קרב רב
גולת אמריקה כמרקחה. הרב האורתודוקסי יוסף ריינמאן חושב שעדיף לצפות ב"סופרנוס" מאשר ללמוד תלמוד אצל הרב הרפורמי עמי הירש. הרב הרפורמי עמי הירש סבור שהרב האורתודוקסי יוסף ריינמאן מעוות באופן טוטאלי את היהדות. הפולמוס הנוקב בין השניים, שתועד בספר "עם אחד, שני עולמות", מטלטל את ארון הספרים היהודי וגורם לפאניקה בעולם החרדי. ורד קלנר אירחה אותם לרב שיח
ורד קלנר צילום: דיוויד קארפ
מה עדיף, לשבת בבית ולראות "הסופרנוס" או לצאת ללמוד תלמוד אצל רב רפורמי? זו השאלה שהטרידה את מאות האנשים שהצטופפו באולם המטופח שבאפר ווסט סייד לכבוד פתיחת מסע יחסי הציבור לספר "עם אחד, שני עולמות". התשובה לכאורה ברורה. בטח שעדיף ללמוד תלמוד. זה לפחות מה שהקהל ציפה לשמוע משני המחברים, שניהם רבנים. אלא שזה לא כל כך פשוט. "עם אחד, שני עולמות", שהתפרסם באנגלית לפני שנה ועכשיו תורגם לעברית (הוצאת אריה ניר), דוחס אל בין עמודיו התכתבות נמרצת בין שני קצוות הקיום היהודי המודרני: מצד אחד עמי הירש, רב רפורמי שעומד בראש ארגון "ארצה", הפלג הציוני של התנועה הרפורמית, מצד שני יוסף ריינמאן, רב אורתודוקסי חרדי וחוקר תלמוד ידוע. בחזרה למנהטן. המנחה של הערב החליט להקשות על ריינמאן וירה את חידת הטלוויזיה שבפתיח. הקהל הזדקף בכיסאות, סקרן לראות איך ריינמאן יוצא בשלום מהמלכודת החדשה שטמנו לו. "הוא ניסה להתפלפל בכל מיני פלפולים, אבל הוא לא הצליח לצאת מזה", משחזר הירש. "ריינמאן הבין שאין לו מוצא ובסוף הוא אמר שעדיף שיישארו בבית ויצפו ב' סופרנוס' מאשר ילכו ללמוד תלמוד אצל הרב הירש".
השבוע , שנה אחרי אותו אירוע, ריינמאן משוכנע שזו עדיין התשובה הנכונה. "אם את רוצה שבתך תלמד מתמטיקה, האם תפקירי אותה בידי מישהו שילמד אותה ששתיים פלוס שתיים זה שבע? ", הוא מתריס. "אם את רוצה שבתך תלמד מדע, האם תשלחי אותה למישהו שטוען שכדור הארץ הוא שטוח? התשובה היא לא. כך גם לא שולחים ילדים למישהו שמחזיק בגרסה מעוותת של התלמוד".
הירש מספר שהקהל באולם הזדעזע. "האנשים הזדעקו כאילו לקחו להם את החמצן", הוא נזכר. "זה אמר הכל. עם כל המילים היפות, הם הבינו באותו רגע עם מה יש לנו עסק. איך אדם שחושב שתרבות חילונית משחיתה, ממליץ לאנשים לצפות בתוכנית טלוויזיה שבעיניו היא מושחתת ולא ללמוד תלמוד? אין פה סתירה? את מבינה מה זה אומר? שמידת הסלידה של החרדים כלפינו כמייצגים אלטרנטיבה עולה על הסלידה שלהם מתרבות חילונית. זה עיוות טוטאלי של היהדות".
ימים ספורים אחרי אותו מפגש פומבי ראשון בין שני המחברים נגדע מסע יחסי הציבור של "עם אחד, שני עולמות". מועצת גדולי התורה באמריקה ומנהיגי בית המדרש הגבוה בלייקווד ניו ג'רסי (עיר מגוריו של ריינמאן, שם גם שוכנת הישיבה הליטאית הגדולה בעולם) הוציאו כתב גינוי לספר. לטענתם הספר יוצר את הרושם כאילו התנועה הרפורמית היא לגיטימית, דבר שהם מתכחשים לו בנחישות. ריינמאן קיבל את הצהרת מועצת גדולי התורה בהכנעה ומשך את ידיו מהמאמצים לקידום הספר. גם הוצאת הספר בעברית נעשתה ללא מעורבותו של ריינמאן והתאפשרה רק מפני שהזכויות כבר אינן בידיו. לדבריו, משמעות ההצהרה כי הספר "פורסם באישור המחברים" היא שתרגום הספר אושר על ידו בדיעבד. בקשתו היחידה של ריינמאן היתה שהמחברים לא יכונו "רב" על עטיפת הספר, כי הוא חשש שישתמע מכך כאילו הוא מכיר בסמיכה הרפורמית. "המו"ל באדיבותו נענה לבקשתי", הוא אומר.
שומו שמים
"עם אחד, שני עולמות" הגיע לארון הספרים היהודי ישר מתרבות הפולמוסים של פעם. שני אנשים מלומדים באים ושוטחים את השקפת עולמם על פני יותר מ-300 עמודים . הם לא מתביישים לחזור לשאלות הבסיס ולהתווכח על אלוהים ותורתו בהתלהבות האופיינית לשעת חברה בכיתה י"א, רק עם קצת יותר ידע. אפשר ללעוג לנאיביות שנודפת מהספר. קל גם להיות ציני ולזלזל ביומרה התאולוגית של שני הרבנים שנזכרו באמצע החיים לברר את מידת הוודאות של האמונה בקב"ה. אבל יש בספר גם משהו אמיץ. אומץ שחסר מאוד בשיח הפנים דתי שמתנהל בישראל. כאן המאבק הפוליטי השתיק כל דיון אחר. אם זה לא במליאת הכנסת או בחדרי הוועדות, אז לא מדברים על זה. קל וחומר כשהדיון הוא לא בין דתיים לחילונים אלא בין אורתודוקסים לרפורמים, אותה קבוצה נוכחת נפקדת, שהמונופול האורתודוקסי על מוסדות הדת והסטטוס קוו לא השאיר לה מקום.
אבל בארצות הברית, שם נולד הספר והפולמוס, המצב קצת שונה. אמנם שני הצדדים הגיעו למקלדת עם אג'נדה שונה, שלא לומר הפוכה, אך בכל זאת נוצרה כאן הידברות, גם אם עוקצנית. מטרתו המוצהרת של ריינמאן, האורתודוקס, היא "קירוב". החזרת הבנים לדרך המלך. לדבריו הרפורמים תמיד מציגים את האורתודוקסיה באור שלילי ומעוות, והנה התגלגלה לידיו הזדמנות להגיע ישירות אל ספרייתם של אחיו הטועים.
הירש, לעומת זאת, אינו מייחל לחיסול האורתודוקסיה. נכון, יש לו ויכוח תאולוגי ופוליטי נוקב עם האורתודוקסים, הם אף פעם לא יסכימו על סוגיות כמו מעמד האישה, ביקורת המקרא או גיור, אבל זה לא מזיק לשמוע מה יש לצד השני לומר. להפך, הירש משוכנע שעושר הספקטרום הדתי רק מחזק את העם היהודי.
ההבדל הזה בין שני הצדדים חיוני להבנת הרקע לגינוי הספר. במהלך הכתיבה קיווה ריינמאן ש"עם אחד, שני עולמות" יתקבל בהבנה ובהערכה בקהילתו. הוא נקט כל אמצעי אפשרי להפחתת ההתנגדות. הוא התייעץ עם רבנים בעלי שם (בהם הרב נח ויינברג מישיבת "אש התורה" והרבנים שמואל ושלום קמנצקי), הראה להם פרקים מתוך הספר ונעזר בעצות שלהם. הוא גם דאג להדגיש שוב ושוב שהוא אינו מחזיק במשרה רשמית כרב קהילה. הוא חוקר תלמוד עצמאי שמדבר בשם עצמו בלבד.
כל זה לא עזר לריינמאן. כשהרדאר של הקהילה החרדית איתר את הסכנה המתקרבת, מיהרו החברים לסגור שורות ולטשטש את חילוקי הדעות הפנימיים. "העיתונות האמריקנית הציגה את הספר כדיאלוג", מסביר הירש, "והעולם החרדי נכנס לפאניקה. הם הבינו שבמקום לתת במה אקסקלוסיבית לעמדה האורתודוקסית הם נתנו במה לעמדה הרפורמית". ההתעקשות של ריינמאן כאילו הוא דובר עצמאי שאינו מייצג אחרים התבררה כטכנית בלבד. אם יש לך כיפה שחורה וזקן אז אתה חרדי שמדבר בשם החרדים, וזה לא מעניין אף אחד אם אתה מחזיק במשרה רשמית או לא.
"השאלה המרכזית היא אם הספר הוא באמת פרצה בחומת ההתנגדות של החרדים לרפורמים", אמר השבוע ריינמאן אחרי שתיקה ארוכה. "ידעתי שאני הולך על חבל דק. כל האנשים שתמכו בי ידעו שכתיבת הספר היא צעד לקראת השטח האפור, אבל לאור מידת ההתבוללות ונישואי התערובת האמנו שזו שעת חירום. האנשים סביבי הרגישו שבמצב כזה ראוי ללכת על חבל דק, בתנאי שאני לא אייצג אף גוף באופן רשמי.
"הרעיון היה לא לתת לגיטימציה לרפורמים אלא לקרב אותם. הרי מותר לדבר איתם. התכנים בספר לא מספקים שום לגיטימציה, אבל עצם קיומו יכול להתפרש כלגיטימציה, ואני מבין את הסכנה בזה. ברטרוספקטיבה, ההתנגדות לספר היתה דבר טוב כי היא הבהירה שאין כל פרצה בחומה. האופוזיציה לספר סתמה את החור, אם בכלל היה כזה".
הירש לא הופתע, רק הצטער: "ידעתי שהגינוי לא יזיק למכירות הספר. גם לא בקרב אורתודוקסים. לאמזון יש נתונים לגבי המקומות שהספר נקנה בהם, והספר שלנו הפך לרב מכר גם בשכונות חרדיות. אבל הצטערתי שמנעו מיהודי חם עם הרבה מה לומר להביע את עמדתו בפני קהלים יהודיים. הצטערתי שלא היתה לריינמאן הזדמנות".
יש עם מי לדבר
השידוך השערורייתי בין הירש לריינמאן נולד במוחו של הסוכן הספרותי ריצ'ארד קרטיס, יהודי רפורמי מניו יורק. את הירש הוא מכיר כבר שנים רבות. בסוף שנות השמונים כיהן הירש כרב בית הכנסת "שערי תפילה" במנהטן, שבו מתפלל קרטיס. לריינמאן הוא הגיע מאוחר יותר. בשנת97' חיפש ריינמאן סוכן ספרותי שיעזור לו להוציא לאור את ספרו "גורל", המגולל את תולדות העם היהודי מאברהם אבינו ועד ימי בית שני. את שמו של קרטיס הוא איתר באינטרנט די במקרה, והשניים החלו להתכתב באי-מייל. בהתחלה היה הרבה מתח באוויר. עם הזמן הם הפכו לחברים. "דיברנו על הכל", מספר ריינמאן. "פוליטיקה, יהדות, רפורמים. קרטיס לא ידע המון דברים. יש בורות גדולה ביחס לאורתודוקסיה. אמרתי לו דברים שהפתיעו אותו. שלוש שנים אחר כך הוא אמר לי שהדברים הללו צריכים לצאת החוצה ושאל אם אסכים להוציא ספר התכתבות עם רב רפורמי. הצעתי לו שאעשה זאת איתו, אבל הוא ענה שאף אחד לא יתעניין בתכתובת בין רב אורתודוקסי לסוכן ספרותי רפורמי".
בינתיים פנה קרטיס גם להירש. "כמעט מהיום הראשון שקרטיס הכיר אותי הוא הציק לי לכתוב ספר", אומר הירש. "אני תמיד סירבתי כי אין לי זמן, אבל כשקרטיס בא אלי עם הרעיון הזה חשבתי שזה יהיה נחמד, כי זה לא דרש ממני לעשות מחקר בספריות. חשבתי שאוכל לנהל דו שיח עם ריינמאן במסגרת מגבלות העבודה שלי".
אם הירש חשב שפורמט האי-מיילים יקל עליו, מהר מאוד הוא גילה שזה לא יהיה כל כך פשוט.
"זה תפס הרבה יותר זמן ממה שחשבתי", מספר הירש. "כבר מהתשובה הראשונה של ריינמאן נודע לי שיש פה אתגר רציני מאוד. הפרויקט הזה ליווה אותי לכל מקום וחדר גם לשעות העבודה שלי. הייתי קם בארבע או בחמש בבוקר כדי להספיק לכתוב לפני העבודה. הסתובבתי עם בלוק נייר צהוב, למקרה שיצוץ איזה רעיון טוב. זה דרש ממני מאמץ רב, כי הביקורת שלו היתה קשה מאוד, וחלקה היה במקום".
" זה השתלט לי על החיים", מגלה ריינמאן. "חייתי בפחד במשך 20 חודשים. עמי הוא רפורמי, כידוע לך. הוא לא חייב להוכיח שום דבר או להגן על כלום. הוא רק צריך להיות בהיר, להישמע טוב, אבל אין לו אחריות אינטלקטואלית. הוא ספקן. אני לעומתו הייתי צריך להגן על עמדתי. כל מכתב שלו היה כמו טיל משוגר. קראתי, לקחתי נשימה וקראתי שוב. חלק ממכתביו היו חזקים מאוד, אז נאלצתי לעבוד קשה. לא יכולתי להרשות לעצמי לטעות. גם חששתי מחילול השם. בניגוד לעבודה על ספר רגיל, כאן, מרגע שלחצתי על' Send ', זהו , סגור, אי אפשר לשנות או לערוך. מה שנכתב, נכתב".
פינג פונג הלכתי
היתרון של הספר, לפי הירש, הוא המבנה שלו. טענה ומולה טענה נגדית. ההתכתשות הזאת הופכת את הקורא לצופה מבולבל במשחק טניס. הכדור עובר מצד לצד, מצד לצד, עד שמישהו מצליח לדפוק מכת מחץ עם איזו מטאפורה מבריקה. הוויכוח מתנהל בענייניות כל זמן שהם מקפידים על גבולות הטריטוריה של עמדתם. ריינמאן נהנה לגלם את היהודי האותנטי, כל עוד הירש מגלם את הפלורליסט ההומני. ריינמאן חופשי לצטט מהתלמוד, ואילו הירש חופשי לצטט חוקרים מודרניים. אבל ברגע
שאחד מהם מעז לחצות את הקווים ולשחק במגרש היריב, מתחיל הבלגן. זה נכון במיוחד כשהירש מעז לשלוח יד אל אוצר המקורות המסורתיים, אז מאבד ריינמאן לגמרי את שלוותו והטונים הופכים צורמים. בלב אחד הוויכוחים בספר נמצא אבן עזרא ופרשנותו לספר בראשית פרק י"ב פסוק ו', שממנה מסיק הירש שהפסוק נכתב שנים רבות לאחר ההתרחשות, מה שכמובן מנוגד לתפישה האורתודוקסית שלפיה התורה כולה נכתבה על ידי אלוהים. ריינמאן לא נשאר חייב. הוא מציע פרשנות אחרת לאבן עזרא, מבטל את הירש והשכלתו התורנית וטוען שאבן עזרא "מתהפך בקברו".
" עמי", נוזף בו ריינמאן, "אתה גורם עוול גדול לחכם קדוש שאיננו נמצא כאן ואינו יכול להגן על עצמו. זה לא יפה". ריינמאן שולח את הירש לעשות שיעורי בית, ואילו הירש מבהיר לו שלאורתודוקסיה אין בעלות בלעדית על המקורות היהודיים. "המקורות פתוחים לכל אדם", כותב הירש. "למען השם, מדונה לומדת קבלה! ".
גם היום ממשיך ריינמאן לטעון שעם כל הכבוד להירש הרפורמים פשוט לא שולטים בחומר: "הם מקבלים את הפרשנות דרך יד שנייה או שלישית. הם לא לומדים תלמוד, הם לומדים על התלמוד. אולי יש יחידים בתנועה שהם כן משכילים, אבל הרוב לא. הרב הרפורמי הממוצע לא מבלה שנים בלימוד התלמוד. כל הציטוטים שלו נלקחים מתוך ספרים ולקטים. אז איך אפשר להתווכח עם מישהו שכלל לא מכיר את הריח של דף גמרא? ".
הירש : "אני לא נעלבתי. אנשים בתפקידים ציבוריים לא יכולים להרשות לעצמם להיעלב. זה חלק מהסגנון שלו, ואני חשבתי שזה חשוב שכל זה יישאר בספר כדי שהקוראים ייחשפו למידת ההגזמה האינטלקטואלית שלו והיהירות שהגישה הזאת מייצגת. מצד שני, חשוב לי לומר שביוסף יש הרבה ענווה באופן אישי. הוא לא שחצן".
יש משהו בטענתו שהרפורמים מכירים את המקורות בצורה שטחית בלבד? "יש הבדל בין מי שיכול להקדיש ללימוד את כל הזמן לבין מי שלא. יש אנשים לא פחות מלומדים בעולם הלא אורתודוקסי והאקדמי, ואם כבר אז עם גישה הרבה יותר רחבה ופתוחה למגוון סוגי אמת. הגישה האינטלקטואלית של עולם הישיבות נוטה להסתגרות ולדחייה של כל דבר שבא מבחוץ. מעבר לזה, גם אנשים שלא למדו בצורה עמוקה, יש להם מה לומר, ולפעמים האבחנות שלהם מאירות עיניים. לעומת זאת לא חסרים אנשים מלומדים שאומרים שטויות. הנרי קיסינג'ר אמר פעם, בהתייחס לבוגרי מוסדות האליטה של צרפת:'הם יודעים הכל, חבל שהם לא יודעים חוץ מזה כלום'.
" ודבר אחרון, אנחנו, הרבנים הלא אורתודוקסים, מחזיקים על כתפינו את העם היהודי באמריקה. אנחנו עושים זאת לא רק על ידי הלימודים שלנו אלא על ידי מעשינו היומיומיים. העם הזה לא יושב בישיבות אלא זורם בים האמריקני. והעם הזה ישרוד בעיקר אם אנו, הרבנים הלא אורתודוקסים, נעשה את העבודה שלנו היטב".
גברים ממאדים, נשים מהמטבח
אי אפשר לנהל פולמוס טוב בין רפורמי לאורתודוקסי מבלי להתייחס לשאלת מעמד האישה. מול המוקש הזה עושה ריינמאן מאמץ גדול להתנסח בפתיחות. הוא מתאר הרמוניה מלבבת של שולחן שבת גדוש ילדים חכמים ומלומדים בתורה לצד הורים נשואים באושר גדול. נכון, הגבר לומד תורה והאישה מטפחת את הבית והילדים. "אם זהו תיאור משפחתך שלך, אתה בר מזל באמת", כותב לו הירש. השאלה היחידה שנותרה היא: היכן הבחירה? מה תעשה אישה שלא מסתפקת בדל"ת אמות של מטבח, באגדות חז"ל לילדים ובחיתולים? ריינמאן מצדו מסביר שגברים ונשים רוצים דברים שונים. הוא הרי קרא את "גברים ממאדים ונשים מנוגה", שהוכיח זאת שחור על גבי רב מכר. ואם זה כך, אז מי החליט שניהול הבית והמשפחה הוא ג'וב נחות? "איזה חלק במכונית חשוב יותר, הגלגלים או המנוע? ", הוא שואל ועונה מיד: "חשיבותם שווה, מפני שאין ערך לאחד ללא האחר".
אם הדיון הזה אינו חורג מהחזית הידועה שבין שולה אלוני לרב אייכלר, הרי שעבור הקורא הישראלי הוויכוח לגבי מעמדם של החילונים מחדש הרבה יותר. לשני הדוברים ברור שרוב היהודים הם חילונים, השאלה היא אם הרוב הזה הוא צד בוויכוח ולאיזו נבחרת הוא שייך. ריינמאן טוען שהחילונים הוציאו את עצמם מהמסגרת ולכן אין לספור אותם בשום צד. הירש קובע שאין לפרש את שתיקת הרוב כאדישות אלא כמחאה נגד האורתודוקסיה, ולכן יש לכלול את החילונים בספירה הרפורמית.
הירש, בישראל רוב החילונים מעדיפים להיות חילונים אורתודוקסים מתוך מחשבה שאם כבר יהדות, שלפחות תהיה אותנטית. מה דעתך?
"יש בזה משהו. אנשים רוצים אותנטיות בחיים. אוכל אותנטי. אופי אותנטי. אז חיפוש האותנטיות מובן. הבעיה היא שעבור רוב החילונים בישראל היהדות מצטיירת רק בגרסתה החרדית או האורתודוקסית, ואם אין אלטרנטיבות אותנטיות למסגרת היהודית רוב האנשים מעדיפים לשלול את הכל, וזאת למרות התחושות הדתיות שלהם. חילוני בחו"ל הוא מי שלא מאמין באלוהים ולא רואה תועלת במסגרות דתיות. על פי הבנתי התיאור הזה לא עונה על המצב הנפשי והמחשבתי של יהודים רבים המוגדרים על ידי החברה הישראלית כחילונים. הם מקבלים את ההגדרה' חילוני', כי אין הגדרה אחרת. לדעתי זוהי סכנה גדולה ליהדות ולחברה הישראלית.
"גם מדינת ישראל מקבלת בעצם את עמדת האורתודוקסים, שמתעלמת מקיומם של הזרמים האחרים. ממדינת ישראל, שדורשת את נאמנותה של יהדות העולם, אפשר לצפות ליותר. כשהמדינה היהודית מחוקקת חוקים שאומרים לרוב יהודי העולם - הרבנים שלכם לא רבנים, הגרים שלכם לא גרים, בתי הכנסת שלכם אינם לגיטימיים, סידור התפילות שלכם לא אותנטי וחוץ מזה אלוהים לא מקשיב לתפילות שלכם, כשהמדינה עושה את זה, היא פועלת בניגוד לאינטרסים של עצמה. במקום לעודד יהדות היא מעודדת התבוללות. כי יהדות אמריקה, אם היא לא תזדהה עם בית כנסת לא אורתודוקסי היא תתבולל".
ריינמאן, אתה לא חש אחריות כלפי הרוב הדומם של יהודי ארצות הברית?
"ודאי שאני חש אחריות. לכן כתבתי את הספר. גם אורתודוקסים עוסקים בקירוב. הם לא רק יושבים בבית. אלא שעבור האורתודוקסים קירוב זה החזרת האנשים לאמת, לשמירת מצוות. אם אנחנו אוהבים אותם אנו צריכים לקרב אותם אלינו. הרפורמים והקונסרבטיבים הם כמו הרפובליקנים והדמוקרטים. אם אתה לא דמוקרט אז אתה רפובליקני ולהפך. עבור האורתודוקסיה כל היהודים אורתודוקסים, לא פחות".
תפישתו של ריינמאן היא א-היסטורית במופגן. לשיטתו, אבן עזרא היה אורתודוקסי, וליל הסדר התקיים כפי שאנו מכירים אותו כבר בשנה הראשונה שאחרי קורבן הפסח. יש דרך אחת, לא שתיים. וכך היה מאז ומתמיד. תורה למשה מסיני.
זה בלתי נתפש במיוחד לאור הידע הרב שמפגין ריינמאן בנושאים שונים, לא תורניים בעליל. מלבד "גברים ממאדים נשים מנוגה" מודה ריינמאן שהוא קורא את ה"ניו יורק טיימס", הוא מוכיח התמצאות במדע וגם שולט לא רע בפוליטיקה האמריקנית. "יש אנשים שהם סגורים לגמרי מהעולם סביבם", הוא מסביר, "אבל יש גם אין ספור רבנים אורתודוקסים שיודעים כל מה שקורה סביבם".
אז אתה יכול פשוט לקפוץ ל"בארנס אנד נובל" ולקרוא את "גברים ממאדים" ?
" בטח, יש לי את זה בבית. אני גם לקוח מצוין של אמזון. אני קורא המון. את רוצה שאמנה את 25 הקיסרים הראשונים של רומא? אין לי שום בעיה לקרוא כל מה שקשור לפסיכולוגיה, לכלכלה ולהיסטוריה".
אז איך עם כל הידע הזה, בכל פעם שהירש מציע פרשנות היסטורית אתה קופץ?
"אם אני קורא דברים, זה לא אומר שאני בהכרח מקבל אותם. כל דבר שמתנגש בתורה אני דוחה. אם מישהו אומר שליל הסדר הוא גלגול של הסימפוזיון הרומאי, זה פשוט בא מבורות. את יודעת כמה יהודים בארצות הברית הולכים ביום כיפור לבית הכנסת? 50 אחוז. את יודעת כמה מקיימים את ליל הסדר? 82 אחוז. כי זה בסיס היהדות. והגדת לבנך. זהו הכלי העיקרי להעברת המסורת. אז איך אפשר לומר שזה כמו סימפוזיון רומאי? איך אפשר לומר זאת בכזאת קלילות? זו בורות. בורות של הרוח היהודית".
הירש : "גם אני שואל את עצמי אם יוסף עושה את עצמו או שהוא באמת רציני. אם הוא עושה את עצמו מסיבות של פוליטיקה פנים חרדית, אני מסוגל להבין. אם הוא רציני, אז יש לו בלוק מסוים, שגם אותו אני יכול להסביר. אמונה זו מסגרת שבן אדם מכניס את עצמו אליה. כשאין לו הסברים רציונליים, הוא קופץ לתוך האמונה וכך הוא מוצא לו מסגרת שמספקת לו היגיון פנימי. מסגרת שאסור לערער אותה עם גירויים מהעולם החיצוני".
מעריב.
תוקן על ידי - ahlon - 29/11/2003 19:05:27
 |
|
|
