http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1189071.html 
בעת אישן ואעירה: על התפילות שבין יום ובין לילה
דליה מרקס. הוצאת ידיעות ספרים, 339 עמ', 88 שקלים

מאת: עמית עסיס
הספר "בעת אישן ואעירה" מבוסס על עבודת דוקטורט שעניינה תפילות ההשכבה וההשכמה היהודיות כטקסי מעבר. אולם הרבה דליה מרקס אינה רק חוקרת, היא ניגשת למחקר כאדם מתפלל, מתוך מעורבות אישית ורצון לקרוא את תפילות המעבר הללו כאתרים טעוני משמעות גם היום

האם אפשר לדבר היום ברצינות על ריטואלים של ציון זמן משמעותי? הזמן שאותו אנחנו חיים היום נתון כולו למשטר של ספרות השעון המתחלפות, משטר הזמן המדעי, הזמן שכל הרגעים שבו הם בני המרה אלו באלו, ניתנים לחישוב ולניהול. בתוך הזמן החילוני הזה קשה לחשוב על מעברי זמן שהם דרמטיים, ראויים לטקס אותנטי; הטקס נראה לנו שייך לזמנים אחרים, שבהם הטאבו החברתי חילק את הזמן לפרקים ברורים של אסור ומותר והפכו מעברי זמן למשמעותיים. מן העיניים שלנו, למודות התאורה המלאכותית, נדרש מאמץ כדי שיראו את הלילה כ"נהר היומיים אשר על חופיו ארצות מוארות", כלשונו של נתן אלתרמן (מתוך "שדרות בגשם").

הספר "בעת אישן ואעירה" מבוסס על עבודת דוקטורט בינתחומית שעניינה תפילות ההשכבה וההשכמה היהודיות כטקסי מעבר. אולם הרבה דליה מרקס אינה רק חוקרת - כמוסמכת התנועה הרפורמית היא ניגשת למחקר התפילה כאדם מתפלל, מתוך מעורבות אישית, מתוך רצון לקרוא את תפילות המעבר הללו כארועים טעוני משמעות. גם היום.

האתגר של טעינת התפילה במשמעות הוא קשה לא רק בשל האופי החילוני של העולם הטכנולוגי שבו אנחנו חיים, אלא גם במיסוד הקיצוני שבו נתונה התפילה המסורתית. כאן ניכרת בחירתה המוצלחת של מרקס בברכות השחר ובקריאת שמע שעל המיטה: תפילות שרמת המיסוד שלהן נמוכה יותר, שבדרך כלל אינן נאמרות בבית הכנסת אלא בזיקה לבית ולמיטה.

השוליות הזאת מתגלה כבעלת פוטנציאל יצירתי: בעוד ששינוי בתפילת העמידה נתפש בעיני מתפללים רבים כדבר שלא יתקבל על הדעת מחוץ לבית כנסת רפורמי, הרי שהוספת תפילה ביתית יכולה להתקבל בברכה אצל קהל רחב יותר. כך, לדוגמה, מתגלה שהתפילה "מודה אני" הקצרה והמפורסמת לא התקבלה כחובה מסורתית מאז ומתמיד, אלא נוצרה בצפת במאה ה-16, ממש כמו תפילת קבלת השבת, שקשה היום לדמיין את בית הכנסת בלעדיה.

הרצון ליצירה בתוך התפילה הופך את מלאכת העריכה של הספר לאתגר שהוא הרבה מעבר לניסיון להפוך עבודת דוקטורט, לספר "מדע פופולרי". הניסיון לכונן את התפילה כטקסט משמעותי מוליך למסע ז'אנרי, שהמחקר הקלאסי של מדעי היהדות הוא רק אחת התחנות שבו.

הדרך שננקטה לבסוף בעריכה מזכירה את דרכו של התלמוד הבבלי, המתלבט לעתים בין נוסחי תפילה שונים ומסכם שיש לומר את כולם: "הלכך נימרינהו לכולהו". המבנה הזה, יוצר חזרות רבות המקשות על הקוראים, והמחברת נאלצת להפנותם הלוך וחזור ב"לעיל" ו"להלן".

הספר נפתח ב"מדריך למשתמשים" בתפילות שבהן דן הספר. מי שציפו לספר עיון אקדמי יכולים לזקוף כאן את גבותיהם ולהורידן שוב רק אחרי עמוד 90. התקופה שלנו מלמדת להפריד בין ספרים שימושיים (בישול, טיולים וכדומה), שנועדו להפעיל את הקוראים, לבין ספרות יפה וספרות עיון שבהן הקוראים מוזמנים להתבונן ולדעת, אבל לא לעשות. הכותרת "מדריך למשתמשים" משמשת כעין בדיחה דוד-אבידנית שמטרתה להגמיש את החשיבה, ולאפשר למחברת להיכנס לנעליה של הסוגה העברית הישנה של ספר שימושי שברומו של עולם: סידור התפילה, סידור עם פירוש.

בחלק אופייני יותר למדעי היהדות סוקרת המחברת את התהוות התפילות, ובעיקר את תהליך המיסוד שלהן. היא סוקרת את המעבר שעושה "קריאת שמע" מן הדרישה המקראית ל"בשכבך ובקומך" ועד ליישום המרחיק את התפילה מהמיטה אל בית הכנסת. מעבר זה מותיר את הריק שבו נוצרת "קריאת שמע" נוספת שהיא ספק-חובה-ספק-רשות, שזמנה ומקומה קרובים אל המיטה. בסקירה דומה מתארת המחברת את המעבר של ברכות כמו "מלביש ערומים" ו"זוקף כפופים" מן ההלבשה והקימה מהמיטה אל בית הכנסת.

פרק משמעותי, ואופייני פחות למדעי היהדות, הוא קריאה של תפילות ההשכבה וההשכמה לאור תיאוריות אנתרופולוגיות של טקסי מעבר. אלו טקסי מעבר מינוריים, יום-יומיים. אם אכן אפשר לקרוא את התפילות הללו כטקסי מעבר דרמטיים, הרי שהקריאה שמרקס מציעה היא מעין דרמטורגיה, פרשנות עומק, המאפשרת ליישם את התפילות יישום אמנותי ראוי לשמו, אמנות ביתית, אינטימית, שבה האדם מתבונן בעצמו ובתהליכים היום-יומיים שהוא עובר.

אפשר לסכם את החיפוש הז'אנרי של הספר, שיש לו חלקים נוספים מוצלחים יותר או פחות, כביקורת תרבות. זו עומדת על הניסיון לאמץ מחקר במדעי הרוח והחברה כדי לכוון את חיי הרוח והחברה. יופייה הוא בכך שהיא נמנעת בעדינות מרצח-אב, "שחיטת פרות קדושות" לעוסה-עד-שעמום. זוהי ביקורת תרבות המשתמשת בחום אנושי רב בזמן שהיא נוגעת בדברים קשים.

גישה זו יוצרת ספר שגם אם הוא מבולבל - הרי הוא בוגר מאוד. אפשר לאפיין את החום האנושי שלו כחום הורי. מכיוון שהספר עוסק בתפילות הנאמרות בבית הוא פונה לעתים קרובות אל הקוראים כהורים המתפללים עם הילדים השוכבים לישון, מפחדים להיפרד מן היום החולף, ומבקשים שהשמיכה תכסה להם את כפות הרגליים. הספר לא מתאמץ להראות עד כמה הוא מבריק (והוא אכן לא מאוד מבריק), אלא מעודד את הקוראים לחשוב הלאה.

הפנייה אל ההורה לא מוותרת על האדם שבהורה עצמו, ולא נופלת לאינפנטיליזציה הרווחת של היהדות והחינוך (מי מאתנו מכיר שיר לחגים שמיועד למבוגרים?) זו פנייה אל הקוראים כמבוגרים האחראים לתרבות היהודית, ומראה להם דרכים חדשות.

עמית עסיס הוא דוקטורנט בתוכנית לפרשנות התרבות באוניברסיטת בר אילן. ספרו "מראה מקום" ראה אור בהוצאת ראובן מס

אהבתי מאד את המשפט האחרון על האינפנטיליזציה, ואת ההערה על שירי החג. סליחה על הקטנוניות.

'אפילה בצהרים', מאת ארתור קסטלר

סיימתי כעת את ספרו של ארתור קסטלר, 'אפילה בצהרים'. אחד הספרים הטובים (והמטלטלים) שקראתי מעודי, אם לא הטוב שבהם.
ארתור קסטלר הוא סופר ועיתונאי ידוע מאד, שעבר הרבה תהפוכות גם בחייו האישיים (אין לי זמן וכוח לעיין בויקי). היה כתב מדעי של עיתונים חשובים בעולם (בתקופה זו כתב את 'האמנם צירוף מקרים - הפאראפסיכולוגיה לאור הפיסיקה החדשה', שתורגם לעברית בסדרת אפיקים של עם עובד כמדומני). הוא גם היה כמה שנים בארץ כחלוץ, וייבש ביצות באיזה קיבוץ (זיכרונותיו יצאו בספרו המרתק 'גנבים בלילה'). לאחר תקופה קומוניסטית אדוקה, בעקבות משפטי מוסקבה (1938) הצטרף למאוכזבי 'האל שהכזיב', וכתב את הספר 'אפילה בצהרים'.

הספר הוא בדיוני (אבל כמו שבחי הבעש"ט צריך להאמין שהוא יכול היה להיות). הוא מדבר על אסיר סובייטי שהיה פעיל בכיר במפלגה ובמהפיכה (ידיד אישי של סטלין - שקרוי שם 'מספר אחד'). יום אחד הוא נאסר ונחקר ארוכות (בלי עינויים ישירים כי ידעו שזה לא ישבור איש מפלגה מסור כמוהו. השכנוע שפעל בסופו של דבר היה שההודאה הכוזבת שלו תיעשה לטובת המפלגה, כדי להציג את אויביה באופן שחור יותר, ואותה באופן 'מוזהב'). 
כל הספר נסוב על הגיגיו והרהורי - בין פסיכולוגיה, היסטוריה וסוציולוגיה לפילוסופיה. לא קורה שם כמעט כלום.

הוא מתאר את הלך המחשבה והפעולה של איש המפלגה כמישהו שאין לו 'אני'. הוא  מכנה את האני 'הפיקציה הדיקדוקית' (רק כדי שיהיה אפשר לנסח משפטים מסויימים). ומזווית אחרת, האדם הבודד אינו אלא אוסף של מיליון מחולק במספר מיליון.
הספר מתאר את הרהוריו שנעים בין נאמנות למפלגה ומטרותיה, לבין בצבוצי 'אני' מחתרתיים. עד הסוף אחל באמת משתחרר מהתפיסה הקולקטיביסטית. מבחינתו/תם אין דבר כזה מונולוג. זה תמיד דיאלוג מול הפיקציה הדיקדוקית. כלומר מי שנושא את המונולוג הוא המיליון מחולק במיליון, ומולו עומדת דמות מדומה שמגולמת בפיקציה הדיקדוקית, ולעולם לא עונה לו כלל (בסוף הספר יש פתאום איזה מומנט שאיך שאנימבין אותו לא מנוהלת בו שיחה עם האני כי הוא פתאום מבין שהאני הוא המשוחח, ולא המיליון חלקי מיליון). בכל דף יש שם הברקות פסיכולוגיות, היסטוריות סוציולוגיות ופילוסופיות, פשוט פנינים. הייתי מלמד את הספר הזה בעיון, דף אחר דף.
הוא מנהל כל הספר שיחות בדפיקות על הקיר עם שכנים נעלמים. זוהי עוד בבואה של הקולקטיביות שאינה משוחחת עם אנשים אלא עם רעיונות מופשטים. אחד השכנים שלו מקבל צורה קונקרטית בדמיונו (ברור לו שהוא קצין עם שפם ומונוקל, אף שהדבר לא נאמר), אבל עד סוף הספר לא מתברר האם היה בה ממש, והאם בכלל השכן הזה היה ונברא או שלא היה ולא נברא אלא משל היה.

לא אכנס כאן לפרטים נוספים ודוגמאות נוספות, וגם לא להשלכות המובנות מאליהן (לגבי אינדיבידואליות מול קולקטיביות בהקשרים אחרים, שקרובים יותר אלינו).
רוצו לקרוא.

"תהילתו של המדע איננה בגילוי אמת גדולה יותר מזו של באך או של טולסטוי, אלא בפעילות יוצרת "

זהו ציטוט מתוך ספר אחר של קסטלר .

לדעתי המשפט הזה סוגר כל ויכוח בענין האבולוציה או בעניין מתכונים כגון המרק הקדמון.

1. זו רק עמדתו שלו. מדוע הצהרה של מישהו סוגרת ויכוחים?
2. גם את המשפט הזה אפשר להבין באופן שונה. המדע עוסק ביצירת תיאוריות שיארגנו את העובדות. יש כאן יצירתיות, אבל זה לא אומר שהמדע אינו מסייע לנו להבין את המציאות.
3. וכי באך וטולסטוי גילו אמיתות? לדעתי הם עסקו בפעילות יוצרת? כך שהמשפט הזה לא ברור לי.

מיכי
לעצלנים, הספר בעברית?