תולדות תורת הסוד העברית
יוסף דן
מרכז זלמן שז"ר, 7 כרכים:
א – ג, העת העתיקה, תשס"ט, 1219 עמ'
ד, ימי הביניים – תקופת הגאונים והמאות הי"א-י"ב, תשס"ט, 440 עמ'
ה – ו, ימי הביניים – חוגי אשכנז, תשע"א, 523 עמ'
ז, ימי הביניים – ראשית הקבלה, תשע"ב, 480 עמ' מעטות כיום היצירות המחקריות שניתן לכנותן מונומטנטליות. דורנו דור 'התמקצעות' הוא, ואין כיום כמעט מי שיכול לקחת על עצמו תחום שלם במדעי היהדות ולעשות בו סדר, כפי שעשו אפשטיין המנוח למשנה, ליברמן לתוספתא, אורבך לחז"ל ועוד. מכאן התרגשותי משהתוודעתי ליצירה ההולכת ונדפסת בשנים האחרונות, סדרה הבאה לעשות סדר בהיסטוריה של תורת הסוד בעם ישראל.
לפנינו חיבור בן שבעה כרכים, שבהם נפרסת ונפרטת לגורמיה הזעירים תולדותיה של "תורת הסוד העברית", והיא פרי עמלו של אחד מחשובי חוקרי הקבלה בעשרות השנים האחרונות, פרופ' (אמריטוס) יוסף דן מן האוניברסיטה העברית.
במפעל זה מנסה דן לרכז הן את עבודתו רבת השנים בחקר הקבלה – שבמהלכה פרסם עשרות ספרים ומאות רבות של מאמרים – והן את פירות מחקר עמיתיו בתחום. שלושת הכרכים הראשונים התפרסמו לפני כשלוש שנים, ואט אט יצאו זה בזה אחר זה הכרכים הבאים אחריהם. הכרך השביעי ראה אור לאחרונה. הראשון פותח בתקופה הבתר-מקראית, והאחרון חותם בראשוני המקובלים שפעלו בספרד במאה הי"ג. שאיפתו של המחבר הִנה להגיע עד לקבלת המאה העשרים, אך זאת כמובן (כדבריו בהקדמה) בכפוף למגבלות כוחותיו.
"קבלה" או "Kabbalah" היא אחת המילים הפופולריות כיום בקרב כל שוחרי ה"רוחניות" בעולם, ולמעשה אחת המילים הבודדות בעברית המוכרות בעולם, שעוד יש להן קונוטציות חיוביות. אך מה יעשה המתעניין המשכיל המבקש לדעת את שורשיה של תופעה זו ממבט היסטורי-ביקורתי? הרי להסתמך על הספרים הפופולריים בנושא איננו מעוניין, שכן אלו אנכרוניסטים במהותם, ואם יפנה לישיבות המקובלים יגלה שרובם אינם בקיאים בהיסטוריה של מה שהם כל כך בקיאים בו. על כן יפנה לפרסומים האקדמאיים, מתוך תקווה שהחוקרים קלעו לאמיתה של היסטוריה.
אלא שדא עקא, הספר האחרון הסוקר את תולדותיה של הקבלה מראשיתה ועד ימינו הינו של פרופ' גרשום שלום המנוח – מי שהניח את היסודות לחקר ההיסטוריה של הקבלה – "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית" (באנגלית, ובקרוב בעברית בהוצאת ידיעות ספרים), שיצא לאור בשנת 1941! מובן שמאז פורסמו אלפי מחקרים נוספים, ורוב מסקנותיו של שלום עומדות תחת סימני שאלה, מהם קטנים ומהם גדולים.
סדרת הספרים שלפנינו נכנסת לתוך חלל זה ומעמידה באור היסטורי את תולדותיה של תורת הסוד: החל מן החזיונות ששטפו את אנשי ימי הבית השני ועד מקובלי פרובנס בשלהי המאה הי"ב. יש כמובן לשים לב שהסדרה נתכנתה "תורת הסוד" ולא "תורת הקבלה", מחד גיסא, ואף לא "המיסטיקה היהודית", מאידך גיסא. את הביטוי האחרון שולל המחבר היות שאיננו עברי ואין לו מקבילה בעברית, ובעיקר כי איננו מאפיין כלל וכלל את תורת הסוד העברית, שאמנם יש בה גם מיסטיקה, אך היא רחבה הרבה יותר ממנה. אם כן, מדוע לא תולדות "תורת הקבלה"? התשובה פשוטה: תורת הקבלה הינה רק חלקה המאוחר של תורת הסוד העברית. ראיה לכך העובדה שלמחבר נדרשו שישה כרכים ושליש הכרך להגיע אל מה שאנו מכנים כיום "קבלה", שבראייה היסטורית התפתחה רק במאה הי"ב. ועוד נידרש לכך להלן.
בדברים הבאים אין לראות משום ביקורת אקדמית על מפעל זה, לא רק משום שבמסגרת זו תקצר היריעה, אלא אף מן הסיבה הפרוזאית שמחבר שורות אלה אינו ראוי ואף אינו יכול לבקר מפעל האוצר בתוכו ידע עצום של מי שחתום על מאות כותרים בתחום. דבריי אפוא הִנם בחינת סקירה והתרשמות ראשונית וחיצונית, המבקשת להציג בפני הקורא, ערב שבוע הספר העברי, מפעל ישראלי מובהק, מרשים ונגיש, תוך הצבעה על מגמותיו ותכניו העיקריים.
מטבע הדברים, הבא לסקור את כל תולדותיה של תורת הסוד עומד בפני שאלות רבות: בראש ובראשונה – מה לכלול ומה לא לכלול תחת כותרת זו; עד כמה לחדש ועד כמה לסכם, כמה לפרט וכמה לצמצם, עד כמה לצטט ועד כמה להסביר, עד כמה להפנות למחקרים אחרים ועד כמה להקל על הקורא מפירוט יתר. "לגבי רובם הגדול של פרקי ספר זה", כותב המחבר בהקדמה, "נטיית לבי היתה לכתוב ספר על כל אחד מהם. כמות החומר שנצטברה על שולחני והביביליוגרפיה הנרחבת כמעט חייבו הרחבה ופירוט, שהיו מונעים כל אפשרות להגשת החומר במתכונת ובהיקף מתקבלים על הדעת. לפיכך גזרתי על עצמי צמצום מופלג, הן מבחינת קשת הנושאים והן מבחינת ההתייחסויות למקורות, מחקרים וספרים" (כרך א, עמ' 12).
על אף ה"צמצום המופלג", הרושם הוא שאין אבן שהמחבר לא הפך בתחום זה, מבחינת היצירות עצמן, כולל, דרך משל, דיון קצר ב"איגרת אריסטיאס" מן הספרים החיצוניים, שכל השייכות שיש לה לתורת הסוד בכך שהיא משמרת עדות היסטורית דחוקה על תרגום התורה ליוונית ("השבעים"), שאליו הוא נדרש על מנת להסביר את השוני בין היהדות לנצרות ביחס לשמו של האל.
ובכן, מה הכליל יוסף דן ב"תורת הסוד העברית"? המחבר מוותר על הגדרה של תורת הסוד, ומניח לסדרה לדבר בעד עצמה: הפרדס של חז"ל עם המגילות הגנוזות והספרים החיצוניים; תורת המשיחיות של רס"ג עם תורת האותיות של "אותיות דרבי עקיבא"; הקוסמוגניה של ספר יצירה והמדרשים (המוזרים) על אודות הבריאה בפרקי דרבי אליעזר; מאגיה מובהקת ב"רזיא רבה" ו"חרבא דמשה" עם "תורת הכבוד" ו"הכרוב המיוחד" של חסידי אשכנז; האסטרולוגיה של אבן עזרא עם חישובי הקיצים בעקבות ספר דניאל; ועוד טרם הזכרנו את תורת הספירות הקבלית, המשיחיות האנרכית של שבתי צבי וממשיכיו, תורת האר"י, החסידות, קבלת הגר"א, תנועת המוסר ומקובלי המאה העשרים.
בקיצור, במבט כולל, ניתן לומר שיוסף דן הכליל במטריית "תורת הסוד" הענפה שלו כל מה שאיננו פירוש מילולי לתנ"ך או ביאור הלכתי לתלמוד, או כל חיבור שאיננו ספר הלכה/ הנהגה "יבש", קרי חסר מעוף רעיוני. ואין זה קשור לעניין האם היה זה "סודי" במובן זה שאיננו גלוי לציבור ("אבלי ציון" הנכללים בחיבור ביטאו את כמיהתם המשיחית בראש כל חוצות) או ידוע, כרוך בחוויה מיסטית (המדיטציות של ר' אברהם אבולעפיה) או פרוזאית (אסטרולוגיה), עוסק בעניינים נשגבים כגון העולם העליון ואחרית הימים, או עוסק בבעיות ארציות, כגון קשיי פרנסה, זיווג או גירוש שדים. הכול מכול כול נכלל בסדרה ענפה זו ו"תורת הסוד העברית" יכולה למעשה לקבל את הגדרתה רק על דרך השלילה.
ברם, דן מבטיח ("בסייעתא דשמיא"), בכרך האחרון של סדרה זו (שאין לדעת לאיזה מספר תגיע, ולפי הקצב הנוכחי דומני שללמעלה מעשרים), לעסוק במאפייניה הקבועים והמשתנים של תורת הסוד. כך שהמבקש הגדרות מלומדות ייאלץ לחכות.
עתה, משנתוודענו להיקף העצום שבחר המחבר לכלול במפעלו, אנסה לאפיין את שאר בחירותיו בהצגת החומר. ראשית, לגבי מידת החדשנות בספר זה. כפי הנראה המחבר לא ביקש לחדש בסדרה זו דבר. אין כאן כתב יד שלא פורסם, או נקודת מבט חדשה של המחבר שאיננה מוכרת (למעט מקרים שהמחבר מציין בהם שהוא חוזר בו מדברים שפרסם, נוכח מחקרים עדכניים יותר, למשל בכרך ד עמ' 118).
עיקר כוחה של סדרה זו הנו בריכוז ובארגון של הידע המחקרי על אודות הקבלה במקום אחד, בצורה בהירה יוצאת מן הכלל (וכאן יש לציין את העריכה המופתית); בנוסף, ישנן סוגיות רבות שטרם זכו לדיון שיטתי ובוודאי שלא לדיון מפורט ומרוכז, ובספר זה הן באות לידי ביטוי. כך, למשל, הדיון בספר החידתי "מעיין החכמה" (כרך ז), או הדיון הארוך – כמעט מאתיים עמודים – בספר הבהיר (כרך ז, עמודים 106-299): עשרות מחקרים הוקדשו לספר זה, אך רק כאן כל הסוגיות שבהן עסק המחקר מרוכזות במקום אחד, באופן מתומצת כמובן.
שנית, בשאלת מידת ההתייחסות למחקר הקיים, יש להעיר שככלל, מלבד פרק אחד בכרך הראשון (העוסק בהפרכת תזת ה"גנוסיס" כמקורה הקדום של הקבלה), הספר עוסק בעיקר בניתוח הטקסטים ואיננו מרחיב את היריעה בשאלות מתודולוגיות. עם זאת, הוא מציין את דברי קודמיו ועמיתיו, ומתאר בבהירות את נקודות המחלוקת, הטקסטואליות או המתודולוגיות. כך שהקורא השקדן יכול לכל הפחות לדעת את שאלות היסוד בסוגיה שבה הוא עוסק. מיותר להעיר כי לו המחבר היה מבקש להטמיע בספרו את כל המחקר הקיים בכל סוגיה, הרי שהערות השוליים היו מכפילות ומשלשות את אורכה.
שלישית, וכאן הדברים כבר קשורים לאופיו של דן כחוקר – נקודת המבט של המחבר הנה היסטורית מובהקת, כמעט פוזיטיביסטית. המחבר סולד מנקודות מבט הרווחות כיום בחקר היהדות, המכונות "פנמונולוגיות" או השוואתיות, המבקשות להתמקד בגרעין החווייתי הטמון בטקסט ולהשוותו מנקודת מבט א-היסטורית למקורות אחרים, יהודיים וחוץ-יהודיים. כך שלמעשה הקורא המחבב השוואות מעין אלו (כגון כותב שורות אלו), המעשירות בעיניו את הבנת התופעה ומסייעות לה לקרום עור וגידים כנגד עיניו, יוצא בלא כל תאוותו בידו.
ככלל, אעיר שכוחו הגדול של המחבר הוא בבקיאותו ובבהירות כתיבתו – תנאי הכרחי למפעל מעין זה – אך צִדו השני של המטבע הוא שדווקא תחום "תורת הסוד" זוקק כתיבת עומק, 'מסאית' יותר, בעלת מבט חודר יותר. כך, למשל, המחבר מיטיב לתאר את "סוד האגוז" האשכנזי (כרך ה, עמ' 100) – אותו רעיון מפתיע ותמוה הטוען כי סוד הא-לוהות טעון במבנהו הבוטני של אגוז – אך לא עומד על משמעותו ועל העומק העשוי להיות טמון בחיבור בין עולם החי הנמוך לבין העולם העליון. על כל פנים, את אלו יוכל הקורא לחפש אצל כותבים אחרים, לאחר שרכש כאן תמונה כללית של הסוגיה ושאלותיה היסודיות.
מובנה האחר של נקודת המבט ההיסטוריציסטית של המחבר הוא התמקדותו בשאלה עד כמה חידש בעל החיבור שבו הוא עוסק ועד כמה חוזר הוא על דברי קודמו, וכן בשאלת השפעת הנסיבות ההיסטוריות על עמדת בעל החיבור. לפחות בנקודה שבה עומדת הסדרה, אפשר לומר שתורת הסוד העברית אליבא דיוסף דן הנה כמעט משוללת השפעות היסטוריות חיצוניות: "מערכת של נסיבות דומות יכולה להוות רקע לתופעות היסטוריות מנוגדות לגמרי, וטעות קשה ונפוצה היא לתפוס רקע היסטורי בחינת גורם לתופעות" (כרך ז, עמ' 304).
בנוסף, בהעדר ראיות מוצקות, שולל המחבר כל זיקה בין תופעה אחת לאחרת. כך הוא שולל מקורות קדומים לספר "הקבלי" הראשון, ספר הבהיר, שנגלה אי שם בתחילת האלף בספרד ומגיע למסקנה מרחיקת הלכת שלספר זה מחבר בודד ובעל מחשבה מקורית שלא בוש לחדש רעיונות נועזים, כמו רעיון הצד הנקבי בא-לוהות, או הרעיון כי האחדות הא-לוהית מתבטאת בכך שהנה מורכבת מעשרה כוחות.
מאפיין רביעי ואחרון הוא שהמחבר מתמסר לתיאור שיטתי של המקורות בכרכים הנוכחיים, ומתנזר מהערות כלליות ומכלילות על טיבה של תורת הסוד היהודית. בהקדמה לסדרה הוא מבטיח לעשות זאת בכרך האחרון, וכותב שורות אלו ימתין בסבלנות.
עם זאת מדי פעם בפעם מבליחות כמה הערות מעניינות. כך, למשל, דן מעיר כי הופעתם של רעיון תחיית המתים והגמול בעולם הבא – "שימשו בסיס לתיאודיציה (הצדקת האל, ר"ה) המקיפה והמוצלחת ביותר בתולדותיהן של דתות ההתגלות… שכר ועונש ישירים ומיידיים, כאלה המוזכרים בפרשת הברכה והקללה שבתורה, הוסטו לשוליה של תפיסת העולם הדתית" (כרך א, עמ' 116).
הערה נוספת ממעוף הציפור הנה תשובתו לשאלה הבוקעת ועולה נוכח סדרה עמוסת תיאוריות סוד לעייפה, מדוע רק תורתם של מקובלי פרובנס מן המאה הי"ב היא ששרדה לאורך כל שנות היהדות, ואילו שלל השיטות האחרות נעלמו או נטמעו בה? תשובתו של דן היא שככל הנראה שרידותה כרוכה בהיותה שיטת הסוד היחידה הקשורה בטבורה לשמירת המצוות; תורת ההיכלות, המאגיה, רעיונותיהם המזהירים של חכמי אשכנז ועוד – כל אלה הם רעיונות מלהיבים ומרתקים, אך הם מתקיימים במובהק בלא קשר לכך שההוגה בהם מניח תפילין או שומר שבת. חוסר קשר זה הביא לכך שברבות השנים התורה הספקולטיבית נזנחה, ואילו רעיונותיהם של המקובלים, כידוע, נופחים משמעות מרקיעת שחקים למעשי המצוות, שהם עצמם לעולם עומדים, ולפיכך – לדעתו של דן – גם התורה הספקולטיבית המלווה אותם שורדת, ואף הולכת ותופחת.
בסיכומו של דבר, לפנינו מפעל מונומנטלי חשוב ומרשים. יש לקוות שנפחו לא ירתיע שוחרי דעת, ואף לא ירתיע את ההוצאה, הראויה לכל שבח, שלקחה על עצמה מפעל רחב היקף מעין זה, שאולי לא רבים מספיק הם קוראיו. יש לאחל למתחיל במצווה שיזכה לגומרה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בסיון תשע"ב,
