קל להבין מדוע המחקר האקדמי של המקרא מביא את המתח הזה לשיאו. חוקרי המקרא עושים כביכול את הקודש חול, ואת דבר האל — לטקסט אנושי. הם חושפים את ההקשר ההיסטורי והתרבותי שהמקרא נכתב מתוכו, מתחקים אחר התהליכים הסבוכים של החיבור והעריכה, מעלים השערות באשר לאינטרסים האידיאולוגיים והפוליטיים שתהליכים אלה משקפים, מוצאים קשרים עמוקים בין המקרא לבין התרבויות השכנות, ואף מרהיבים עוז לתקן שגיאות נוסח שחלו בו במשך הדורות. בתפישה הדתית הרווחת, חקר המקרא האקדמי אינו לימוד תורה אלא דברי כפירה.
קובץ המאמרים "בעיני אלוהים ואדם: האדם המאמין ומחקר המקרא" — בעריכת הרב ד"ר יהודה ברנדס, ד"ר טובה גנזל וד"ר חיותה דויטש — קורא תגר על כל התיאור הזה. הוא נולד בעקבות סדרת מפגשים סגורים של קבוצת רבנים ורבניות, חוקרות מקרא וחוקרי מקרא — כולם דתיים, זהירים במצווה קלה כבחמורה, ובד בבד מכירים לפני ולפנים את "ביקורת המקרא" ומסרבים להתכחש לשיטותיה ולממצאיה, כל אחד לפי דרכו ובמידה הראויה בעיניו. אל החוג המצומצם הזה, שנחשף כעת, הצטרפו בקובץ שלפנינו מלומדים יהודים נוספים מהארץ ומצפון אמריקה. הם מנסים לפתור את החידה הקיומית: כיצד יכול החוקר הביקורתי להיות גם מאמין מסורתי?
בציבור הדתי־לאומי מתנהלים מעת לעת פולמוסים עזים בשאלת הדרך הראויה ללימוד המקרא (וליתר דיוק התנ"ך, שכן המלה התלמודית "מקרא" נתפסה על ידי החוקרים וקיבלה בעצמה ניחוח אקדמי מנוכר). באופן פרדוקסלי הפולמוסים הללו הם אולי אחד הסימנים האחרונים לכך שעדיין אפשר לדבר על "הציבור הדתי־לאומי" כציבור אחד.
מן העבר האחד ניצבים אנשי ישיבת "מרכז הרב" ובנותיה. מן העבר האחר — אנשי ישיבת "הר עציון" ובנותיה, שכמה מהם נמנים עם מחברי הספר החדש. הזרם הראשון, השמרני, שולל על הסף שימוש במתודות אקדמיות בלימודי יהדות ובפרט בלימודי מקרא. הזרם השני מבקש לאמץ, על פי רוב בזהירות ובמידה מוגבלת, כמה מהשיטות ומהממצאים של המחקר.
עד כה, גם בזרם הפתוח יותר של הציונות הדתית, ההזדקקות לחקר המקרא בדרך כלל לא נעשתה באופן גלוי ומפורש. רבים מהדוברים הקפידו להבהיר את ההבדל התהומי בינם לבין החוקרים, ולא נמנעו מדברי גנאי ולעג כלפיהם. באחד המאמרים בקובץ מספר הרב ד"ר עדיאל כהן על הרב מרדכי ברויאר, שפיתח שיטה תיאולוגית מיוחדת המבקשת ליישב בין האמונה ב"תורה מן השמים" לבין שימוש נרחב בממצאי המחקר, אך הצניע את העובדה "שכל השיעורים שלי הם מהביקורת".
הידע מאיים
הספר שלפנינו מגלה את הסוד ברבים, ולמעשה מכשיר את "ביקורת המקרא" לבוא בקהל. מאמרים של רבנים רבי השפעה, המחזיקים בתפקידי מפתח במוסדות החינוך ובדעת הקהל של הציונות הדתית, כמו יהודה ברנדס, יובל שרלו ויעקב מדן, שזורים כאן במאמרים של חוקרי מקרא ממוסדות אקדמיים. מה שהיה עד כה נחלתם של יודעי דבר בלבד נעשה כאן רשמי. במובן הזה, הספר עתיד להשפיע גם על מי שכלל לא יקרא בו: עצם פרסומו הוא בבחינת גילוי דעת, האומר שיש דרך ליישב בין חקר המקרא לבין הנאמנות לתורה.
מהי הדרך הזאת? 20 המאמרים שבספר מציעים מגוון עשיר של דרכים, אך נראה שאפשר לזהות טענה מרכזית אחת, החורזת את רוב מאמרי הספר. היא מתגלה כבר באסופת המקורות הרחבה והמרשימה שהכין ד"ר יושי פרג'ון. אסופה זו, הפותחת את הספר, יכולה היתה לבדה להצדיק את פרסום הקובץ כולו. היא כוללת מאות ציטוטים מן הספרות היהודית הרבנית, המציגים עיסוק אינטנסיבי באותן שאלות שחקר המקרא המודרני מעלה, וניסיונות להשיב עליהן בכלים דומים מאוד לאלה של המחקר.
כך, לדוגמה, כנגד האמונה שכל התורה כולה נכתבה על ידי משה מפי אלוהים — מופיעה בתלמוד הטענה שמשה רבנו לא כתב את הפסוקים האחרונים של התורה, שכן הם מספרים על מותו. עם הזמן הורחבה הטענה לכתובים נוספים שקשה להניח שמשה כתבם. מנגד יש דיונים ארוכים על חלקו הפעיל של משה בחיבור ספר דברים וקטעים נוספים. פרשני ימי הביניים, שהחינוך הדתי סומך עליהם את ידיו, התלבטו בשאלות חיבור ועריכה כמעט לגבי כל ספר במקרא — שאלות שאותו חינוך דתי בדיוק שולל את העיסוק בהן מכל וכל.
גם בביקורת הנוסח עסקו חכמינו: מתברר שהכירו גרסאות שונות של נוסח המקרא והתלבטו ביניהן. אולי מפתיע במיוחד שחז"ל לא הניחו שכל מה שכתוב במקרא אירע בהיסטוריה: בדיון מרתק על זמנו ומקומו של איוב, טוען אחד החכמים שכל הסיפור אינו אלא משל, שמעולם לא התרחש בפועל. עוד מובאים מקורות מתחום הבלשנות המשווה — ניסיונות תלמודיים להבין מלה קשה במקרא באמצעות שימוש בשפות אחרות. אפילו על תהליכי הקנוניזציה, דהיינו על עצם השאלה מדוע ומתי ועל ידי מי נקבע מה ייכנס לתנ"ך ומה לא, יש דין וחשבון גלוי בספרות היהודית הקלאסית.
הטענה העולה מבין מאות המובאות הללו (ובמאמרו של ברנדס היא נאמרת במפורש) ברורה: הניסיון לפרש את המקרא ביושר ובכנות בכל הכלים העומדים לרשותנו אינו דבר חדש. חקר המקרא הוא חוליה נוספת בשרשרת הפרשנית, ואין הבדל מהותי בינו לבין הפרשנות הנחשבת למסורתית. מתגלה כאן אמת עמוקה וחיונית באשר למסורת היהודית: היא כוללת בתוכה, מראשיתה ולכל אורכה, רכיבים ביקורתיים וחתרניים רבים מספור. משום כך, מאז ומעולם הזדקקו הזרמים השמרניים ביהדות — אם הכינוי "שמרניים" הולם אותם בכלל — לצנזורה של כתבי הקודש עצמם. זה שיעור חשוב לנאבקים על דמותה של היהדות בזמננו: מה שמאיים על הממסד האורתודוקסי אינו בורות ביהדות אלא ידע ביהדות.
את מה שנאמר על ספרות חז"ל וימי הביניים מחילים חוקרי המקרא האמריקאים פרופ' מארק צבי ברטלר ופרופ' בנימין זומר על המקרא עצמו (למרבה הצער, רוב התרגומים בספר מסורבלים ויש בהם שגיאות רבות). ברטלר מלמדנו, על סמך המקובל בעת העתיקה, שכותבי המקרא כלל לא התכוונו ליצור תיאור היסטורי ריאלי, ושהמקרא נכתב כמיתוס וכך יש לקוראו. ואילו זומר מראה שבתורה עצמה יש קולות שונים באשר להתגלות בסיני, ושהגישה שלפיה התורה אינה טקסט אלוהי אלא פרשנות אנושית להתגלות מצויה כבר בתורה עצמה.
אמנם, מאמריהם של החוקרים ברטלר וזומר מסמנים את קצה הסקאלה הנפרשת בספר. רוב הרבנים המשתתפים בקובץ עדיין שומרים על עמימות מסוימת, בייחוד ביחס לחיבור התורה. הם מבקשים למצוא בחקר המקרא את מה שטוב וראוי בעיניהם, ואינם מקבלים באופן מלא ומפורש את ממצאי המחקר.
אם "דיברה תורה בלשון בני אדם", כמאמר חז"ל, באיזה מובן היא אלוהית? ומדוע היא מחייבת? רוב המאמרים סובבים סביב השאלות הללו, והתשובות רבות. המאמר המקיף והאנליטי שבהם הוא זה של פרופ' תמר רוס, הבוחנת את התשובות העיקריות שניתנו לשאלות הללו ואף מציעה עמדה תיאולוגית משלה. מכל מקום, בניגוד למבנה הלוגי שהוצג בתחילת מאמר זה, מתברר כי רבים וטובים השתכנעו בכך שהתורה היא דברי בני אדם — או לכל הפחות, שיש תועלת במחקר המתייחס אליהם באופן הזה — אך הדבר לא הוביל אותם לנטוש את ההלכה.
יש בוודאי קשר בין קדושתה של התורה לבין המחויבות לקיימה, אולם הנתיב ביניהן אינו חד־כיווני. עצם המאמץ של רוס ושל אחרים מלמד שהנאמנות לתורה אינה תלויה בתיאור התיאולוגי שלה אלא במידה מסוימת ההפך הוא הנכון: מי ששואף לקיים את התורה, מחפש אחר דרכים לתאר את מעמדה הנשגב של התורה בדרך המתקבלת על הדעת ועל הלב.
קרוב לוודאי שבציבור הדתי רבים יראו בספר דברי כפירה. מנגד, מי שסבור כי הדת כולה אינה אלא דמיונות ילדותיים לא יגלה בו עניין. ובכל זאת, לא בכל יום בוחרים אנשים המקדישים את חייהם להגשמתו של רעיון מסוים, והמכוונים את חייהם לאורו של טקסט מסוים, לערוך דיון ביקורתי בנסיבות לידתו של הטקסט ובעצם תקפותו של הרעיון. והשער שנפתח לא במהרה ייסגר.
