ישיבת סלבודקה שילבה מצוינות למדנית ברעיונות פסיכולוגיים חדשניים. ספרו של שלמה טיקוצ'ינסקי בוחן מה מכל הרוח המהפכנית הזאת נשאר בה היום
עמנואל אטקס
למדנות, מוסר ואליטיזם: ישיבת סלבודקה מליטא לארץ ישראל שלמה טיקוצ'ינסקי. הוצאת מרכז שזר, 394 עמודים, 113 שקלים
ספרו של שלמה טיקוצ'ינסקי הוא ספר חובה לכל מי שמבקש להכיר את השורשים ההיסטוריים של עולם הישיבות בימינו. הוא מציג דרמה בת שתי מערכות: המערכה הראשונה עוסקת בניסיון לחבר בין האתוס הלמדני של ישיבות ליטא ובין "המוסר" מבית מדרשה של תנועת המוסר. עניינה של המערכה השנייה הוא עליית ישיבת סלבודקה לארץ ישראל באמצע שנות ה של המאה ה.
"ישיבות ליטא" הן שם דבר, ורוב הישיבות הפועלות כיום, הן חרדיות הן ציוניות, רואות בהן מקור השראה ומופת לחיקוי. ראשיתן בישיבת וולוז'ין, שנוסדה בראשית המאה ה, ואולם תקופת הפריחה והשגשוג שלהן היתה בעשורים האחרונים של אותה מאה ובראשית המאה ה. בימי הזוהר שלהן למדו בכל אחת מישיבות ליטא כמה מאות תלמידים בשנות העשרה לחייהם, ותוכנית הלימודים שלהן התמקדה במסכתות הגמרא על מפרשיהן. ישיבות ליטא לא שמו להן למטרה להכשיר רבנים אלא לטפח תלמידי חכמים. לימוד התורה שלא לשם רבנות נתפש אז בעיני הלומדים כלימוד "תורה לשמה" והיה בו משום תגובה לאופי התכליתי של בתי המדרש לרבנים שנוסדו באותה עת. בראש מעייניהן עמדה השאיפה לטפח מצוינות, הווה אומר לטפח יחידים הבולטים בכישרונותיהם ובהישגיהם. יש מהם שהצטיינו בהתמדתם (ראו "המתמיד" של ביאליק), יש שהרשימו את חבריהם בבקיאות יוצאת דופן במסכתות התלמוד, אך מעל כולם התנשאו "העילויים", אלה שגילו יכולת יצירתית והציעו "סברות" ו"הבנות" חדשות של הסוגיה התלמודית.
ה"מוסר" הוא שיטת החינוך המוסרי שהגה והפיץ רבי ישראל סלנטר החל באמצע המאה ה. הבשורה התמקדה בשלוש נקודות: על אף המחויבות שלהם לשמירת המצוות בני הדור נכשלים בתחום המוסר, דהיינו בתחום הנוגע למידות ולתכונות האופי; הכשל המוסרי מצוי בעיקר בתחום שבין אדם לחברו; קיימת שיטת חינוך מוסרי שעדיין לא נוסתה המבטיחה הצלחה. אף על פי שרבי ישראל ביקש להסתייע בספרי המוסר הקלאסיים, שרובם נכתבו בימי הביניים ובראשית העת החדשה, את "שיטת המוסר" שלו הוא ביסס על תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות ועל תרגילים חינוכיים הנסמכים עליהן. מטרת התרגילים האלה היתה להשיג שליטה בכוחות הנפש וכך גם בדפוסי ההתנהגות של האדם.
מאמציו להפיץ את משנתו בקרב יהודי ליטא לא הוכתרו בהצלחה ורק מעטים אימצו את דרכו. ואולם בשנות ה של המאה ה החלו תלמידיו להעתיק את פעולתם לתחום הישיבות ויסדו את ישיבות המוסר. אחד מהם היה הרב נתן צבי פינקל (1849�), שיסד אז ישיבה בסלבודקה (פרבר של העיר קובנה), ועל שמה הוא נודע בעולם הישיבות בכינוי "הסבא מסלבודקה". ניסיונו לשלב את האתוס הלמדני האופייני לישיבות ליטא עם "שיטת המוסר" עורר התנגדות עזה מצד בכירי התלמידים. מנקודת מבטם הצטייר "המוסר" כפוגע במרכזיות של ערך לימוד התורה. זאת ועוד, הכנסת "המוסר" לישיבה היתה עלולה לפגוע ביוקרתם ולערער את הריבוד החברתי בקרב התלמידים. בעקבות מרידת התלמידים התפלגה הישיבה לשתיים; רוב התלמידים נטשו את הרב פינקל ואת ה"מוסר" ורק מיעוטם דבקו בו. זעזועים ומרידות היו מנת חלקו של הרב פינקל גם בישיבה החדשה שהקים לאחר הפילוג, ואולם בסופו של דבר עלה בידו לייצב את הישיבה ולעצב את אופיה המיוחד.
פרקים אחדים בספרו ייעד טיקוצ'ינסקי לאפיון דרכו החינוכית של הרב פינקל. שיטת המוסר של רבי ישראל סלנטר עמדה בסימן המתח בין אופטימיזם לפסימיזם. מצד אחד הוא הניח שהכשל המוסרי הוא תולדה של כוחות נפש בלתי מודעים שקשה לזהותם וקשה לשלוט בהם. מהצד האחר האמין שמי שיתמיד בתרגילים החינוכיים שעליהם המליץ עשוי לעצב מחדש את נטיות נפשו. שניים מממשיכיו של רבי ישראל בחרו להעדיף את אחד משני הקטבים האלה. הרב יוסף יוזל הורוויץ, מייסדה ומנהיגה של ישיבת נוברדוק, תפש את "היצר הרע" כישות פסיכולוגית רבת עוצמה, שההתמודדות איתה מחייבת אמצעים רדיקליים. הרב פינקל, לעומת זאת, בחר בקוטב האופטימי והתמקד במושג "גדלות האדם", הווה אומר כל אדם שנברא בצלם. האדם ניחן בכוחות נפש אדירים ולכל מעשה או מחדל שלו השלכות מרחיקות לכת. מכאן שאדם המודע למעלתו אמור לנהוג באחריות, לממש את יכולותיו ולחתור לשלמות מוסרית.
האמצעי החינוכי העיקרי ששימש את הרב פינקל היה "שיחות המוסר" שנשא באוזני התלמידים. היו אלה דרשות שבמרכזן אירועים מחיי דמויות מן המקרא או מספרות חז"ל. הוא עורר תהיות וקושיות על מהלך האירועים האלה, והפתרון שהציע התבטא בלקח מוסרי הממחיש את רעיון גדלות האדם. טיקוצ'ינסקי נדרש גם לרטוריקה ולהקשרים החברתיים. השילוב של כל אלה מסביר מדוע הצטיירו שיחות מוסר אלה בעיני השומעים כטקס המוליד חוויה רבת עוצמה של הזדככות והתעלות. מאידך גיסא, היו תלמידים שמתחו ביקורת על העמימות שאיפיינה את המסרים של הרב פינקל ועל היותם נעדרי מסקנות מעשיות.
מן הרעיון של גדלות האדם כפי שהתפרש בסלבודקה נגזר גם יחס אוהד להיבטים שונים של החיים הארציים ובהם מנעמי הגוף. העולם הזה נברא כדי שהאדם יפיק ממנו את המרב, כל עוד הדברים גדורים בתחומי ההלכה. גישה זו עמדה בניגוד בולט למגמת הפרישות שאיפיינה את ספרות המוסר הקבלית מכאן ואת ישיבת נוברדוק מכאן. היחס הנוח למנעמי החיים בא לידי ביטוי גם בסגנון לבושם וחזותם החיצונית של תלמידי ישיבת סלבודקה, שעלה בקנה אחד עם צו האופנה ששלט אז בחוגי הבורגנות האירופית. היבט אחר של רעיון גדלות האדם היה ההערכה העצמית הגבוהה של תלמידי הישיבה. אכן, בישיבת סלבודקה צמח טיפוס של למדן עצמאי ודעתן, שהלם את הדימוי העצמי של תלמידי הישיבה כעילית מובילה.
את הצלחת הרב פינקל להקנות לישיבת סלבודקה מעמד של מוסד רב יוקרה מסביר טיקוצ'ינסקי בחשיבות הרבה שהוא הועיד להיבט הלמדני דווקא. הדבר התבטא בגיוס תלמידי חכמים בולטים לשמש מורים בישיבה ובהענקת תגמולים מיוחדים לתלמידים שהצטיינו בלימוד. בה בעת היתה ישיבת סלבודקה מקור השראה גם בעניין "המוסר", ותלמידיה הוזמנו על ידי ראשי ישיבות אחרות להצטרף אליהן. ביסוד כל זה עמדה ההכרה ש"המוסר" הוא אמצעי ההגנה היעיל ביותר לבלימת ההשפעה של הציונות ושל התנועות המהפכניות האחרות. כך הפך "המוסר" מגורם המאיים על הלמדנות לתרופה נגד נטישת הישיבות.
לא בפתח תקווה
באמצע שנות ה של המאה ה עלו כ� מתלמידי ישיבת סלבודקה על רבותיהם לארץ ישראל. במושגי התקופה היה זה מעשה נועז וחריג האומר דרשני. טיקוצ'ינסקי דן בהרחבה ברקע ובמניעים לעליית הישיבה לארץ. מתברר שהתלמידים לא היו אדישים להצהרת בלפור ולהתפתחות היישוב הציוני בארץ ישראל. זאת ועוד, ההחמרה במצבם הכלכלי של יהודי ליטא עוררה את ראשי הישיבה לשקול את העברתה לארץ. ואולם הגורם המכריע היה החלטת ממשלת ליטא לבטל את הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות שאין בהן לימודי חול. מאחר שראשי הישיבה לא היו מוכנים להתפשר בעניין זה, נותרה העלייה לארץ מפלט יחיד לתלמידים חייבי הגיוס.
דילמה מורכבת שעמה נאלצו להתמודד ראשי הישיבה היתה היכן למקם אותה בארץ ישראל. לאור ההבדלים התרבותיים והדתיים בין ישיבות "היישוב הישן" שמרכזן בירושלים ובין הישיבה הליטאית היה ברור שישיבת סלבודקה נוטה לעבר "היישוב החדש". פרנסי פתח תקוה חיזרו אחר הישיבה והציעו לה להשתכן בעירם, ורבים מן התלמידים נטו להיענות להצעה זו. ואולם ראשי הישיבה חששו שהתלמידים ייסחפו בגלי האתוס הציוני־חלוצי, יישאו נשים מבנות המקום וייהפכו לאיכרים, ועל כן העדיפו לשכן את הישיבה בחברון. בעקבות פרעות תרפ"ט עקרה הישיבה מחברון והשתכנה בירושלים ומאז ועד עתה היא נקראת ישיבת חברון.
טיקוצ'ינסקי מקדיש דיון נרחב לפעילותם של בוגרי הישיבה כמשפיעים רוחניים בתחומי "היישוב החדש". בין השאר הוא מדגיש את הפתיחות שאיפיינה אותם והכשירה אותם למלא תפקיד זה. עם זאת, הוא מעורר את השאלה אם הישיבה הצליחה לשמר את צביונה המקורי בשנות ה וה של המאה שעברה. לשון אחר, מה קורה לישיבה שדמותה עוצבה בנסיבות האופייניות לליטא של שלהי המאה ה כשהיא פועלת בארץ ישראל בעשורים שקדמו להקמת המדינה? התשובה שמציע טיקוצ'ינסקי לשאלה זו נחלקת לשתיים: ככל שמדובר בעיצוב דמות התלמיד היחיד, הישיבה שמרה על דרכה משכבר הימים. ואולם מן הבחינה הציבורית פנתה הישיבה לעבר החרדיות שהחלה להתגבש באותה תקופה.
במבט מסכם, אי אפשר שלא להכיר בהשפעת האתוס הלמדני שאיפיין את ישיבות ליטא על "עולם התורה" שצמח בישראל. מבחינה זו מילאה ישיבת סלבודקה תפקיד רב חשיבות בהיותה הישיבה הליטאית הראשונה שעלתה לארץ. ומה באשר ל"מוסר"? בעניין זה חלה התפתחות מעניינת. אם בשלהי המאה ה ובראשית המאה ה היה "המוסר" עניין שנוי במחלוקת, הרי שברבות השנים הוא התקבל כרכיב חיוני בכל הישיבות הליטאיות. התקבלות "המוסר" נועדה למלא את החלל שנוצר בעולמן של הישיבות בתחום התיאולוגי. במחצית השנייה של המאה ה התנתקה העילית הלמדנית בליטא מהשפעת הקבלה ואימצה בהדרגה את מה שבנימין בראון, חוקר המחשבה החרדית, כינה בשם "האמונה התמימה". "המוסר" הצטרף אפוא אל "האמונה התמימה" כדי ליצור תשתית רוחנית לעילית למדנית החוששת מעיון תיאולוגי חקרני ומעמיק.
מה פשר המושג "אליטיזם" בכותרת הספר? טיקוצ'ינסקי בחר במושג זה כדי לשקף את התודעה העצמית של תלמידי הישיבות הליטאיות, וישיבת סלבודקה בכללן, כעילית רוחנית־דתית מובילה. ואולם למושג "אליטיזם" היה גם היבט דמוגרפי, שכן כאשר ישיבות ליטא היו בשיאן למדו בכולן רק אלפים בודדים. התופעה המוכרת לנו כיום, שהגברים ממשיכים בלימוד התורה לאורך שנים ונשותיהם נושאות בעול הפרנסה, היא תופעה חדשה שצמחה בישראל במחצית השנייה של המאה ה.
נשלח ב-28/6/2016 05:33
מי הזיז את היהדות שלי? יהדות, פוסטמודרניזם ורוחניות עכשווית
קץ הפילוסופיה? מכיוונים שונים הועלו טענות על אי-יכולתה של הפילוסופיה ללכוד את חווית הקיום ועקרותם של דיונים מטאפיזיים בשאלות כגון "משמעות החיים". הספר הנוכחי מתבונן בצמיחתן של פרקטיקות חדשות לעיסוק בשאלות הקיום שלא באמצעות השיח הפילוסופי: התנסות, תרגול ואימון מחליפים את הדיון התאורטי והרעיוני. ברקע צמיחתן של הפרקטיקות הללו נמצאת תרבות העידן החדש ואתוס השינוי העצמי העומד במרכזה. גם התגברות חשיבותה של הפסיכולוגיה בתרבות המערבית ממלאת תפקיד חשוב ב"חילופי המשמרות" בין הפילוסופיה ובין השיח התרפויטי החדש.
השיח החדש חדר גם אל חלקים בחברה הדתית והביא להבניה מחדש של האתוס הדתי: ניתן להבחין בירידת קרנם של רעיונות "גבריים" המבטאים כוח, אחריות ורציונליות, ובעליית רעיונות המבטאים הרפיה ונתינת מקום לנס; פרדיגמות בינאריות מתחלפות בראייה מגוונת של רעיונות וזהויות; מתפתחים טקסים חדשים; גיבורי תרבות מתחלפים, כמו למשל דחיקתו של הראי"ה קוק על ידי ר' נחמן מברסלב; "ארון הספרים היהודי" משתנה, ועמו גם תפקידו של הטקסט; השיח האידאולוגי מפנה את מקומו לשיח קיומי-תרפויטי וטרנספורמטיבי, והדיון העיוני מוחלף בהתנסות ואימון; השפה הדתית משנה את תפקידה משפה משקפת מציאות לשפה המכוננת את האמונה. התמורות מעוררות את הרושם שמישהו "הזיז את היהדות שלי"...
ספר זה מתבונן באופן שבו השינוי התרבותי מתבטא בעולם הדתי; הוא כולל גם דיון בשאלה האם השינוי מבורך או שמא מסיג אותנו לאחור. מבין השורות מציצה תקווה שהשינוי נושא עמו בשורה ופותח אופקים חדשים לקיום האנושי והדתי.
ד"ר סמדר שרלו היא מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטת בר-אילן. ספרה "צדיק יסוד עולם: השליחות הסודית והחוויה המיסטית של הרב קוק" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
נשלח ב-29/6/2016 06:20
כל זמן שיש תקווה לחולה להחלים - נותנים לו תרופות וטיפולים.
משעה שמתברר לרופאים שהוא חולה סופני - נותנים לו "להחליף את השיח" לשיח תרפויטי..... אלק
נשלח ב-29/6/2016 06:51
פתיאמי
נשלח ב-30/6/2016 15:28
פתיאמי,אז מה רצית שיהיה להפך?
ובכלל היום הטיפול הנפשי והגופני משולבים כך שההפרדה שלך היא מלאכותית.
לגבי שם ספרה של סמדר שרלו: כאילו שרק עכשיו מישהו הזיז את היהדות. הרי בכל דור ודור היהודים מכניסים את יפיו של יפת ליהדות אחרת היהדות היתה נשארת כמו בזמן מעמד הר סיני
תוקן על ידי אפריםבן ב- 30/06/2016 15:34:15
נשלח ב-4/7/2016 21:11
[פתאימי,
לא קראתי את הספר (ובטח גם לא אקרא), אבל מן התקציר לעיל, בכלל לא ברור לי שמה שאתה טוען סותר את מה שעולה ממנו. קרי: שכאשר ה"מחלה" בעולם האמוני ובדת הופכת קשה מדי בעבור תרפיה "תרופתית", מתחילים לעבור ל"שיח תרפויטי". במובן זה, אני לא בטוחה שהביקורת שלך היא על הספר, אלא דווקא יותר על מושא המחקר, ודוק.]
נשלח ב-10/7/2016 12:15
נשלח ב-13/7/2016 11:19
כך השפיע ניטשה על ששה הוגים יהודים
"זרתוסטרא בירושלים" מאת דוד אוחנה מתמקד בכמה דמויות, בהן הלל צייטלין, מרטין בובר וגרשם שלום, שחיפשו דרך לברוא את האדם והיהודי החדש 13.07.2016 אלעד נבו
זרתוסטרא בירושלים: פרידריך ניטשה והמודרניות היהודית. דוד אוחנה. הוצאת מוסד ביאליק, 424 עמודים.
אקזיסטנציאליזם, ניהליזם, כפירה רליגיוזית ורצון לעוצמה — עם אלה מקימים מדינה? נראה שכן. בספרו החדש, החותם את הטרילוגיה "דרכי המודרניות", מביט פרופ' דוד אוחנה בדמותם של שישה הוגים יהודים מראשית המאה ה מבעד לעדשותיו ההגותיות של פרידריך ניטשה. בעוד חזון המדינה היהודית הולך ונרקם, הדגישה כל אחת מהדמויות צד מסוים ביצירתו של ההוגה הגרמני והשליכה ממנו על חיי היהודים — בגולה ובארצם.
למעלה מ שנים עברו מאז פירסם אוחנה את החלק הראשון בטרילוגיה "מסדר הניהליסטים", שבו בחן כיצד ביקורת התרבות של המאה ה הובילה לפוליטיקה רדיקלית ולעלייתם של כוחות טוטליטריים. בחלק השני "התשוקה הפרומתאית", שראה אור לפני כ שנים, בחן את השורשים האינטלקטואליים של המאה ה ואת היחס שבין נאורות למודרניות, ובמרכז תשוקתו של האדם המערבי לשלוט בטבע.
"התשוקה הפרומתאית" הוא מושג מפתח במחקריו של אוחנה. הטיטאן שתמך בזאוס ועזר לו לגבור על בני מינו, שיצר את האדם הזקוף וגנב בעבורו את האש, משמש בהגותם של גדולי ההוגים המודרניים סמל לאדם המורד בכוחות השרירותיים שמחוץ לו וליצירת האדם את עצמו מחדש. מחקריו השונים של אוחנה מוצאים את התשוקה הזאת בכל נושאיה — בציונות, בכנענות, אצל אלבר קאמי ואצל ניטשה, וכעת מבעד לעדשתם של ששת ההוגים העבריים: הלל צייטלין, פרנץ רוזנצווייג, מרטין בובר, גרשם שלום, ברוך קורצווייל, ישראל אלדד, והשביעי, הנוכח־נפקד, מ"י ברדיצ'בסקי.
הספר נפתח במבוא להגותו ולהשפעתו הכללית של ניטשה. בהלך הרוח המודרני, שראה באדם יצור תבוני וריבוני האחראי לגורלו, בא ניטשה־זרתוסטרא וזעק בלב השוק ההומה "מת האלוהים! אלוהים לא יחיה עוד! ואנו הרגנוהו!" הדעה הרווחת בימינו בדבר אמירה זאת — שהאלוהים לא קיים, שגויה, שכן ניטשה שם את הדגש על כך שהאדם הרג את האלוהים, וכעת עליו לעמוד נוכח ה"אופי האפוקליפטי של הקטסטרופה" שנוצרה, כי עם מות האלוהים נפל גם המוסר.
אוחנה מדגיש את התנועה הדיאלקטית שנוצרת במצב כזה: האדם מתמודד עם האמונה והכפירה כאחת, ובין שתיהן נוצר מתח תמידי. "אלוהים המטפיזי מת, אך ההשתוקקות אליו חיה אצל האדם העליון". מותו הוא יריית פתיחה להיסטוריה חדשה, אקזיסטנציאלית וניהיליסטית. ניטשה ממוטט את מושג האלוהות אך ממוטט גם את מושג האדם. מבחינתו, את חניקת החיים שחוללה הכנסייה מחוללים בזמנו דווקא הבורגני והפועל, שמנסים לחיות בלעדיה.
מתוך הבנות אלו פונה ניטשה אל הניהליזם החיובי, אל הכפירה הרליגיוזית: היעדרו של האל יוצר את התשוקה אליו. הרצון לעוצמה, מושג מפתח בהגותו של ניטשה, הוא ההשתוקקות אל האל הנעדר, ולמעשה השתוקקות האדם להידמות במידת מה אל האל הנעלם.
בהמשך המבוא מראה אוחנה כיצד היתה הגותו של ניטשה הדלק ההגותי של מיטב התנועות המודרניות. כפילוסוף שביכר את האסתטיקה על פני האתיקה השפיע ניטשה על המוזיקה, המחול, האדריכלות והאמנות של המאה ה. יסודות הפסיכולוגיה הונחו בעזרת הגותו. הוא השפיע על הרוח המהפכנית ברוסיה במעבר מצאריזם לבולשביזם, עד כדי כך שאוחנה תוהה אם לנין לא היה אלא האנשה של הרצון לעוצמה הניטשיאני. בארצות הברית הוא השפיע על התיאולוגיה הנוצרית ועל הרדיקליזם הפוליטי של שנות ה. בצרפת השפיע תחילה על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובהמשך על הפירוק הפוסט־מודרני מבית מדרשו של מישל פוקו, שלאחר מות האלוהים הכריז גם על מות האדם. יש מי שמאמינים אפילו שמלחמת העולם הראשונה היתה "מלחמה ניטשיאנית" ושההוגה הוא האחראי הישיר לפריצתה. בניטו מוסוליני ואדולף היטלר העריצו את פועלו, אך השאלה הגדולה על זיקתו של ניטשה לאנטישמיות נשארת מחוץ למחקר הזה.
גם על המהפכה הציונית לא פסחה הרוח הניטשיאנית. החזון הציוני הוא התשוקה הפרומתאית של היהודים, והמושגים הניטשיאניים הם הלבוש המודרני לרעיונות יהודיים נושנים נשכחים. אוחנה מתמקד בשש דמויות שנמצאות על מדרג הכפירה הרליגיוזית ולמהפכה הניטשיאנית היה חלק בהתפתחות הגותן. שלושה מהם — צייטלין, רוזנצווייג וקורצווייל — עשו זאת מתוך השקפת עולם אורתודוקסית (וגלותית אצל השניים הראשונים). בובר ושלם — מתוך היכרות אינטימית עם ארון הספרים היהודי אך השקפה עצמאית, אקזיסטנציאליסטית ובעלת זיקות אנרכיסטיות. אלדד עשה זאת מתוך יישום מעשי וחתרני של פועלו בלח"י. כל אחד מן ההוגים הדגיש צדדים שונים בהגותו של הגרמני ודחה או סייג אחרים.
מעניין שדווקא הדמות שמבטאת בצורה הקיצונית ביותר את הגותו של ניטשה לא זוכה לפרק בספר. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי תר אחר יהודי קיומי, אינדיווידואליסט שמחובר לטבע, בועט במסורת אבותיו, מבכר את המיתוס וגיבורי־העל על פני ההיסטוריה ושואף לתקומתו של אדם חדש, יהודי חדש. בעוד ששת ההוגים האחרים עסקו בהגותו של ניטשה לצד עיסוק בהגות מסוגים אחרים, יהודיים ברובם, ברדיצ'בסקי פרץ הגות עצמאית שמבוססת רובה ככולה על ניטשה. ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, הוא משמש רק נקודת התייחסות לשאר ההוגים.
צייטלין, "חסיד ניטשיאני" לשיטת אוחנה, הובל אל מותו בטרבלינקה בᦙ עטור תפילין וטלית, שקוע בספר הזוהר. אוטודידקט זה עזב בצעירותו את הדת אך חזר אליה בבגרותו כחוקר והוגה מקורי. רוזנצווייג היה יהודי־גרמני שהחליט בᦙ להמיר את דתו, אך לפני שעשה זאת נתן הזדמנות אחרונה ליהדות. תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת הניאה אותו מהמרת הדת וגרמה לשינוי דרסטי בחייו. אז התחיל לפתח הגות יהודית עצמאית, שאותה פירש בספרו "כוכב הגאולה". צייטלין ורוזנצווייג היו שומרי תורה ומצוות, שמצאו בניטשה דמות מלאת עוצמות, המעמידה בכפירתה עולם אמוני עשיר. בעיני אוחנה, צייטלין הוא אחד הפרשנים הרגישים ביותר שירדו לסוף דעתו של ניטשה. החשיבות הגדולה של פרשנותו היא ההנחה שאין סתירה בין אמונה דתית לפילוסופיה הניטשיאנית. בעיניו, "האדם העליון" הניטשיאני הוא בן דמותו של "הצדיק" החסידי (בהקשר זה יצוין מאמרו של נדב שנרב, "פרידריך ניטשה כברסלבר").
בובר ושלום עסקו שניהם בעולמות המיסטיים של היהדות — החסידות והקבלה — והבליטו בהגותם את מושג המיתוס, בהשפעת ניטשה. כשהיה בן 17 כתב שלום ביומנו "זרתוסטרא הוא למעשה תנ"ך חדש... לכתוב דבר מה דומה לזה הוא האידיאל שלי. אך מי מסוגל לכתוב זרתוסטרא של היהודים?" אוחנה טוען בנקודה זאת כי משאלתו של שלום התגשמה עם יצירתו הגדולה "שבתי צבי" (1957), שחשפה את שורשיה הניהליסטיים־משיחיים של התנועה השבתאית והיתה לנקודת התייחסות לכל תנועה משיחית. בובר הצעיר שאב מניטשה את היחס למיתוס, את מושגי ההתגברות העצמית, הרצון לעוצמה, האדם העליון ושינוי הערכים — והחיל אותם על התחייה היהודית.
קורצווייל, מבקר הספרות האורתודוקסי, זיהה את השפעתו של ניטשה על הספרות העברית והזדהה עם מוטיבים מסוימים בה. עם זאת הוא ביקר את הגישה האקזיסטנציאלית שבמרכזה מיתוס, שבה אחזו שלום וברדיצ'בסקי. קורצווייל יצר קיטוב בין דתיות לחילוניות, בין לאומיות ליהדות. לצערו הוא ראה עם כיבוש ירושלים בᦙ כי "תקוותו של ברדיצ'בסקי הפכה למציאות. בוטלה ההבדלה בין קודש לחול. מעתה הכל היה קדוש, או שיכול היה להיות קדוש". לדברי אוחנה, העברי החדש שברדיצ'בסקי בהשפעת ניטשה ביקש ליצור, מימש את ייעודו באותה שנה וכונן משיחיות כנענית. ישראל אלדד, מתרגמו של ניטשה לעברית, לקח את מושגי האדם העליון והרצון לעוצמה ויישם אותם בעקבות פעילותו בלח"י; היהודי החילוני לקח את הגותו של ניטשה ויישם אותה כתורה לאומית מהפכנית. מעניין היה ללכת צעד אחד קדימה ולקשור בין ההשקפות השונות או להציג ביטוי שלהן כיום.
*אלעד נבו הוא תלמיד ישיבת הגולן ומדריך טיפולי בעמותת "יחד בגליל"
[ "רעיון מות האלוהים (מגרמנית: "Gott ist tot") של ניטשה מופיע לראשונה בספרו המדע העליז בפיו של המשוגע:
"האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?" מכיוון שרבים מן האנשים שם לא האמינו באלוהים, נשמע צחוק רם מסביב… "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?… מעולם לא נעשה מעשה גדול מזה, וכל הנולד אחרינו יהיה שייך, בזכות מעשה זה, להיסטוריה נעלה מכל היסטוריה שעד כה"
בקטע זה המשוגע אינו פונה למאמינים, אלא לאתאיסטים- אלו הסבורים כי הם כבר הפנימו את מות האלוהים. המשוגע, כלומר ניטשה, מטיף להם כי מות האלוהים אין משמעו רק שינוי בתמונת העולם המדעית, אלא אירוע בעל משמעויות אתיות קיצוניות. ניטשה אינו מדבר על קיומו האובייקטיבי של האל במציאות, אלא על האל כמכונן מוסר בנפש האדם. לטענתו, האלוהים מת בעידן המודרני, ולפיכך נותר האדם המודרני ללא מוסר שידריך אותו" - ויקיפדיה. ]
נשלח ב-13/7/2016 12:47
חבל שלא הבאת את ההמשך. אפשר היה לצפות ממי שכותב על א' (ניטשה), שיהיה לו מושג על מה שהוא כותב.
[מות האל מוביל את האדם להיות ניהיליסט, בעיה שניטשה ניסה למצוא לה פתרון על ידי חיפוש אחר ערכים חדשים, עמוקים יותר מערכי הנצרות, שהאדם יכול להאמין בהם ולחיות על פיהם.
ניטשה האמין שבני האדם רק הרוויחו ממותו של אלוהים. לטענתו, האלוהים הנוצרי רק כובל את בני האדם, ועכשיו, כשהאל אינו עומד בדרכם של בני האדם, הם יוכלו למצות את כל העולם הזה.
הוא דימה את המצב החדש לים פתוח שיכול להיות מרגיע אך גם מבהיל, רק האדם שיצליח להסתדר עם מצבי הים יתקדם בחייו, לעומת השאר שיאלצו לחיות כל חייהם בים שקט.
ניטשה מנסה להוכיח את אלו המאמינים באמונות הייחוד השונות, שמסתירים מאחורי אמונתם את מאווייהם ואת המוסר האינדיבידואלי. על ידי מעשה הריגת האל, אותו מגדיר ניטשה כ"מעשה גדול", מוּסרת ה"חטוטרת" של הדת ונפתח פתח ליצירת תורות מוסר חדשות המנותקות מהדת. לטענתו, המוסר הנובע מהדת המונותאיסטית גורם לניוון, ואינו מאפשר את החופש ליצירת מערכות מוסר טולרנטיות (זו הסיבה שהוא גם מעודד ריבוי אלים, אף על פי שאינו מאמין בכך).
אלא שניטשה הבין שקהל קוראיו עדיין אינו בשל למהפך המוסרי שהוא מתאר, והוא מסיים בכך שהאל אכן מת, אך הוא הקדים את זמנו בכך שסיפר על כך.]
