ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי
פאבל מצ'ייקו. תירגמה מאנגלית: ברוריה בן־ברוך, הוצאת מרכז זלמן שז"ר, 352 עמודים, 92 שקלים

אילו כתבו סופר מתחיל או תסריטנית צעירה רומן או תסריט שהיו דומים לקורות החיים של יעקב פרנק, סביר מאוד להניח שהיו נדחים בבוז על ידי המו"ל או המפיק. רק דמיון חסר גבולות, היה נטען נגדם, מסוגל להמציא דמות כזאת; אין ולא יכולה להיות שום אמינות ליצירה הבדיונית שרקחו. המציאות, כידוע, עולה לפעמים על כל דמיון, וספרו של פאבל מצ'ייקו נקרא לכן לא רק כמחקר מעמיק על דמות, תקופה ומערכת אמונות ופרקטיקות דתיות חריגות, אלא גם כביוגרפיה מרתקת, אפילו מותחת, של דמות שפרצה את כל הגבולות האפשריים בתקופתה.

מצ'ייקו לא המציא או גילה את פרנק. התיאולוג (או שמא השרלטן?) השבתאי, היהודי־מוסלמי־קתולי־פרבוסלבי־ושוב קתולי לפני שהמציא דת משלו, סיקרן רבים וטובים. יפה מעיד מצ'ייקו שפרנק היה אשכנזי בעיני הספרדים, ספרדי בעיני האשכנזים, פולני בעיני הטורקים, טורקי בעיני הפולנים, חסר השכלה בעיני החכמים, חכם בעיני השוטים, מאמין בעיני הספקנים, מופקר בעיני החסודים, יפה בעיני מעריציו ומכוער להפליא בעיני שונאיו, יהודי בעיני הנוצרים ונוצרי בעיני היהודים, נבל ערמומי ורמאי בעיני ההיסטוריון צבי גרץ אך "הרפורמטור הגדול של יהדות פולין" בעיני האנציקלופדיה הפולנית.

ביוגרפיות שלו התחילו להיכתב כבר בימיו, והוא כיכב בכמה מהמאמרים החשובים והיפים ביותר של חוקר הקבלה הדגול גרשם שלום, שנמשך אליו בחבלי תיעוב והשתוקקות אסורה. חשיבות מחקרו של מצ'ייקו אינה בגילויה של דמות בלתי ידועה אלא ביכולתו של המחבר לעשות סדר במה שעל פניו נראה כאפיקורסיות לשמה או פשוט קשקשת מבולבלת של הזיות ושקרים. הספר מפרט ומסביר בהרחבה לא רק את סיפור חייו ומעשיו של פרנק וממשיכיו, אלא גם את התהליכים התיאולוגיים, הפסיכולוגיים והחברתיים שיוצרים מערכת דתית חדשה. דיונו של מצ'ייקו ביעקב פרנק הוא למעשה ניתוח מעמיק ביותר של מהות התופעה הדתית.

האל בגוף אשה

פרנק נולד ב� בכפר קטן בפודוליה למשפחה שבתאית אשכנזית, וסמוך ללידתו עקרה משפחתו לאזורי הספר של האימפריה העותמאנית, לנסיכויות הדנוביות של מולדביה וולאכיה. הוא חי גם באזורים עותמאניים מרכזיים יותר, ביניהם איזמיר, סלוניקי וקונסטנטינופול. ב�, עם נישואיו, הצטרף כנראה לכת היהודית־מוסלמית־שבתאית הידועה כדונמה, וזמן קצר לאחר מכן נכנסה בו רוחו של מנהיג הכת. בסלוניקי הוא חיקה כמה ממעשיו של שבתי צבי, שבמרכזם חילול שבת בפומבי ומעשים אחרים שעיקרם היפוך הכתוב בתורה על פיו. ההיגיון הדתי שמאחורי המעשים היה שאחרי בוא המשיח שבתי צבי התחלפה התורה דבריאה בתורה דאצילות, ודווקא הפרת המצוות והיפוך המעשים הנורמטיביים הם כעת הדרך להפגין את בוא הגאולה.

ב� חזר פרנק לממלכת פולין־ליטא, ובעיקר לאזור הדרומי־מזרחי שלה. אזור זה, על גבול האימפריה העותמאנית, שהשליטה של השלטון המרכזי — הפולני או הטורקי — היתה רעועה בו, ריכז אליו החל במאה ה󈝼 מינים, כופרים וחדשנים דתיים נוצרים, יהודים ומוסלמים. רעיונות אנטינומיסטיים, שלפיהם קיימים יחידי סגולה שרשאים ואף מחויבים לפעול מחוץ ובניגוד למערכת הכללים הדתית, ושבכוחם לקדם את הגאולה דווקא בזכות כפירתם בחוקים, מצאו אחיזה נוחה במיוחד בשוליים השלטוניים והתרבותיים של אירופה ושל עולם האסלאם גם יחד.

שם, בסוף ינואר 1756 התגלו יעקב פרנק וחסידיו, ביניהם רבנים בכירים ומוכרים, מקיימים ריטואל דתי ייחודי. אשת הרב המקומי נצפתה כשהיא יושבת עירומה על כיסא, כתר תורה על ראשה, בעוד הגברים הנוכחים, ענודי צלבים, רוקדים סביבה ומנשקים אותה כנושקים לתורה או למזוזה. נישואים מיסטיים בין האדם היהודי לבין התורה היו מסורת מוכרת, כמובן. אבל כאן נהפך הסמל הרוחני לדבר הגשמי, והאל התגשם לא סתם בבשר אלא בגופה של אשה. הכת היהודית־מוסלמית־שבתאית חגגה, למעשה, רעיון נוצרי מובהק.

פרובוקציות דתיות שבתאיות־פרנקיסטיות, חרמות של היהדות הרבנית, הלשנות לשלטון הנוצרי הפולני וניסיונות לערב אותו בוויכוח דתי פנים־יהודי החריפו את היחסים בין הצדדים למחלוקת. אם עד אז, טוען מצ'ייקו, העדיפו רבני פולין להתעלם מתפוצת השבתאות בקרב יהודי הממלכה, הרי שהפרובוקציות הפרנקיסטיות חייבו אותם לנקוט עמדה. השימוש בצלב בטקס פולחן יהודי סיכן את כלל היהודים וחשף אותם להאשמות של חילול הקודש. מנגד, ניסיונם של השבתאים־הפרנקיסטים להגן על עצמם דחף אותם להציג את עצמם כנציגיה של גרסה קדמונית, נכונה יותר ואנטי־תלמודית של היהדות, גירסה שמקבלת את עיקרון ההתגשמות בבשר ואת השילוש הקדוש.

פרנק עצמו עזב בינתיים את פולין חזרה לאימפריה העותמאנית ושם התאסלם, אך בתוך שלוש שנים שוב מצא את עצמו בפולין והתנצר בטקס מרשים בקתדרלה של לבוב. אלפי יהודים פולנים המירו את דתם בעקבותיו, בהמרה הדתית הגדולה ביותר בתולדות יהודי פולין. הבעל שם טוב, מייסד החסידות, קונן על קטיעת איבר מן השכינה, אך שנים מעטות לאחר מכן, אחרי שהפרנקיסטים בדו עלילת דם, טוען מצ'ייקו, נקטה היהדות הרבנית אסטרטגיה חסרת תקדים והמריצה את התנצרות הפרנקיסטים. הם נחשבו כעת כמי שנמצאו לא רק מחוץ לתחום היהדות אלא גם מחוץ לגבולות עם ישראל. הם השתייכו ל"ערב רב", לאותם זרים שנספחו לבני ישראל בעת יציאת מצרים, ספיחים שנתפשו על פי רוב כמקור לשחיתות וחטא. זרים בלתי רצויים אלו נמצאים בלב לבו של העם הקדוש, טענו רבנים. הערב רב הוא האויב מבית, הסכנה הסמויה מן העין. הדיכוטומיה בין ישראל האמיתי לבין הערב רב היתה הציר המושגי המרכזי של המחלוקות הדתיות ששיסעו את היהדות במאה ה󈝾 כולה, בשיח שדן למעשה בגבולות האמונה היהודית ובגבולות השייכות לעם היהודי.

החבר של קזנובה

פרנק המשיך בינתיים לייצב גבולות תיאולוגיים בין היהדות הרבנית לבין אמונתו שלו, והמשיך לפתח את הדת הפרנקיסטית, תוך שהוא וחסידיו ממשיכים לשמר סימנים של זהות יהודית, דוגמת הלבוש היהודי המיוחד או צורת התפילה. הם ביקשו מרשויות הכנסייה זכות לקיים מנהגים יהודיים מסוימים גם בהיותם נוצרים קתולים, ובשנת 1760� פרנק אף קרא להקמת אזור אוטונומי להתיישבות, שאותו הוא ינהל כמושבה צבאית של חיילים מומרים, שישמשו כשומרי סף בין הממלכה הפולנית לאימפריה העותמאנית. עד שיוכתר למלך המושבה היהודית הלוחמת התיישב פרנק בוורשה והנהיג סביבו גינוני מלכות: הוא נסע בכרכרה רתומה לשישה סוסים, אכל מכלי זהב וכסף ופיזר מטבעות לעניים. כפי ששלום ציין, פרנק העתיק לפולין תקוות משיחיות שבתאיות שבמקור היו קשורות לארץ ישראל. פולין, לדבריו, התגלתה כארץ המובטחת.

אבל הארץ המובטחת נגאלת בייסורים. לאט אך בהתמדה הצטברו בקרב כמרי פולין עדויות מרשיעות על מנהגי חסידיו של פרנק. המומרים, נטען, עורכים טקסים מוזרים, סוגדים לפרנק עצמו, חיים במסגרות פוליגמיות, ובתפילות שלהם מחליפים את שם ישו בשם יעקב, כשמו הפרטי של פרנק. פרנק נעצר (חקירתו התנהלה בטורקית!) והושם במעצר בצ'נסטוחובה, המקדש המרכזי ביותר לפולחן הבתולה הקדושה בפולין. פרנק התיאולוג היצירתי לא שקט על שמריו. צ'נסטוחובה אינה אלא הר ציון והשכינה היא מרים. אשה אנושית, לא גבר, הוא מי שהתגשם בבשר. זאת ועוד: הבתולה הראשונה (מרים) אינה אלא התגלמות זמנית. בתו של פרנק, אווה, היא היא ההתגלות האמיתית, היא המשיח.

גילוי המשיח בביתו שלו ובבתו שלו לא מנע מפרנק לנסות ולהמיר את דתו לדת הפרבוסלבית כדי לזכות בחסות רוסית, להתחיל לעסוק באלכימיה ולהמציא טיפות זהב שהיו אמורות לרפא כל מחלה (החולה היחיד שהשתמש בהן מת כעבור זמן קצר), ולהסתובב במרחבי מוראביה בתלבושת טורקית, שאיפיינה שרלטנים רפואיים בתקופה. לא לחינם מצא בו ג'אקומו קזנובה, גדול השרלטנים של המאה ה󈝾, חבר ועמית. פרנקיסטים גם אימצו רעיונות של הבונים החופשיים ושל כת האילומינטי החילונית־מיסטית.

פרנק עצמו מת ב�, ואווה המשיכה לחיות כמלכה וצברה חובות אדירים, תוך שהיא מתיימרת להיות בת בלתי חוקית של הצאר הרוסי. התיאוסופיה הפרנקיסטית המשיכה ושרדה עוד דור או שניים, אך הלכה והתרחקה ממקורותיה השבתאיים והיהודיים ואימצה לקרבה רעיונות של תנועת ההשכלה. כך, לדוגמה, עקרון שחרור היסוד הנקבי של האלוהות נהפך לתוכנית פוליטית לשיפור מעמדן החברתי של נשים.

ספרו המרשים של מצ'ייקו מפרט את כל התהליכים הללו ועוד רבים אחרים. מלאכתה של המתרגמת ברוריה בן־ברוך משכיחה את העובדה שעברית אינה הלשון המקורית של הספר, והספר נקרא ברהיטות. אך מעבר לכל השינויים הדרמטיים, הטקסים המשונים, נוהלי התפילה והתמיהות הפסיכולוגיות, מדגים לנו מצ'ייקו כיצד מתגבשת אמונה. דמות כריזמטית שמאמינה בייחודה (או רק מנצלת את תמימותם של מאמינים) מציעה פרשנות אטרקטיבית או מסר מהפכני, בונה מערך שלם של טקסים ודעות שהגיונם הוא פנימי ואינו ניתן לסתירה; מאורעות חיצוניים, שנראים על פניהם כמנוגדים לעקרונות הדת החדשה, רק מחזקים את אחיזתה במאמינים, והפרשנות שלהם, מוזרה ככל שתהיה, מתגברת על הדיסוננס הקוגניטיבי של רבים מההולכים בתלם; יסודות מדתות שונות מתלכדים ביחד במעין קליידוסקופ כדי לעגן את האמונות והמעשים לכלל מסגרת סדירה, שבכוחה גם לשמר וגם לחדש כל הזמן.

הפרנקיזם סיקרן לא רק את היהדות הרבנית, את הכנסייה הקתולית ואת חוקרי הדת שעסקו בו ב� השנים האחרונות. ספרו המרתק של מצ'ייקו מאתגר את עצם המושג "דת נורמטיבית" ומחייב אותנו, הקוראים, לשאול במה שונה המוזרות של המבנה התיאולוגי־ריטואלי שבנה פרנק ממוזריותן של מערכות אמונה אחרות.