יונתן בשיא מצא בספרייה של אביו כתב־יד נושן של פירוש שד"ל לתורה, שהעתיקו אבותיו בפאדובה, ועימת אותו עם מהדורות אחרות של היצירה
אביעד הכהן
http://schema.org/NewsArticle">
פירוש שד"ל לתורה על פי כתב יד האחים פארדו, חמישה כרכים, עורך: יונתן בשיא, הוצאת כרמל, 2015
כאשר הדפיס בשנת 1975 ד"ר שלמה אומברטו נכון, גואל אוצרות יהודי איטליה, את פירוש שד"ל לתורה כתב לו הסופר ש"י עגנון: "אלף תודות וברכות על הספר הנכבד שהואלת לכבדני בו. חמישים שנה (!) ציפיתי לפירושו של שד"ל ועתה אתה הגעת אותו לידינו. רבים וגם שלמים יכירו לך טובה ויזכירו אותך בברכה. ולוואי שתוציא גם איגרות שד"ל ויתר חיבוריו המלאים תורה וחוכמה. אלמלא שהכל טרודים במסיבות של סרק ובהבל הבלים של עסקנים, אומר הייתי שטוב היה לעשות זיכרון לשד"ל לכל יודעי שמו ולעשותו בלא יין ועוגות אלא בתפילת הזכרה ובהרצאה על מעשי חוכמתו".
כל המכיר את ידו הקמוצה והקפוצה דרך כלל של ש"י עגנון בחלוקת מחמאות יֵדע שלא לחינם באו הדברים בסגנון מפליג מעין זה. פירוש שד"ל לתורה, כמו האיש עצמו, הוא יחיד ומיוחד בתולדות ישראל, בוודאי בדורות האחרונים. משורר, פרשן מקרא, פילוסוף, מתרגם, יוצר פורה, פולמוסן, ראש בית מדרש לרבנים, בלשן. קשה להאמין, אך כל אלה מקופלים בדמות פלאית אחת. עד הגיעו לגיל שמונה עשרה הספיק שד"ל (1865-1800) לשלוט שליטה מלאה בעברית, איטלקית, לטינית, גרמנית וצרפתית. לימים הוסיף עליהן כמה שפות שמיות כגון סורית וארמית, סיים פעמיים את לימוד הש"ס כולו, הוציא לאור ספרי שירה ודקדוק, תירגם את משלי איזופוס לעברית וכתב אוטוביוגרפיה.
בשל מות אמו בהיותו בן 13, במקביל ללימודיו, נאלץ שד"ל לעסוק דרך קבע גם במלאכות הבית, ואת אמנות הבישול למד מבת דודתו המשוררת רחל מורפורגו.
גולת הכותרת במפעלו הפרשני של שד"ל הוא פירושו לתורה שנלווה לתרגום, מעשה ידיו, של התורה לאיטלקית. הפירוש הופיע בפעם הראשונה בפאדובה, מקום בו כיהן שד"ל כראש בית המדרש לרבנים, בשנת 1871. המהדורה החדשה שלפנינו מבוססת על כתב ידם של האחים לבית פארדו, שגלגוליה נקראים כסיפור מתח בפני עצמו.
הספר ראה אור בזכות מאמציו של אדם אחד, יונתן בשיא, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית ויו"ר קבוצת "מהדרין", מן החברות הגדולות במשק החקלאי. הוא זה שערך, ההדיר והוציא לאור את כתב היד שהיה ברשות משפחתו מזה דורות רבים. בכך המשיך את מפעלו שהחל בהוצאתם לאור של שני חיבורים אחרים של שד"ל: הספר "על החמלה וההשגחה" וספר ה"ויכוח".
כפי שמציין בשיא, פירוש שד"ל מתאפיין בשניים: דבקות בפשט הכתובים ובאמת המדעית ולצד זה קנאות למסורת היהודית ובראשה לעקרון "תורה מן השמים". מתח זה מורגש ומודגש במקומות שונים בפירוש.
מסעו של בשיא אחר פירוש שד"ל לתורה החל בספריית אביו, שם מצא כתב־יד ישן נושן שעליו הכותרת "מלאכת החכם שד"ל מכתב ידי החכם יח"ף בהיותו במדרש הרבנים בפדובה בשנת תקצ"ו ותקצ"ז (1836-7), ואני יצחק אחיו הוספתי בו הנוספות והתיקונים אשר תיקן שד"ל במלאכתו מיום בואי ללמוד במדרש הזה בשנת תר"ג (1843)".
מלאכת הבילוש וההתחקות אחר פירוש שד"ל לתורה הביאה למציאת לא פחות משישה כתבי־יד שלו (תופעה נדירה ביותר בעידן הדפוס), חלקם חופפים וחלקם משלימים, שנכתבו במשך למעלה מעשרים שנה ומפוזרים בספריות שונות בעולם.
מעתיק כתב היד, היח"ף, רבי יעקב חי פארדו, היה בחיר תלמידיו של שד"ל, שבאופן טרגי מת בחלוף שנתיים בלבד מעת הגיעו לבית המדרש בפאדובה ואת מקומו בהעתקת כתב היד מילא אחיו הצעיר יצחק פארדו (סבא־רבא של בשיא) על פי הוראותיו של שד"ל.
בפני התלמידים בבית המדרש עמד כתב־יד "מאסטר" של פירוש שד"ל לתורה ובעת שיעוריו והרצאותיו לפניהם, כל תלמיד היה "מעדכן" אותו במחברותיו על פי החידושים שהוסיף עליו שד"ל באותה שנה. מכאן המקור לריבוי כתבי היד ולשינויים ביניהם. כדרך מחברים, לעתים חזר בו שד"ל מפירוש קודם, מלק והגיה ותיקן, ולעתים הוסיף עליו.
השוני בין המהדורות הקודמות והמהדורה הנוכחית, ששימרה כראוי את השינויים בין כתבי היד והתוספות השונים, מאפשר לנו להיכנס — הזדמנות נדירה — ל"מעבדה" של שד"ל ולהתחקות אחר דרך יצירת חיבורו לתורה. על הדרך נגלות לעין המעיין תובנות פסיכולוגיות ופרשניות מרתקות. לדוגמה, בראשית דרכו נטה שד"ל לפרש את הפסוק שנאמר באנשי סדום הצרים על בית לוט, "הוציאה אלינו ונדעה אותם", בפירוש מתון למדי: "שאין טעם 'ונדעה אותם' למשכב זכור, אלא ידיעה לדעת מי הם ולמנוע אחרים מבוא אצלם... למען לא תבואן רגל עני והלך". אכן, לימים שינה שד"ל את עמדתו ונטה לפירוש המסתבר יותר ונעים פחות: "והנה בימי קדם כל העולם היו נוהגים כבוד באורחים, והיו מספיקים להם כל צורכיהם, ובהפך אנשי סדום לא לבד שלא היו מחזקים ידם כלל אלא היו מתעללים בהם במשכב זכר".
עוד דוגמה: את המונח שנאמר בבריאת האשה, שהיתה "עזר כנגדו" של אישהּ אדם הראשון, מפרש שד"ל לא בלשון שלילה "כנגד", אלא על דרך לשון חכמים ("כנגד ארבעה בנים דיברה תורה") עזר בדומה לו, מעין השוואה לו (אנלוגיה).
בדומה לכך, הוא מנסה לתת פשר ללשון הכתוב: "ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" והמשכו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". לדעתו, הפסוק השני "על כן" — אינו המשך דברי אדם הראשון אלא דברי משה רבנו, שהרי אדם הראשון טרם ידע מהם אב ואם, והוא מוסיף ומפרש: "אין הכוונה שכל אדם עוזב אביו ואמו, אלא שכל כך היא דבקות האדם לאשתו, שאם יצטרך לעזוב אותה או לעזוב אביו ואמו הוא בוחר על הרוב לעזוב אביו ואמו ולא לעזוב את אשתו".
כשהוא מגיע לפרשת "מלכי צדק, והוא כהן לאל עליון" מעיר שד"ל שקצת המלכים בימי קדם נטלו לעצמם גם כתר כהונה ועירבו את התחומים השונים: שלטון, דת ומדינה כאחד. אגב כך הוא מביא, כדרכו, ראיות מחוכמת העמים מדברי וירגיליוס. ושמא יטעה הקורא ויחשוב שהמלך הנוכרי "התגייר" והחל לקרוא ולבדוק ב"אל עליון" מעירנו שד"ל שהוא מכוון לגדול האלילים, "כמו שהיה יופיטר אצל היוונים והרומים" ולא לקב"ה. בהמשך אותה פרשה נדרש שד"ל לקושי שעליו עמדו רבים מן המפרשים בפירוש המונח השגור "מחוט ועד שרוך נעל". לכאורה, הן החוט הן שרוך הנעל הם דברים פחותי ערך ומהו לשון "מ... עד..." שנאמרה בהם? לעניין זה מביא שד"ל את פירושו המקורי של ר' וולף היידנהיים שפירש ש"חוט" כאן הוא החוטים שבהם קושרים את השֵיער, ולפי זה משמעות הביטוי אכן מכוונות כנגד שני קצוות הגוף, מעין הביטוי הדומה "מכף רגל ועד ראש".
כדרכו, שד"ל עושה שימוש רחב בכל מרחבי הדעת שהיו ידועים בימיו. על הפסוק "ותצא דינה לראות בבנות הארץ" הוא מביא תחילה את פשט הכתוב: "לעיין נשי הארץ ההיא ומנהג מלבושן, כמשפט הבנות", ומיד מוסיף את נוסח השומרונים שרק מעצים את משמעות יציאתה של דינה וגורס: "להיראות בבנות הארץ", לאמור, דינה יצאה לא רק לראות אלא גם (ואולי בעיקר) להיראות.
עניין נוסף ששד"ל מסב את שימת הלב אליו ומעורר מבוכה מסוימת גם אצל בלשנים הבקיאים בעברית בת ימינו הוא הכינוי המקראי ל"בנו של הנכד". כידוע, בלשוננו משמש לצורך זה המונח "נין", אך מלשון המקרא עולה לכאורה המסקנה ש"נין" הוא דווקא ה"בן", בן הדור השני, כמאמר אבימלך לאברהם (בראשית כ"א כ"ב): "אם תשקר לי, ולניני, ולנכדי". לעומת זאת, ה"נכד" במקרא הוא לעתים "שילֵש", בן הדור השלישי, ואילו הנין הוא "ריבֵּעַ". כך משתמע מהנאמר אצל יוסף: "וירא יוסף לאפרים גם בני שלשים", וכך עולה מהפסוק המפורסם "פקד עוון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמות כ' ד'). אכן, לעתים ה"שילש" מכוון כלפי הנין דווקא: "על בנים, ועל בני בנים, ועל שילֵשים ועל רבעים".
פירוש מעניין נוסף אימץ שד"ל מפיו של תלמידו ר' יצחק פארדו, מעתיק כתב היד הנוכחי, בנוגע לפסוק שנתקשו בו רבים, אחרונים כראשונים: "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
רש"י, כדרכו, לימד סניגוריה על יעקב אבינו והלך בעקבות התרגום שפירש ש"שיכול" זה — לשון "שֵכֶל" וחוכמה הוא, והוא מדגיש, להוציא מדעת הטועים: "בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת". לעומתו מביא שד"ל את פירושי בעלי הפשט, דוגמת הרשב"ם והרלב"ג, שפירשו לשון זו כנגזרת משורש "ס.כ.ל.", עניין מעוקם ונפתל, כלומר ששם ידיו באלכסון, ומוסיף ומביא את דעת האברבנאל שפירש לשון זו כנגזרת מלשון "סכלות", אי ידיעה וטיפשות, הרומזת למצבו הנפשי הקשה, כביכול, של יעקב אבינו באותה שעה שבה "כהו עיניו מזוקן לא יוכל לראות".
אכן, בחושו הביקורתי מעיד שד"ל שלמרות ש"להוראה זו השתמשו המתפלספים שבימיו [=של האברבנאל], אין זו הוראת הפועל הזה במקרא".
אחר כל הדברים האלה מאמץ שד"ל דווקא את פירושו המקורי של תלמידו: "והנכון כדעת תלמידי יצחק פארדו, 'עשה ידיו סכלות', נתן אותם באופן שהרואים יחשבו שאין בהן דעת". והרי לנו גם שיעור בפרשנות וגם שיעור חינוכי שבו הרב שד"ל מאמץ דווקא את דעת תלמידו הצעיר ומבכרו על פני כל הפרשנים הגדולים.
אביעד הכהן הוא דיקן בית הספר למשפטים והמרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט".
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 27/12/2015 19:45:56
נשלח ב-28/11/2015 21:28
נבוּכיםהם
מסעבביאורושלדוןיצחקאברבנאלל"מורההנבוכים"
דוד בן–זזון
מכון בן–צבי, תשע"ה, 408 + XII עמ'
דון יצחק אברבנאל (1437�), מגדולי המלומדים היהודים בחצי האי האיברי (בפורטוגל ובספרד, ובסדר הזה!) בשנים שלפני הגירוש (1492), היה מנהיג יוצא דופן בהיקף פעילותו הפוליטית, כשר אוצר, והרוחנית, בעיקר כמורה וכפרשן. הוא השלים את הרוב המכריע של פירושיו למקרא רק משהגיע לאיטליה, היינו בשנותיו האחרונות, לאחר שעזב את ספרד עם עשרות אלפים מאחיו היהודים. עוד נודע אברבנאל כאחד מפרשני "מורה הנבוכים" (להלן מו"נ) של הרמב"ם.
אמנם אין מדובר בפירוש מקיף ושלם; הביאור שבכתבי היד מקיף 65 פרקים בלבד מתוך מו"נ, ונוספו לו שני נספחים הדנים בעניינים ממוקדים: מעשה מרכבה ומבנה מו"נ. ועם זאת, כפי שהעיר בן–זזון, "למרות חלקיותו עדיין ביאורו של אברבנאל הוא הארוך ביותר מכל שאר הפירושים המוכרים" (עמ' 71). אורכו והדיונים המורכבים והמלומדים שיש בו לרוב הם בין הסיבות החשובות לטיפול חלקי ובלתי מספק עד כה בפירושו של אברבנאל למו"נ. הרב ד"ר דוד בן–זזון, לשעבר הרב של קיבוץ עין צורים, מראשי מכינת "יונתן" בקיבוץ עלומים, ובשנים האחרונות מחנך בתיכון "הימלפרב" בירושלים, בא לתקן את המעוות ולהשלים את החסר בעניין זה.
בן–זזון בדק ביסודיות את שלושת כתבי היד של ביאורו של אברבנאל
למו"נ בהשוואה לגרסות הדפוס, תיאר בפרוטרוט את היקף הביאור ותיאר את תכולתו.
הוא עמד היטב על זיקתו של אברבנאל ל"עיון הספרדי", שיטת עיון אליטיסטית
שבאה לידי ביטוי ספרותי מלוטש בספרו של רבי יצחק קנפנטון, "כללי
התלמוד". ייתכן שאברבנאל היה תלמיד ישיר של קנפנטון. עוד אפיין וניתח את
"ארגז הכלים" של אברבנאל: יסודיות, מודעוּת למבנה של מו"נ כתנאי
הכרחי להבנתו, בדיקת הנוסח, מינוח מקצועי, שאילת שאלות, דקדוק הלשון, חשיפת מקורות
סמויים ושיבה למקרא כתשתית ספרותית חיונית.
מתוך כל אלה בא לברר מתי נכתב הביאור. מסקנתו הנחרצת היא כי הביאור נכתב לשיעורים במשך עשרות שנים, בפורטוגל, בספרד ובאיטליה, וכי כתבי היד והדפוסים משקפים שלבים שונים של התהוות הביאור. עוד הראה בן–זזון בצורה משכנעת ומרשימה כי במהלך השנים הללו חלו שינויים עמוקים ביחסו של אברבנאל למו"נ ולמחברו. ראשית עיסוקו בו נבע מן ההכרה כי "מורה הנבוכים" הוא החיבור החשוב ביותר בהגות היהודית בימי הביניים, והפירושים שנכתבו עליו עד אז אינם מספקים, וחלקם אפילו מסוכנים (בייחוד אלה של רבי יוסף כספי, רבי משה נרבוני ורבי יצחק בן משה הלוי האפודי, הוא פרופיאט דוראן).
בצעירותו ראה אברבנאל ברמב"ם את רבו המובהק, אולם כבר אז חשב בסוגיות מוגדרות אחרת מרבו. באותם ימים חתר אברבנאל "לטהר את שמו של הרמב"ם לאחר הפולמוסים הגדולים שעורר הספר 'מורה הנבוכים' ולהציגו באופן התואם יותר לתפיסה המקובלת במסורת היהודית" (עמ' 99). ככל שנקף הזמן השתנה יחסו של אברבנאל לרמב"ם ולמו"נ, וממילא השתנתה גם מטרתו בביאורו.
במחצית השנייה של הספר ליבן בן–זזון בהרחבה את עמדות הרמב"ם ואברבנאל בארבע סוגיות: מעשה בראשית, אצילי בני ישראל (שמות כד), נבואה ומעשה מרכבה, ובכל אחת מהן ניתח ביסודיות את דברי אברבנאל בשכבות השונות של ביאורו. המסקנה הנחרצת הבוקעת מכל עיוניו המדוקדקים היא שאכן חל שינוי עמוק בעמדת אברבנאל כלפי הרמב"ם וכלפי חיבורו. בערוב ימיו חתר אברבנאל ליעד אחר לחלוטין: להגן על המוני בית ישראל ועל מסורתם, בלא להעניק קדימוּת ערכית לעיון הפילוסופי.
אינטלקטואלמבריק
ראשית עיונו של אברבנאל במו"נ היה במסגרת חוג ("קבוצת לימוד", בלשון בן–זזון) שהנחה בליסבון. אחד המשתתפים בו היה רבי יוסף יעבץ, מגדולי חכמי פורטוגל בדור האחרון, אשר העיד בספרו "אור החיים" שכבר אז אברבנאל ידע להבחין בין דברי הרמב"ם לבין התשתית המקראית שאליה התייחס. כלשונו של יעבץ: "ואחרי שהי'[ה] מפרש כוונת הרב באר היטב, היה אומר: זו כוונת רבינו משה, לא כוונת משה רבינו" (מובא אצל בן–זזון, עמ' 73). קל להניח כי המשתתפים בחוג היו תלמידים בכירים ובשלים, תאבי דעת ובקיאים במידה מסוימת בספרות העיון היהודית. באותה עת סבר אברבנאל שאין סתירה בין הפילוסופיה לתורה, וכי שתיהן מובילות את המעיין בהן אל האמת.
אברבנאל הציג את מו"נ כחיבור שבא לתמוך בעיקרי האמונה היהודית המקובלת בדרך העיון והמחקר. כך חשב גם באחרית ימיו, כשכבר התרחק מהזדהות כמעט מוחלטת עם הרמב"ם. בניגוד לרמב"ם, שהטיף לקריאה איזוטרית במו"נ, לזהות ולחשוף את סודותיו, סבר אברבנאל כי יש לקוראו קריאה אקזוטרית, היינו קריאה גלויה, נטולת התחכמויות והסתרות.
מה גרם לשינויים כה עמוקים בעמדתו של אברבנאל? מתבקש ומוטב להניח כי אין לתלות הכול בגורם אחד. מקובל במחקר להסביר שהאירועים הקשים שחווה ולימודי האסטרולוגיה היו גורמים נכבדים בשינוי הפנימי. בן–זזון מציע להוסיף על שני אלה גם את עיונו הבלתי פוסק של אברבנאל במו"נ, היינו תהליך פנימי שאינו תלוי בגורמים חיצוניים.
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 27/12/2015 19:56:30
נשלח ב-1/12/2015 11:26
"מכירת ספרים מעודפי ספריית בית אריאלה, תל - אביב.
ימים שלישי-רביעי, 9-8 בדצמבר 2015 בשעות 14:00-9:00 ו-18:00-16:00. מחיר הספרים: החל מ-5 ₪.
המכירה בקומה -1 בבית אריאלה (ברחבת אולם אירועים) ותתבצע בַּמָקום ובמזומן בלבד"
נשלח ב-3/12/2015 04:51
תולדות תורת הסוד העברית: ימי הביניים - כרך י"א
ספר הזוהר
This book was published with the support of ARCADIA FUND: ARCADIA
תולדות תורת הסוד העברית הוא ניסיון ראשון לסקור מזווית ראייה היסטורית את תולדותיה של תורת הסוד העברית. המושג "תורת הסוד" הוא מושג פנימי בתרבות העברית, והוא כולל, בראש ובראשונה, את "מעשה בראשית" – הקוסמוגוניה (מעשה הבריאה) והקוסמולוגיה (מבנה המציאות ומהלכיה) ואת "מעשה מרכבה" – תורת האלוהות, מבנה העולמות העליונים ותורת המלאכים (אנגלולוגיה). לכך יש להוסיף את האסכטולוגיה, האפוק-ליפטיקה, המשיחיות, המאגיה והדמונולוגיה.
תולדות תורת הסוד העברית סוקר את הנושא בעת העתיקה ובימי הביניים: בעלי הסוד באשכנז ובראשית הקבלה וההתפתחות בדור הזוהר בספרד, בפרובנס ובאיטליה, מתוך תקווה שניתן יהיה להמשיכו עד תקופת הרנסנס והעת החדשה.
תולדות תורת הסוד העברית – ימי הביניים דן בעשרות הרבות של החוגים והיוצרים בתחומי הסוד והמיסטיקה שפעלו מתקופת הגאונים ועד גירוש ספרד. שתי קבוצות עומדות במרכזו של פרק מעצב זה בתולדות תורת הסוד: בעלי הסוד באשכנז בשלהי המאה הי"ב ובמאה הי"ג ("חסידי אשכנז"), והמקובלים שפעלו בעיקר בספרד, בפרובנס ובאיטליה, למן סוף המאה הי"ב ועד דור הגירוש. בחוגים אלה נתבססה התפיסה המרובדת של האלוהות – בעיקר תורת הכבוד באשכנז ותורת הספירות האלוהיות בקבלה – העוסקת בכוחות שונים בעולם העליון שעִמם מתקשרת נשמתו של האדם. יצירותיהם של בעלי הסוד במאות הי"ב והי"ג שימשו תשתית ורקע לתקופת השיא בתולדותיה של תורת הסוד היהודית, שלהי המאה הי"ג וראשית המאה הי"ד, שבה נוצר ספר הזוהר ונקבעו מסלולי התפתחותה של תורת הסוד העברית.
הכרך הנוכחי עוסק בספר הזוהר.
הכרכים הבאים: כרך יב: בעקבות הזוהר; כרך יג: שלהי ימי הביניים ודור הגירוש.
יוסף דן הוא פרופסור (אמריטוס) למחשבת ישראל ובעל הקתדרה לקבלה על שם גרשם שלום באוניברסיטה העברית בירושלים. חתן פרס ישראל במחשבת ישראל לשנת תשנ"ז. לימד באוניברסיטה העברית מאז שנת תשכ"ג. פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים בעברית ובאנגלית בתחומי המיסטיקה היהודית ומחשבת ישראל. שימש פרופסור-אורח באוניברסיטאות שונות, ובהן בברלין, לונדון, ברקלי, קולומביה, הרווארד ובראון.
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 27/12/2015 19:58:55
נשלח ב-22/12/2015 07:08
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 27/12/2015 19:41:41
נשלח ב-22/12/2015 07:11
"זהו שטיין.
שטיין הוא אדם פשוט, איש ספר.
לשטיין יש חנות ספרי יד שניה צנועה במרכז ירושלים, והיא כל עולמו. מאז ומתמיד עבד בה - היא ירושה מאביו. שטיין עובד בחנות שלו מבוקר עד ערב. הוא מכיר כל ספר ויודע באיזו גומחה הוא מתחבא. אם תיכנסו אליו לחנות, בכל שעה ביום, תמצאו אותו מסדר את הספרים שלו, מנקה מדפים או מחפש כותרים ללקוחות ותיקים.
שטיין כבר לא צעיר והוא גר לבד. כל חייו עבד בספרים וזו אהבתו. אני מכיר את שטיין כבר עשר שנים. אני קונה אצלו ספרים מגיל 12, עבדתי אצלו בחופשים ואבדתי שעות בין מאות המדפים העמוסים. כשהתחתנתי לא מזמן שטיין קפץ לאירוע, ואפילו השאיר מתנה - ספר סמל ההבעה smile
בחנות של שטיין אפשר למצוא ספרים מכל הסוגים: מאשכול נבו לרבי מלובביץ', דרך יהודה עמיחי והארי פוטר, פרוזה, שירה, ספרי ילדים, יהדות ולועזית, ביוגרפיות ומדריכי טיולים. אצלו מלכת היופי של ירושלים מחליפה עם חנל'ה שמלות לשבת, ולא אכפת להן מחמישים השנים שמפרידות ביניהן.
החנות של שטיין ממוקמת במרכז ירושלים, ברחוב קינג ג'ורג' 53. בטח עברתם שם, או ראיתם מחלון האוטובוס את ערמת הספרים האופיינית מחוץ לחנות, אולי גם תהיתם לעצמכם מה היא עושה שם.
היום נכנסתי כהרגלי לחנות ומצאתי אותו ממורמר במיוחד. כששאלתי מה שלומו, הוא ענה: רע. מה-1.1, עוד שבוע וחצי, אני לא פה. שאלתי: איפה תהיה? לא יודע, הוא ענה. סוגרים את החנות. אין מספיק לקוחות והשכירות גבוהה. אם לא יהיה שינוי מפתיע בימים הקרובים אני אאלץ למכור את כל הספרים לגריסה בנייר חדרה.
האופק התעסוקתי של שטיין לא נראה מבטיח. אין לו מושג מה הכיוון ליום שאחרי אבל כנראה שזה לא יהיה ספרים.
המשך פעילות החנות תלויה בנו. אז מה אפשר לעשות? פשוט לקפוץ ולקנות. ובטח תצאו עם יותר מספר אחד. המחירים כמובן זולים מאוד, ואין ספק שתמצאו כמעט כל מה שתחפשו.
אז מסתבר שהפוסט קורע הלב על חנות הספרים הנסגרת והספרים הנגרסים של שטיין לא ממש מדויק. ליתר דיוק, מניפולטיבי ומטעה. אני מניחה (או מקווה) שלא כותב הפוסט אשם, אלא בעל החנות הפורש . אחותי Naama Bamberger, שנגע לליבה מצבו של אותו שטיין, באה להציל את הספרים מגריסה, ופגשה שם.. את הקונה החדש של החנות. שקנה אותה כבר לפני זמן מה, במחיר גלובלי על כל ספריה, על דעת זה שרוב הספרים שהיו שם יעברו לרשותו. החנות אמורה להמשיך ולפעול. המוכר ביקש שההעברה תעשה ב-1.1 ולא לפני, כדי שיוכל להתארגן. הקונה, בטוב ליבו ותמימותו - הסכים (למרות שיכל לדרוש העברת בעלות מיידית). בעצם - מה שמנסה המוכר כרגע, זה למכור כמה שיותר ספרים לפני ההעברה בפועל. שזה בסדר, אבל הדרך בה עשה זאת - פרסום פוסט מניפולטיבי עם פרטים שקריים על "הצלה של החנות ושל הספרים מגריסה" תוך ניצול טוב ליבו ותמימותו של הציבור ושל הקונה - זה ממש, ממש, לא בסדר. אני אשתדל לעבור ולקנות שם ספרים. אבל בחודש הבא.
