בשבועות האחרונים ניצתה בשנית (ואולי בשלישית, מי סופר?) המחלוקת סביב היחס הראוי ללימוד תנ"ך ולפרשנות חז"ל ללא כל קשר לכאורה נזרקו לחלל העולם מאמרו הביקורתי של דניאל להמן על הספר הדברים קוממו אותי וגרמו לי להגיע לידי גיבוש החלטה שהחלה להבנות בקרבי לפני זמן רב.

ראשונים כמלאכים. משה רבנו. (רמברנדט)

לגופם של דברים, אינני מבין כיצד ניתן להעביר ביקורת על ספר מכובד שחיברו בכישרון גדול, הרב נעם פרל, ולא 'נעם' או 'פרל' כמו שהופיע במאמר מספר פעמים, ללא מינימום של כנות אינטלקטואלית באמצעות ניסיון לדחוס הנחות יסוד שסביר להניח שהוא איננו מקבל.

למען האמת, אינני סבור שבציבור יראי השמים קיימים רבים שמקבלים את הנחותיו המפוקפקות של כותב המאמר. מלבד זאת, קיימים מספר קשיים לוגים בדרכי ההסקה של הביקורת על הספר.

דניאל פותח ב'ביקורת' על גישתו של המחבר בתפיסת חשיבות אגדות ופירושי חז"ל ליסוד עולמנו הרוחני וזאת על בסיס ציטוט מדברי הספר, אביא את הציטוט וננסה לדון במסקנות המתבקשות מדבריו:

"האגדה מבטאת כיצד "דברי התורה יעצבו את עולמנו וחיינו כרצון הבורא יתברך" (שם). כלומר, באמצעות ספרות האגדה ניתן להגיע לה' הן כפרט והן ככלל. ממילא, פרשות התורה מיוצגות בספר על-ידי דברי אגדה. הרי האגדה משקפת נאמנה את דבר הא-ל. ומתאים, אפוא, ש"נגישה האגדה לכול ומטביעה חותמה עמוק עמוק בתוכנו" (שם). לו הייתה נחלת המשכילים בלבד, קשה היה לייצור חברה המזדהה ודובקת בבורא עולם, המעוצבת כרצון הבורא יתברך."

לימוד חז"ל מוסיף אמונה

הציטטות מהספר מסבירות לכל היותר את הדרך המיוחדת שסוללת האגדה בעבודת השם ואף אין זכר לביכור גישה אחת בעולם האמונה על אחרת, אך דניאל לומד מסיק מהדברים הבנה מרחיקת לכת עוד יותר ביחסו של הרב פרל לפשטי המקראות, כך כתב: ברם, הנחה זו מעלה תמיהה גדולה. אם המטרה הינה הזדהות עם ה' 'לא עדיף מפגש בלתי-אמצעי עמו? עיון בפסוקים עצמם, ולא במדרשי האגדה המשמשים להם תחליף?'

ואני תמה, מהיכן מצא המחבר 'מציאה יקרה' שעליה הוא שש כמוצא שלל רב, האם מהטענה שהאגדה חשובה לפיתוח חיים אמונים שלמים ניתן להסיק שזוהי הדרך היחידה בעבודת השם והיא אף שוללת את פשטי המקראות?

האם ראוי שרב הכותב ספר פלפולי על הרמב"ם יזכה לחיצי ביקורת על כך שלא כתב חיבור הלכתי? האם אדם הכותב ספר על גישת הרב סולובייצי'ק ומשמעותה לימנו תופס בהכרח שלתורת הרב קוק אין מה לבשר בדורנו?

לאור הנחה מחודשת זו, ממלא דניאל את אשפתו חצים רבים ויורה אותם הישר לעבר המטרה: "יש בגישה כזו מעין כניעה: אמירה, שלא תיתכן מערכת יחסים אישית ביני לבין הא-לוהים. שא-לוהים אינו מסוגל להיות רלוונטי לגביי, אלא אם כן אשתף גורם שלישי, חיצוני, בינינו. גישה זו אף עשויה לפטור את האדם מאחריות כלפי שמיא וכלפי זולתו: אם מעשיו או מחשבותיו הדתיות גורמים עוול, הרי שניתן לתלות את האשמה בחז"ל, באותו גורם זר שחוצץ בינו לקב"ה".

ואיני מבין, האם על סמך היקש לקוי ניתן לטעון כלפי רב בישראל אשמות תאולוגיות חמורות, אלא שברור שה'מסקנות' מופרכות- לימוד חז"ל לא גורם ל'כניעה' ולא לאובדן יחסים אישיים עם הבורא- אלא אדרבה, להעמקת זהות אמונית וכללית יותר, אומנם ניתן לשער שאילו זיקתו של המחבר לעולם חז"ל שורשית יותר (ולא היה הולכת באובססיביות אחר ה'פשט') היה נדרש במהלך לימודו יותר למידות שהתורה נדרשת להן ולדרכי הלימוד, פירוק טענה וקושיה ואולי אז דבריו לא יגיעו לכדי שגיאות חמורות בדרכי הלימוד וההסקה.

זהירות מהתרת הרסן

ברם, אם היינו עוסקים בטעויות בדרכי ההיקש ניחא, אך מה שיותר הפתיע אותי היא העובדה שמתוך חיצי הביקורת מכניס לפיו של הרב פרל וספק בשוגג ספק בזדון הנחה חסרת תקדים ביחס למדרשי חז"ל ש'אין כאן מפגש ישיר עם הא-לוהים, אלא עם פרשנות אנושית לדברו'.

ידוע שקיימת שתי גישות ביחס ללימוד תנ"ך בין רבנו הרצי"ה זצ"ל לרב יעקב מדן יבלחט"א המתמקדת בשאלה האם כל אגדות חז"ל 'היו' בהכרח, אך הנמכת חז"ל לכדי 'פרשנות אנושית' היא פרי באושים של גישת התנ"ך בגובה העיניים.

אין לי ספק שהרב יעקב מדן שליט"א לא היה חותם על כזה משפט, שהרי אף הסוברים שחז"ל אינם סיפרו את המקרים כהוויתם בהכרח אלא באו להמשיל משל אינם חולקים שמעמד הדברים נשגב לעין ערוך ממה שמציגם דניאל להמן, ובחלקם נכללים סתרי תורה ומשקעי עומק רבים אחזור ואדגיש שאין קשר ליחס בין ריאליה ולימוד פשט כפי שחונכתי להעמיק בו לבין מתן כבוד רב לחז"ל (אע"פ שמדברי כותב המאמר משמע שקיים רק נתיב אחד, יש אנשים בעלי 'יכולת' לשיטתו לצלוח את עומק הפשט ויש פחותים מהם שביכולתם רק ללקט מעט 'סובייקטיבות' מדברי חז"ל, ישתקעו הדברים ואין לאומרם).

הזלזול בחז"ל והורדתם לכדי 'פרשנות אנושית' גרידא, מתירה את הרסן וממילא אמירות בסגנון: 'סירוב לפגוש את הכתוב בגובה העיניים, אלא בגובה עיני חז"ל?' לאמר אישיר עייני ללימוד פשטי המקראות ואשפיל עייני לחז"ל, דהיינו אם תנ"ך בגובה העיניים חז"ל בגובה הברכיים.

אומנם כנגד גישה מחודשת זו ניתן להביא את דברי חז"ל "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים" (שבת קיב, ב) הבא להמעיט בערכם של חז"ל סופו להמעיט בערכו.

פרשנות סלקטיבית והלכה סלקטיבית

החשש הגדול שנובע מהשיטה שמציג דניאל היא קרירות באמונת חכמים וממילא חיסרון בזיקה לבעלי המסורה, וכאמור היא תוצר ישיר (אך לא מתחייב) של לימוד תנ"ך באופן העיניים בכלל ולימוד ביקורתי בפרט הוא שידוד המערכות הנוגע ביחס להלכה.

בעוד שאנו חונכו על ההנחה ששכללי התור שבעל פה נתנו בסיני, מההנחה המחודשת שדברי חז"ל הם פרשנות אנושית גרידא עולה השאלה, עלתה השאלה ה'תמימה'- מהו השוני ביננו לבין חז"ל, באופן אחר ניתן 'להקשות'- אם כן, מה מחייב בהלכה? הרי מדובר בפרשנות סלקטיבית גרידא.

ואמשיך בשיפולי גלימתו, אם ניתן לפרש את התורה כמתאימה למציאות המודרנית נוכל לערוך בה 'תיקונים' ו'שיפורים' כיד השם הטובה עלינו, או שמא נאמר כ'ידנו הטובה עלינו' שהרי למחבר המאמר חידוש מעניין ומרחיק לכת עוד יותר: "בדומה לעולם ההלכה, בו ניתן מנדט לבשר ודם לפתח את התורה שבכתב, לפרשה, להוסיף עליה "לא בשמים היא" (שם ל', יב)! ובכל זאת, התורה נותרת נצחית, נותרת א-לוהית.

הואיל וא-לוהים העניק לבני אנוש את הרשות לפרש את התורה, הואיל ורואה בפרשנותם המשך ישיר לדבריו שלו, פרשנותם נהיית לדבר הא-לוהים, לגופי תורה לכל דבר." היוצא מדבריו הוא שהתורה היא דבר 'דינאמי' ניתן 'לפתחה' 'לחדשה', פרשנות זו מסוכנת, אכן בהמשך המובאים בהמשך המאמר דברי רבי עקיבא דרש תילי תילים של אותיות, אך טעות היא להבין שמדובר במתן גושפנקא לפיתוח שכלי אנושי של הלכות ודינים חדשים- הפירוש הוא שרבי עקיבא מכוח התמדתו והעמקתו ירד לשורשי הדינים והסיק מהעקרונות פרטים רבים, ולא 'חידש' תורה שקיבלה גושפנקא אלוהית (והדבר קשור למחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל לגבי כמות התורה שניתנה בסיני האם כללותיה ופרטותיה או רק כללותיה).

וממילא בהמשך לקו של 'פרשנות סלקטיבית' ניתן לנקוט גם בקו של 'הלכה סלקטיבית' וממילא מה שנחדש יקבל גושפנקא מריבונו של עולם, למצער רוב ה'מחדשים' אינם מחכים למתן גושפנקא ממנו.

יחס של מתן כבוד לחז"ל הוא אבן יסוד בתפיסתנו הדתית ולצערנו נראה שהיא אף אבן בוחן- ובמיוחד אם התשתית לעולם התורה שלנו מתבסס על ביקורתיות וחדשנות מסוימית, ולכן מורי ורבותי ראשי ישיבות ואלופי התורה (התנ"ך) בהכנעה מלאה אעיר- שימו לב לתוצאות של שיטתכם.

מובא בשם אחד מגדולי ישראל שמנדלסון היה יהודי ירא שמים ששאף להיטיב, אך הוא נזכר בתודעתנו לדראון עולם בשל תלמידיו, אדם צריך להכתיב מגמה אך גם להיות ער לתלמידיו ולתוצאות הדברים, בנימה אישית, אני 'ערקתי' ובחרתי ללמוד בגובה המלאכים- 'אם ראשונים כמלאכים'.

==

דוד אופיר הוא בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן.