הטוב והרע על פי השקפת חכמי ישראל וחכמי העמים. הלל צייטלין. הוצאת הולצר ספרים, 236 עמודים, 79 שקלים מי שעומד לקרוא בספריו של הלל צייטלין צריך לדעת כי הוא עומד לפני סערת רוחות אדירה. חיפושו המתמיד של המחבר זועק מכל דף ולא משאיר מקום לאדישות. על הקורא לדעת: הוא עומד להיתקל בשאלות קשות ובאמירות מטלטלות. את רוב התשובות יספק המחבר, אך הכותב ידרוש מהקורא לקחת חלק פעיל בתהליך. ב"הטוב והרע" צייטלין מכניס את הקורא אל מסע החיפוש אחר תשובות לשאלות היסוד הקשות והמטרידות: מדוע יש רע בעולם? ולמה נדמה כי הוא השולט? מדוע אנו נתקלים בצדיק שרע לו וברשע שטוב לו? את השאלות האלה שאל צייטלין (1942�) בסוף שנות ה󈞀 לחייו, לאחר שעזב את עולם הלמדנות התורני, והעמיק בחקירת עולם ההשכלה והספרות הכללית. צייטלין פורש בחיבור זה את תמצית השקפותיהן של התנועות השונות: מהתפישה ההודית, היהדות על גווניה השונים, הנצרות, האסלאם, חכמי יוון ורומא, ועד שופנהאואר, טולסטוי ודרווין. השקפת עולמו של צייטלין הושפעה עמוקות מהגותם של הוגים פסימיסטיים כגון ניטשה, שסטוב ושופנהאואר. "מצטערים אנחנו בכל רגע על העונג והנחת אשר עזבנו, אבל איננו מתענגים בכל רגע על הצרות, אשר נחלצה נפשנו מהן, אם עינוה ימים רבים", כותב צייטלין בשם הפסימיסט הגרמני שופנהאואר, שמסיק לבסוף "צריכים אנו לחדול מלחפוץ. בחדול החפץ יחדלו החיים מאליהם, ובחדול החיים יחדל הרע". ההכרה הזאת מקורה בחכמי הודו, וזו הסיבה שצייטלין מקדיש מקום נרחב למחשבה ההודית הקדומה. ההוויה והצער הם שמות נרדפים אצל בודהא והאושר האמיתי הוא רק בהעדר הקיום. "הא לכם, אחים, האמת הנשגבה של הגאולה מן הצער: הלא הוא — ביטול צמאון ההויה, ביטול התשוקות; צריכים אנחנו לכלותן, ליאש את נפשנו מהן, לשים קץ להן". עד כדי כך מעריך צייטלין את תפישתו הפסימית של בודהא, שהוא מוצא אותו במקומות מפתיעים. יסוד שיטת קהלת בעיניו הוא "הבודיסמוס", והבעל שם טוב ובודהא "שניהם מבינים ומרגישים היטב את ה'אין' שבכל דבר ושניהם מצטיינים בהסתכלות פנימית עמוקה". הפסימיזם העמוק קשור אצל צייטלין לגדלות הנפש, לראייה עמוקה של המציאות, ואפילו לתפישה מוסרית ואסתטית נשגבה. נביאי השקר הם אנשי שלום ונביאי האמת — אנשי ריב ומדון. אלא שיש פסימיסטים גדולים כמו הבעל שם טוב ור' נחמן בישראל וטולסטוי וניטשה בעמים, אשר אהבתם לחיים מתגברת על הכל. "ואין דרך ואין מנוס ומפלט לך, בן אדם, מכל ההבל והקטנות והצער והייסורים שאתה רואה, כי אם באהבה אידיאלית גבוהה". אם כן, הפסימיזם הנעלה משמש את האדם כנקודת קפיצה אל השקפה רוחנית עמוקה שמעל למציאות. יש משהו תמים מאוד בטקסט הישן־חדש הזה. "הטוב והרע" הוא החיבור הראשון שפירסם צייטלין — בהמשכים, בשנים 1902� — בכתב העת "השילוח" בעריכת אחד העם. היה זה חיבור ראשון מסוגו בנוף העברי, ששימש מדריך לבני דורו. צייטלין אמנם חוקר ובוחן כל דעה, מתאמץ להגיע לשורש השקפתה ואף מעיר ומבקר לא פעם, אך ביחס לסגנון הטקסטים המחקריים שאנו רגילים להם היום יש משהו ראשוני בכתיבה הזאת. התכונה הזאת יוצרת דווקא טקסט ישיר, חשוף, נלהב. ביסוד שאיפתו להבין ולתמצת כל שיטה ומחשבה עומד הדחף להבין את פשר העולם, מדוע אנו חיים כאן ומה עושים עם זה. זו כתיבה קיומית לא פחות משהיא מחקרית. לכן גם הקריאה שלנו בכתבי צייטלין צריכה לבוא מתוך עמדה קיומית. עיסוק ביסודות הטוב והרע בעולם לא יכול להיות מנוכר לאדם. ההבדל שבין השקפת בעלי הסוד על שאלת הטוב והרע לבין השקפת חכמי יוון ורומא, למשל, מחייב התבוננות פנימית עמוקה, אחרת מדובר במעין רשימת קווי אוטובוס שיוצאים בזמנים שונים ליעדים שונים, והמשותף להם הוא רק היותם קווי אוטובוס. על האדם להבין לאן הוא רוצה לנסוע. בנקודה זו יש לנסות להבין את מהלך חייו של צייטלין, שחיפש בתשוקה מענה לשאלות הפילוסופיות הגדולות ודבקות בבורא כאחד. כבר בגיל צעיר התגלה הנער מרוסיה הלבנה כעילוי בעל זיכרון וצמא גדול לכל חלקי התורה, הנגלים והנסתרים. בן 13 זכה, לדבריו, לתקופה קצרה של אקסטזה דתית גדולה. בן 15 נשבר עולמו הדתי־רוחני, והוא ביקש למצוא את עקבות בוראו בין דפי ספרי הפילוסופיה והספרות. ניטשה ושופנהאואר, טולסטוי ודוסטויבסקי היו עתה המקור להשקפתו הפסימית העמוקה. אבל הוא מעולם לא זנח את הדאגה לבני עמו. לכן החל בפעילות ציונית ואף היה השליח מטעם עיירתו לקונגרס הציוני החמישי, שבו פגש בהרצל, אחד מגדולי האומה בעיניו. פוגרום קישינב ותוכנית אוגנדה הובילו לייאוש גדול ותחילתו של תהליך רוחני חדש. צייטלין שב מחדש אל היהדות הפנימית, אל החסידות ואל רצף השתלשלות הקבלה. ספר הזוהר היה עתה עניינו העיקרי. הוא תירגם אותו לעברית ושאף לכונן חבורות של לומדי תורת הסוד בתקווה לקרב את הגאולה וביאת המשיח. הוא התריע מחורבנה הקרב ובא של אירופה, אך לא עלה בידו לממש את שאיפותיו לעלות ארצה, עד אשר ב�, בראש השנה תש"ג, בהיותו בן 71, כחלק מהאקציה בגטו ורשה, נרצח על ידי הנאצים עטור תפילין וטלית וספר הזוהר בידו. הקריאה בכתביו של צייטלין דומה למבוך מראות ודמותו של המחבר מהלכת ביניהן. בכל צעד נדמית דמותו בצורה שונה: חוקר, מיסטיקן, פסימיסט משיחי, נביא שקר ואמת, ציוני גלותי, איש אמונה בודד בעל אלף מסכות ונשמה אחת גדולה. נכון אם כן עשו עורכי ההוצאה החדשה של הספר, שצירפו אליו שני מאמרים מתקופות וסוגות שונות. המאמר "מתהומות הספק והיאוש — על החתירה העצומה של לב שסטוב" נכתב בשנים1923� וסוקר את הגותו של ההוגה היהודי־הרוסי המיואש והמאמין שצייטלין הושפע ממנו. הכפירה והייאוש הם מקפצה בעיניו אל עולם רחב של אמונה סובייקטיבית ועמוקה בבורא. צייטלין כתב את המאמר לאחר ימי מלחמת העולם הראשונה, או כפי שהוא מתאר זאת "בעת ההפסקה בין מלחמת עולם למלחמת עולם, בעת המהומה אשר כמוה לא היתה מיום היות אדם על הארץ". מה שמפחיד אותו יותר מחורבנה הגשמי של אירופה הוא חורבנה המחשבתי, "מפני שהשכל האנושי שבו אנו חיים נסתר בכוח ההריסה של עצמו". בשלב זה הוא פונה לסקירה וירטואוזית של המהלך הפילוסופי בעת החדשה כמו היה סוגיה תלמודית, מהשבר הספקני של דיוויד יום, עבור בפתרונו של קאנט ומשם פיכטה, שלינג, הגל ואחרים. מאז קאנט מנסה האדם החושב להבין מהו העולם כשלעצמו, האובייקטיבי, וכיצד ניתן להשיג אותו. מה שצייטלין מוצא ומעריץ בשסטוב הוא התנתקותו מבקשה זו. "הסוביקטיביות הקיצונית והעמוקה היא, לכל הפחות, אמת גמורה לאחד בעת ידועה". זו אמת מדוכדכת, מיואשת מאפלת העולם, אבל דווקא מירידה זו שאולה זועק האדם ממעמקים — וזוכה להתגלות עליונה. הטקסט השלישי בספר מציג זווית נוספת מאישיותו של צייטלין, זו של הסופר הנמרץ, המשורר חוזה החזיונות. "הצימאון (חזיון לב)" שנכתב ב� הוא ביטוי ספרותי של כל המדובר עד כה. התייאשות פיוטית מכל מה שיש לעולם להציע וצמא גדול אל דבר האל. "אם יש מים בעולם ואם אינם, צמא ישנו בוודאי. אין הצמא יודע 'יש' ו'אין', הצמא יודע רק את החסר והלוך ילך לבקשהו. אם גם אשמע ללהג בני חלוף האומרים 'אין אלקים' — צמאוני לאלקים לא יחדל. אם אין אלקים מחוצה לי, הנה ישנו — בצמאוני". נדמה שאין מקום מתאים יותר להוצאת ספר זה של צייטלין מאשר "הולצר ספרים", הוצאה של חנות ספרי יד שנייה בירושלים. מקום מיוחד זה מצליח לכנס בחדריו חסידים וליטאים, היפסטרים ירושלמים וסתם סקרנים. החדרים המכילים את הקריאות המשותפות בכתבי האר"י, היידגר, ניטשה ולוינס הם מעין חלל צייטליני עכשווי, צמא דעת, צמא אמת.

מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.

אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.

מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.