ציוני דרך-זכרונות וסיפורים בדרך לציון, שלמה ריסקין; מאנגלית: צור ארליך, ידיעות ספרים, 2012, 375 עמ'

את הרב שלמה ריסקין ראיתי לראשונה כשהתארחתי בשנת תשמ"ד בשביעי של פסח הראשון שנחגג ביישוב אפרת. על הרב ריסקין שמעתי עוד קודם לכן, אך חוויית המפגש הראשון איתו הייתה עבורי לא פחות מסוריאליסטית. הקהל הוזמן ל"שירת הים" בבית הכנסת, בהנהגתו של הרב ריסקין, וגם אני התייצבתי לאחר סעודת החג לחזות ברב החדש. בהיכנסי לבית הכנסת ראיתי קבוצה של ישראלים ציניים (העולים מארה"ב עדיין לא היו בפסח הראשון של אפרת), מתלחששים מול הרב ריסקין היושב בראש השולחן מעוטף ב"קַפְטֶן" (חלוק רבנים צבעוני ממשי, לשימוש ביתי בדרך כלל), שכונה בפי היושבים "פיג'מה". הרב ניסה לשיר כמה שירים, והקהל הישראלי עסק ב"פיג'מה" ובאכילת השקדים והאגוזים. משום מה, איני זוכר את דברי התורה בליל שביעי של פסח זה, אלא את התמונה שתוארה לעיל. אני זוכר ששאלתי את עצמי כיצד יצליח רב זה להנהיג קהילת ישראלים. מה גדול הפער ביניהם. נו, הרהרתי לעצמי: נראה כמה זמן ייקח לו עד שיחזור לקהילתו המכובדת בניו יורק.

לא ידעתי אז את שאני יודע היום – ובמיוחד אחרי קריאת ספרו של הרב. הרב ריסקין הוא איש של אתגרים, של חלומות ושל הצלחות. כפי שהוא כותב לנכדיו, שלהם מיועד הספר, בעמוד האחרון והמסכם את הספר: "המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר… אף פעם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם… קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל-סבא, בחלומה של כנסת ישראל" (עמ' 375).

הספר הוא אוטוביוגרפיה של הרב ומשפחתו. לספר תשעה חלקים המשקפים את הגיוון והשינויים בחיי הרב עצמו. חלקו הראשון של הספר הוא סיפורו של ילד הגדל בברוקלין היהודית בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. אדגיש – ברוקלין היהודית ולא הדתית. הרב ריסקין מתאר ערש ילדות עם מסרים שונים ואף סותרים. סבא קומוניסט מושבע, הורים בני הדור היהודי החדש של ארה"ב שניסו להיראות אמריקנים לכל דבר, וניסו להיפטר מהדת המזוהה עם העולם הישן. הוא נשלח לבית ספר יהודי לא בגלל רצון הוריו שיתחנך על ברכי היהדות, אלא משום שהיה זה הרע במיעוטו ביחס לאלטרנטיבה של בית ספר ציבורי בשכונת העוני שבה הם גרו.

הרב ריסקין ותלמידים

הדמות שהשפיעה על הילד שלמה ריסקין הייתה ללא ספק הסבתא חיה-ביילה, שאותה מכנה הרב ריסקין: "המלאך הראשון בחיי". את טעם השבת זוכר הרב ריסקין מהתפילה, הסעודה והלימוד המשותפים עם סבתו בלילות שבת מגיל שמונה עד גיל שש עשרה. סיפור מופלא זה, על ילד ואחר כך נער שקשור כך לסבתו, יכול להוות כר נרחב לרומן או למצער לפסיכולוג, אבל הרב ריסקין רואה בשנים אלו שנות עיצוב להמשך דרכו. התפילה האינטימית והמיוחדת, הסעודה יחדיו והלימוד, כולל לימוד גמרא, עיצבו את תפיסת עולמו של הרב ביחס ללימוד גמרא לנשים בפרט ולמעמד האישה בכלל.

יחסיו הדיאלקטיים עם הסבא הקומוניסט, מצד אביו, עיצבו את יכולת ההכלה של הרב ריסקין לאנשים בעלי תפיסות ואמונות שונות. כילד הוא בילה עם סבו ואביו ב"שוויץ" – החמאם התורכי שבברוקלין, שהיווה מועדון סגור לגברים. בשעות אלו הילד שלמה, כמייצג הדת במשפחה, התווכח עם סבו מי חשוב יותר: משה רבנו או קרל מרקס. סיכום ליחס המיוחד והמורכב שבין הנכד המאמין והסב הקומוניסט מצוי במכתב שכתב הרב ריסקין לסבו אחרי ביקורו של הרב במחנה מעבר של יהודים בבודפשט, לאחר נפילת הקומוניזם. אצטט את סיומו של המכתב, מסמך נדיר שנכתב שנים אחרי פטירת הסב: "סבא, אלוהיך היה אלוהי שקר, אך מעולם לא יכולתי לשכנע אותך בכך… אבל אילו יכולתי לפגוש אותך שוב, סבא… הייתי רוצה שתדע שלמרות ההבדל העצום באורחות חיינו, הרבה ממה שעושה אותי לְמה שהנני בא ממך" (עמ' 34-33).

חלקו השני של הספר מספר את תקופת הלימודים של הרב ריסקין בישיבה-יוניברסיטי. הוריו רצו שילמד באוניברסיטת הרווארד היוקרתית, ובמיוחד לאחר שקיבל מלגת לימודים. בשל רצונו להמשיך ללמוד גמרא, ובהשפעתם המיסטית של ליל שבועות וברכת הכהנים בבוקרו של חג השבועות, הוא החליט לבסוף ללמוד בישיבה-יוניברסיטי. צירוף מקרים מעניין זיכה אותו במלגת לימודים בישיבה-יוניברסיטי, והוא מסכם כי "מעולם לא הצטערתי על ההחלטה". בתקופה זו הוא למד אצל רבו ומורו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. בשנות לימודיו בישיבה-יוניברסיטי התגבשה אצלו ההחלטה לשמש כרב, למורת רוחם של הוריו.

לאחר תקופה של לימודים בארץ ישראל חזר הרב ריסקין לישיבה-יוניברסיטי, ללמוד בכולל לרבנות. חלקו הרביעי של הספר עוסק בתקופה זו ובשנים שבהן החל לחנך בבית הספר התיכון ע"ש ג'יימס סטראייר בחורים חסרי רקע ישיבתי. אהבתו לחינוך באה לידי ביטוי בסיפורים המרתקים על אודות הקשר המיוחד שלו עם תלמידיו.

החלק החמישי של הספר עוסק ברב הצעיר של בית הכנסת "לינקולן סקוור". זהו סיפור מרתק על רב אורתודוקסי הנוטל על עצמו משימה לכהן כרב בקהילה קונסרבטיבית. בחלק זה ישנם סיפורים מרתקים על דילמות של רב צעיר בקהילה מיוחדת זו, ובהם מתגלית יכולת ההכלה של הרב ריסקין המשולבת בפיקחות רבה ובסייעתא דשמיא. סיפור המחיצה של בית הכנסת ודרך ההתנהגות עם 'בעלי בתים' בקהילה הם סיפורי חובה לכל רב קהילה. ככלל, מקומה של הרבנית בקהילות רבות ואף בספר אינו בקדמת הבמה, אולם לעתים מתגלה עד כמה כוחה של הרבנית הוא משמעותי.

מתוך שלל הסיפורים, אציג סיפור אחד המתאר את דרכה המיוחדת של הרבנית ויקי. בתפילת ראש השנה הראשון בבית הכנסת, ניהל הרב ריסקין לראשונה את התפילה. בסוף התפילה אמר לו אחד הגבאים שהוא שכח דבר מה. הרב נבהל, "מה שכחתי?", אולם נרגע לשמע התשובה שמנהג הקונסרבטיבים הוא שהרב מברך את באי בית הכנסת בלכתם הביתה בברכת חג שמח ושנה טובה. נעמדו הרב והרבנית בפתח בית הכנסת כשהקהל עומד בתור לקבל את ברכת הרב והרבנית. הראשון בתור היה מתפלל בעל השפעה בקהילה שהיה ממתנגדי המחיצה. אצטט במדויק את הסיפור, ואדגיש שהרבנית ויקי הייתה באותו זמן בת תשע עשרה בלבד: "הראשון שעבר לפנינו היה דני מארס. הוא החמיא לי, חיבק אותי בחום, ואז, לפני שיכולתי לומר 'ג'ק רובינסון', נישק את אשתי. שערו בנפשכם את מבוכתי. הייתי אפרוח שאך בקע מקליפת ה'כולל' לרבנות, אברך משי הרחוק ת"ק פרסה מהמנהג האמריקני לנשק ולחבק כל מי שאומרים לו שלום, וכמובן דתי אורתודוקסי השומר על מגבלות קפדניות של הרחקה בין המינים. האמת היא שהתחשק לי לתת לו אגרוף בשיניים. התושייה הייתה של ויקי, שאמרה לו בביישנות מאופקת, 'דני, כשהייתי קטנה אמא שלי לימדה אותי לא לגעת בשום דבר שלא שייך לי'. דני הבין את העניין, הסתובב אל עבר הנאספים וקרא בקול: 'לא לנשק את הרֶבֶצין!' – וכך כונן מאז ולתמיד כללי התנהגות הולמת בין הקהילה, הרבנית והרב" (עמ' 129-128).

חלקיו האחרונים של הספר עוסקים בסיפור העלייה של משפחת הרב ריסקין לארץ, "מווֶסט סייד לווסט בֶנק", כלשונו של הרב. ואני מכנה זאת: מסירות נפש לארץ ישראל בעידן המודרני. קשיים רבים, גשמיים ורוחניים, עמדו בדרכו של הרב ריסקין לארץ המובטחת. ראשית, ההבטחה להיות רב של ערד שהייתה בדיה, אף שהובטחה על-ידי גורם רשמי. לאחר מכן, המפגש עם משה מושקוביץ, הידוע בכינויו מושקו, שלימים הביא את הרב ריסקין לאפרת. קשיי ההסתגלות הראשונים באפרת, ואף דאגות הפרנסה של הרב ומשפחתו. גם בנושא זה מודה הרב שמסירותה של רעייתו הייתה גדולה משלו, ובעתות המצוקה היא הרגיעה אותו ואמרה שאם יחייב הדבר היא מוכנה לעשות "ספונג'ה" בבתים לא לה כדי להישאר בארץ ישראל. גם בתחום הרבני לא שבע הרב ריסקין נחת בראשית דרכו. בפרק "רב בלי זקן" (שבו ניתן גם לקרוא את הסיבה לפניו המגולחות של הרב) הרב ריסקין מגולל את פרשת העיכוב בקבלת ה"כושר" לרב עיר, שאותו קיבל לבסוף אחר בחינה וקבלת נשיקה מהרב ישראלי זצ"ל.

אמנות גיוס הכספים עולה בספר בהקשרים שונים, ובמיוחד בהקמת הרשת "אור תורה סטון". המפליא הוא שהרב ריסקין מציין את אי הבנתו ב"צורתא דמטבע" בפן האישי יחד עם מומחיות, שלעתים נראית תמימה, בגיוס כספים. נראה לי שאלו פרקי חובה לכל העוסק בתחום זה.

פרקי הספר יוצרים אוטוביוגרפיה מרתקת של משפחת ריסקין, של בית הכנסת "לינקולן סקוור", של העיר אפרת ושל מוסדות "אור תורה סטון", הכתובה בשפה קולחת, ובתרגום מעולה של צור ארליך, ששומר על לשון המספר, הטומנת בחובָּה אהבת תורה, אהבת העם ואהבת הארץ. מעבר לסיפור הכרונולוגי משלב הרב ריסקין סיפורים קצרים ומרגשים על פגישות עם דמויות שונות, החל מרבנים ראשיים ואדמו"רים, המשך במדינאים וכלה ב"עמך". סיפורי ה"עמך" מלמדים על הסובלנות והקבלה של הרב, ועל אהבת הבריות שלו לכל ברייה וברייה. סיפורים אלו שזורים בכל הספר, ובמיוחד בפרק "אבינו שבשמים" – כינויו של הרב בפי תלמידיו בגלל טיסותיו הרבות. בפרק זה מספר הרב סיפורי טיסה מרתקים, שההקדמה של הרב לספר חשובה לגביהם: "יש סיפורים שקרו באמת אבל אינם אמיתיים, ויש סיפורים אמיתיים שלא קרו באמת… הסיפורים בספר הזה הם אם כן אמיתיים, הם קרו, לאו דווקא בדיוק כמסופר, אבל הם אמיתיים באופן שהמספר זוכר אותם" (עמ' 11). החופש הסיפורי הזה הופך את הספר לכזה שנגמע כמו רומן, ומעורר מחשבה כמו הגות.

הרב פרופ' יצחק קראוס הוא ראש מכללת הרצוג בגוש עציון ורב קהילה בגבעת שמואל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 08/05/2012 08:52:11