו של רב קפלן, מפירושו על ספר הבהיר.
With the closing of the Talmudic period, the circle of Kabbalists diminished, and at times may have consisted of not more than a few dozen individuals. So closely knit was this group~ that outsiders often did not even know of its existence. While it was important to maintain the tradition of the Kabbalah, it was equally important that it not fall into the wrong hands.
During some periods, leadership of this school was under the religious leaders of the generation, while at others, it may have included individuals whose names have been completely lost to history. It is known that such individuals as Natronai Gaon (794—861) and Hal Gaon (939—1038) had knowledge of these mysteries.40 There is also evidence that Sherira Gaon (906—1006) had access to many of these teachings.41 While these individuals were leaders of the Jewish community as a whole, they were also active in the circle of Kabbalah.
Central to much of this activity was the Bahir. Just how wide a circle had access to the text during this period is not known, but the number could not have been large. Manus may have existed, but these remained in the hands of the group's leaders, with all others receiving the tradition orally. Members of the group were bound by an oath not to reveal its mysteries to outsiders, and the community at large was totally unaware of its existence.
For this reason, it is not surprising that such prominent scholars as Saadia Gaon (882—942) and Maimonides (1135—1204) never saw the Bahir, or that in his extensive commentary on Sefer Yetzirah, Rabbi Yehudah ben Barzillai of Barcelona (1035-1105) does not make any mention of it. The ''text was the private domain of a small secret society, and those outside the circle were not meant to even know that it existed.42 Thus, in one of the earliest published Kabbalistic texts, Rabbi Avraham ben David (Raavad) states, ''All these things and their mysteries were transmitted only from one mouth to the next.'' ~
This is not surprising, since the mysteries of the Kabbalah were not meant to be transmitted to everybody. Much of this mystery is alluded to in the opening chapters of Ezekiel, and the Kabbalah in general is often called the ''workings of the Chariot,'' a term also used in the Bahir.44 As a matter of law, the sages state that these mysteries ''cannot even be taught to a single individual, unless he is wise enough to understand with his own knowledge.'' ~ in such a case, the complete tradition was only given over to the head of the group, and then he would limit its instruction to those whom he saw fit. Only individuals possessing the highest qualities of scholarship and piety would be admitted to the circle of initiates.46
Another important relevant injunction was, ''Things transmitted by mouth may not be written down.'' ~ a result of this, even mundane teachings involving the Oral Law were not put into writing during the earliest Talmudic period. Although each master might keep personal notes, these were called ''concealed documents,'' and were not even made available to his closest disciples.48 If this was true of mundane matters, it was certainly true of the Kabbalah, which was considered to contain the ''secrets of the Torah.'' If any texts existed, they were most carefully guarded.
Tradition has it that the Bahir was kept by a small school of Kabbalists in the Holy Land. During this period, parts of it were paraphrased in another Kabbalistic text known as Raza Rabba (''Great Mystery''), which as a whole has been lost, but is quoted by some eastern writers of the tenth century.49 From there, the center of activity moved to Germany and Italy, bringing the Bahir with it.
By the year 1100 some of the Bahir's teachings were known to a small group in Spain, and its influence can be seen in the writings of Rabbi Avraham bar Chiyah, particularly in his MegilatHaMegillah(''Scroll of Scrolls''). Soon after this, the main Kabbalistic school moved to France, particularly to Provence. This city became an important center of Kabbalah, and it was here that the decision was made to publish the Bahir.5°
The earliest known members of this school were Isaac Nazir and Yaakov Nazir of Lunel. The title ''Nazir'' indicated that they did not engage in any worldly activity, but were supported by the community so that they could devote their entire life to Torah and worship. It was in such a contemplative life that the teachings of Kabbalah could flourish.51
Also important in this group were Rabbi David ben Isaac, and Rabbi Avraham ben Isaac of Narbonne, author of the Eshkol. Son of the former and son-in-law of the latter was Rabbi Avrahamben David (Raavad) of Posqueres (1120—1198), author of a gloss on Maimonides' Code. A master of the mystic
Introduction xvii
arts, he received the tradition from his father and father-in-law, and later became head of the school, In his legal commentaries, he writes that his school was subject to divine inspiration and the revelation of mysteries.52
It was Raavad's son, known as Isaac the Blind, who inherited the leadership of the Kabbalistic school and brought it to Provence.~ Even though he was blind, he was reputed to be able to look into a person's soul and see his thoughts.TM In his commentary on the Torah, Rabbi Bachya ben Asher (1276—1340) calls him the ''father of Kabbalah.''55
There was a tradition that revelation of a sort would return in 1216, and this was even known to Maimonides from his ancestors.56 Like the entry into the Holy Land, this would require forty years of preparation, and part of this preparation was the dissemination of the Kabbalah. It was in this spirit that the Bahir was first published around 1176.
Since the Bahir was restricted to a small closed group for several hundred years, there has been considerable confusion among historians regarding its transmission and publication. Oral traditions and secret societies do not lend themselves to historical research, and jealously guarded manus do not find their way into libraries. The only viable data regarding the Bahir comes from traditions preserved over the centuries, and, as many modern historians and anthropologists have discovered, these traditions are usually reliable and accurate.
The tradition was passed on from Isaac the Blind to his disciples Ezra and Azriel, and from them, to Rabbi Moshe ben Nachman (Nachmanides), known as the Ramban (1194-4270). Through his commentary on the Torah, where he frequently quotes the Bahir, he popularized many of its teachings to the Jewish world at large.
Until the Zohar was published around 1295, the Bahir remained the most important classical Kabbalah text. There are many places where the Zohar expands upon concepts found in the Bahir, and careful study reveals an important similarity of content in both works. This is not surprising, since the author of the Zohar, Rabbi Shimon bar Yochai, was doubtlessly familiar with Rabbi Nehuniah's teachings. Even before his special revelation in the cave, Rabbi Shimon must have been initiated into the mystical tradition, and a possible link may have been his father-in-law, Rabbi Pinchas ben Yair, whom, as mentioned above was close to Rabbi Rahumai.