המאה הקודמת נפתחה בוויכוחים פנים-דתיים מרים שראשיתם בחוברת שהוציא הרב צבי טאו, מראשי הזרם שכונה אז 'חרדי-לאומי', ובו תקף בחריפות את לימוד התנ"ך האקדמי ואפילו את זה הישיבתי שאינו לפי מסורת חז"ל. רבנים מזרמים דתיים מתונים יותר הגיבו לדברים, והפולמוסים שהתפתחו בעשור הראשון של המאה וכונו "תנ"ך בגובה העיניים", הובילו בעשור השני להוצאתם של כמה ספרים שחשיבותם התבררה רק בדיעבד – הראשון היה 'הויה או לא היה' (עין צורים IL 2011) שחובר ע"י רב אורתודוקסי, והציע תיאולוגיה 'רזה' – מעורפלת אך חדשנית – לשאלת תורה מן השמים; שנתיים לאחר מכן יצא הספר 'עד היום הזה' (ת"א IL 2013), שחובר גם הוא ע"י רב אורתודוקסי, והציג לראשונה חלק נכבד מטענות ביקורת המקרא בצורה גלויה וכנה, דבר שהיה חסר תקדים בעידן ההוא; ושנתיים מאוחר יותר יצא לאור הספר 'בעיני אלוהים ואדם' (ירושלים IL 2015) שהכיל כבר מספר רב של מאמרים שנכתבו על ידי רבנים וחוקרים אורתודוקסיים – שרובם טענו בצורה זו או אחרת שניתן להיות יהודי מאמין גם בידיעה שהתורה אינה מהשמים במובנה הפשוט…

ובחזרה אלינו

ד"ר יושי פרג'ון

את לילות השבוע האחרון הקדשתי לקריאת הספר 'בעיני אלוהים ואדם'(בעריכת ד"ר חיותה דויטש, ד"ר טובה גנזל והרב ד"ר יהודה ברנדס) עליו בישרתי כאן, וההתרשמות הראשונה שלי היא, אם זה לא היה מובן, שהספר עתיד להוות אבן דרך, ואולי אפילו נקודת מפנה היסטורית.
אבל אתחיל בעובדות. ובכן, הספר  גדול וכבד כיאה לנושאו, ומכיל כ- 460 עמודי מאמרים מאת עשרים ואחד רבנים וחוקרים (סליחה על לשון הזכר, אבל רק 4 מהם נשים). כרבע מהספר (140 עמ', 282 מקורות!) מחזיקה אסופת מקורות מוערת שכינס ד"ר יושי פרג'ון – והאסופה הזו לבדה מצדיקה, לדעתי, אתרכישת הספר, שכן מעבר לציטוטים מלאים של מקורות לא מוכרים ואף מפתיעים, פרג'ון ארגן את החומר הרב בפרקים ותתי-פרקים המהווים מקראת-חובה* לכל מי שמבקש לידון בדבר החדש-ישן שנקרא מחקר המקרא והאמונה היהודית.
* האמור אינו תקף לגבי גודש הערות השוליים באסופה הכוללות גם קישורי אינטרנט במלוא אורכם, כשהבכורה שמורה להערה 6 המפנה לעבודה סמינריונית [!sic] של פרג'ון עצמו – מי יגול עפר מעיניך, פרופ' שקולניק! :)

קריאת האסופה מהווה הכנה נפשית מתבקשת לעיקרו של הספר: ארבעה שערים ובהם עשרים מאמרים בנושאים מגוונים (ראו סקירה שלהם להלן) – שעיקרם אינו דווקא חידוש פרשני או מחקרי כזה או אחר, אלא כדברי המבוא:

מטרתם של המאמרים באוסף זה היא להציע דרכים אפשריות להפגת המתח בין האמונה בקדושת המקרא ובחיוב במצוות הנובע הימנו, ובין החובה האינטלקטואלית, שהיא גם חובה דתית, ללמוד ללא משוא פנים. השדה שהמאמרים שבקובץ זה מצויים בו אינו שדה ביקורת המקרא ומחקרו המדעי, אלא שדה האמונות והדעותוההתמודדות עם עצם הפעלתה של השיטה המדעית. הם אינם בוחנים את מסקנות המדע אלא את משמעות האמונה ב"תורה מן השמים" וגבולותיה. (עמ' 11, ההדגשה שלי)

אלו העובדות וההצהרות, עכשיו ברשותכם, ביקורת מעט סובייקטיבית יותר.

שתים זו שמעתי – שני מאמרי הפתיחה כמיקרו-קוסמוס של הספר כולו

ד"ר שון זליג אסטר

הספר פותח במאמר קצר וקולע מאת ד"ר שׁוֹן זֶליג אסטר, בשם "המחקר והמסורת – מבט אישי על ההיסטוריה המקראית". אודה ולא אבוש כי לרגע חשבתי ששם הכותב הוא פסוודונים מדרשי לשם המאמר (שׁוֹן =מחקר, זֶליג = מסורת…), אך חיש מהרה גיליתי כי מדובר באדם ממשי לכל דבר, שמאמרו זכה לפתוח את הספר כנראה משום שהוא עונה בדיוק על מטרתו המוצהרת – אסטר מתאר בגילוי לב את הבנתו לפיה הסיפור המקראי הוא 'נרטיב' ואינו מתיימר לתאר עובדות מוצקות ("…סיפור יציאת מצרים איננו תיאור היסטורי אובייקטיבי, אלא פרשנות בצורת סיפור מאורעות היסטוריים" – עמ' 167), ואחרי שהוא מנסה למזער את היקפם המסתבר של חלקים מאוחרים בתורה ("עדיף לזהות בכתוב תוספות מאוחרות מאשר לאחֵר חיבור שלם" – עמ' 173) הוא מודה ביושר כי בסופו של דבר, הבחירה שלו להאמין בה' כנותן התורה היא "קפיצת אמונה" אישית-רגשית; קפיצה אותה הגדיר בראשית מאמרו כ"דחף נפשי" לקשר שאינו תלוי בהוכחות, כמו הקשר בין בני זוג – ולא נתקררה דעתו של אסטר עד שחתם את המאמר בהגדרת יחסו של החינוך הדתי (האמריקאי לפחות) למחקר המקרא כ"כשל חינוכי", שדוחה את הנוער הרציונלי והספקן אל מחוץ לאורתודוקסיה.

הרב ד"ר יהודה ברנדס

המאמר השני, מאת הרב ד"ר יהודה ברנדס, שונה לחלוטין – הוא פותח אמנם בטון אישי ומתאר אנקדוטה שאירעה לו בעת שלמד את סיפור יוסף בתורה ובקוראן עם אדם מוסלמי, שגרמה לו להבין כי בניגוד לאיסלאם הפונדמנטליסטי הקורא את הכתובים כצורתם, הרי שהיהדות מבוססת כולה על דרישתהמקרא שלא כפשוטו – ומכאן התחדש לו כי דרשות חז"ל הן למעשה הניצן הראשון של ביקורת המקרא. אלא שמשם נעלם הטון האישי וברנדס עובר "להצביע על הזיקה העמוקה הקיימת בין דרכם של חז"ל במדרש לבין דרכם של מבקרי המקרא החדשים ולמצוא לגיטימציה במקורות המסורתיים למחקר ביקורתי" (עמ' 177) – ולשם כך הוא פורס יריעה רחבה של מאפיינים 'ביקורתיים' במדרשי חז"ל, שרובם ידועים אמנם, אך ריכוזם וסידורם מהווה חידוש מסוים (מעין השלמה לאוסף המקורות של פרג'ון?) – והמסקנה היא שביקורת המקרא יכולה להיתפס למעשה כמדרש הכתוב. דא עקא, למרות שניכר שהכותב מזדהה עם המסקנה, הוא לא טורח להביע זאת במילה, ואדרבה – מכמה הערות שוליים משתמעת גישה 'לעומתית' לביקורת המקרא, המעוררת את השאלה האם הכותב מתכוון למעשה לגמד את ממצאי הביקורת לכלל מדרש אגדה?…

תורת חוץ לארץ?

המעבר החד הזה מהאנקדוטה האישית לניתוח המלומד מאפיין למעשה את שני סוגי הכותבים בספר – הסוג הראשון מציג בפנינו מאמרים המשקפים את התלבטויותיו ואמונתו של הכותב, ואילו הסוג השני מציג מאמרי עיון מקוריים יותר או פחות, שהמילה 'אני' נעדרת מהם כמעט לגמרי.
והנה שמתי לב שבאופן לא מפתיע, כל (!) הכותבים מהסוג הראשון הם, איך נאמר בפוליטיקלי-קורקטיות, ממוצא אנגלו-אמריקאי, בעוד שכל הכותבים מהסוג השני (למיטב ידיעתי) הם ישראלים גמורים! כך מאמריהם של ש"ז אסטר ("לדעתי, התשובה לשאלה כזו היא אישית-רגשית"), מ"צ ברטלר ("האם הטקסט נועד להיות מסמך היסטורי… אני מאמין שהתשובה היא לא"), תמר רוס ("מסקנתנו… היא שדימוי האל שפרשנות זו מייצרת מאפשר לנו להודות בפה מלא בהשפעת יסוד אנושי וסובייקטיבי"), הר"י שרלו ("קשה לי למנות את מספר הפונים אלי בתחושה של 'אנא עזור לנו שלא ליפול לתהומות הכפירה'"), הר"ד ביגמן ("לאור התנסותי האישית ניסחתי מחדש את הרעיונות שעלו בי בהיותי צעיר"), ובנימין זומר ("אני מאמין כי גם פסוקי התורה… כולם בבחינת תגובה אנושית לצו אלוקי").

ד"ר חיותה דויטש

אפילו ד"ר חיותה דויטש, אחת מעורכות הספר וכותבת מוערכת בזכות עצמה, שכתבה את המאמר היחיד העוסק בנושא הנפיץ של המוסר במקרא ("עקדת יצחק ושאלת הזמן" – יש עוד שני מאמרים המתיימרים לעסוק בכך, אך אינם עושים זאת) – אפילו היא נמנעת כמעט לחלוטין מנימה אישית, למעט (שוב) אנקדוטה משיעור שהעבירה לתלמידי מכינה.
למעשה, הרב אביה הכהן הוא ה'ישראלי' היחיד שחותם את מאמרו במעין וידוי אישי קצת מוזר בו הוא מקונן כי "אני שומע את התורה בוכה על התעסקותם של אנשי מדעי הרוח בה שרוח אין בהם… אתפלל לרבש"ע שלא ילכו התלמידים אחר מקסם השווא…" – אך חתימה זו אינה קשורה כלל למאמר עצמו (שנראה מתאים יותר למאמר שיח-יצחקיאני נוסף במוסף שבת :), והיכללותו בספר היתה תמוהה בעיניי – עד שהאיר ה' עיניי שהנה בכתבה שבישרה על הופעת הספר נשאלה חיותה דויטש:
"היו רגעי משבר? פרישות דרמטיות?" וענתה:
"אחד המשתתפים הודיע שהוא עוזב. הוא הרגיש שיש בקבוצהיחס של חוסר כבוד וקדושה לתנ"ך… האיש לא חזר ללימוד בקבוצה, אבל הוא משתתף בספר, וכתב בו מאמר חשוב".

הרב אביה הכהן

ומיהו אותו האיש? חיפוש מקרי בגוגל הוביל אותי לכתבה הבאה על הרב אביה, בה הוא מתוודה כי "לפני שנתיים השתתפתי בפורום של רבנים ופרופסורים שדן בשאלת ביקורת המקרא והאמונה.בשלב מסוים התחלתי לבכות, ועזבתי את הפורום. הרגשתי שהרבנים שם התייחסו לתורה כאל חולין, שמה שבעיניי הוא דברי אלוהים חיים, בעיני הרבנים בפורום הזה הוא 'טקסט'. זה היה ביזוי הקודש." אאורקה!

על הקנוניזציה של האסופה המקראית :)

בהמשך לתמיהה על הכללת מאמרו של הרב אביה בספר, יש לתהות גם לגבי מאמרים אחרים שזכו להיכלל בקנון הנ"ל – כאמור לעיל, אסופת המאמרים בספר מחולקת לארבעה שערים, שכל אחד אמור להתמודד עם פן מהותי של היחס בין מחקר המקרא לאמונה. השער הראשון ('מבט כללי') עושה את זה מצוין, והוא מכיל את רוב המאמרים החשובים שבספר, לטעמי. השער השני('מעמד הר סיני ופרשות ההתגלות') מציין את 'קו פרשת המים' האיכותי שבספר – שני המאמרים הראשונים, מאת הרב ד"ר דוד ביגמן ופרופ' בנימין זומר, 'עושים את העבודה' – דנים בנושא הרגיש ומוסיפים את עמדתם האישית. אבל שני המאמרים של הרב ד"ר חזי כהן והרב ד"ר אברהם שמאע (הקשורים אמנם לנושא השער) נעים בין הבנאלי למעורפל וכמעט שלא מחדשים דבר, מה גם ששניהם שייכים לאסכולה ה'ישראלית' שציינתי לעיל, הנמנעת מאמירה אישית כלשהי – אמירה שאולי היתה יכולה להעניק להם ערך מוסף. השער השלישי ('האתגר המוסרי') הוא המאכזב שבכולם – מתוך שלושה מאמרים, רק אחד (זה של חיותה דויטש, בנושא העקידה ומשמעותה המוסרית) עוסק ישירות בנושא השער. המאמר הבא של פרופ' חננאל מאק עוסק בכלל במנשה מלך יהודה כאבטיפוס של מבקר מקרא (מה הקשר?), והמאמר השלישי, מאת הרב ד"ר עמית קולא מתייחס בעקיפין ובצורה 'מרחפת' לשאלת צידוק האל, ללא אמירה ברורה וכמובן שללא אמירה אישית. השער הרביעי ('המקרא בהקשרו ההיסטורי') הוא מעניין מאוד, בייחוד מאמרו המרתק של פרופ' יואל אליצור, אלא שהוא מנוגד בפירוש למטרת הספר לפיה "השדה שהמאמרים שבקובץ זה מצויים בואינו שדה ביקורת המקרא ומחקרו המדעי" – שכן מדובר באוסף של מאמרים מחקריים-עיוניים, למעט מאמרו של הרב אביה – שכאמור לא שייך כלל לנושא הספר וכמעט שלא רלוונטי לנושא השער.

בקיצור, לא חייבים לקרוא את כל המאמרים שבספר כדי לעמוד על חידושו המרכזי, ואולי אפילו עדיף שלא לקרוא את כולם, כדי לא להתאכזב (ובמאמר מוסגר, לאור מיעוט הקול הנשי, היה אולי מקום לשקול החלפה של כותב זה או אחר בכותבת – המבלי אין דוקטוריות דתיות לתנ"ך?…) – בכל מקרה, בקרוב אעלה פוסט ובו סקירה תמציתית של כל המאמרים בספר, והבוחר יבחר.

סוף דבר

כמו שפתחתי, הספר – על מגרעותיו – הוא בעיניי אחת מנקודות המפנה בתחום היחס הדתי למקרא בכלל ולתורה מן השמים בפרט – אם כי די ברור שבטווח הקרוב התגובות כלפיו ינועו בין התעלמות לשלילה גורפת, והוא מן הסתם 'לא ייספר' בקרב חלק מהציבור הדתי, בשל הארומה הליברלית (שלא לומר ניאו-רפורמית – אמריקאים כבר אמרתי?…) של חלק מהכותבים.
בטווח הארוך, לעומת זאת, הספר ממשיך את הקו שהתחיל בו בהססנות-מה הרב ד"ר עמית קולא בספרו ה'תיאולוגי' הויה או לא היה, והמשיך בו בנועזות הרב אמנון בזק בספרו העיוני עד היום הזה – והוא מעין סינתיזה תיאולוגית-עיונית שלהם. אלא שהמסה וההקשר מקבלים כאן משנה-חשיבות: לא מדובר בכותב בודד, אלא בעשרים ואחד כאלו, ולא מדובר ב'הסתובבות סביב הבעיה', אלא באחיזת השור בקרניו, לפחות בחלק מהמאמרים. וכאמור, אסופת המקורות של פרג'ון וברנדס מהווה כשלעצמה סיבה מצוינת לדאוג לכך שהספר יונח אחר כבוד בארון הספרים היהודי שלכם.