הבחירה החופשית היא סוגיה פילוסופית מרכזית שההוגים היהודים אינם דוברים בה בקול אחד. מחקר בהגות ימי הביניים דן במהות חופש הרצון

מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים

שלום צדיק

מאגנס ומכון ון ליר, 2017, 360 עמ'

השעון המעורר מצלצל ומאיץ בנו לקום לתפילה. מולו ניצבת שמיכת הפוך החמימה שמזמינה אותנו להתכרבל בתוכה. ידו של מי תהיה על העליונה? אצל רוב בני האדם, התשובה תהיה לעתים כך ולעתים אחרת. אך מה גורם לנו להעדיף בכל פעם דרך פעולה מסוימת על פני חברתה? ובמילים אחרות: האם יש לנו בחירה חופשית אמיתית, או שמא הבחירה היא אשליה בלבד, ולאמתו של דבר אנו נעים בתהליך בלתי–נמנע, דטרמיניסטי, והחלטותינו הן תוצר הכרחי של נתוני הפתיחה, החיצוניים והפנימיים, שלנו?

שאלה זו הפכה לנוקבת יותר בשנים האחרונות, עם התפתחות מדעי המוח המתארים לפרטי–פרטים את תנועות הנוירונים המעצבות את התנהגותנו, ושוללים לכאורה את האפשרות של בחירה "חופשית" (ראו על כך בספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, "מדעי החופש"). אך לאמתו של דבר זוהי בעיה עתיקה ורחבה, השוזרת את כל תולדות הפילוסופיה: מן הפילוסופים היוונים הקדם–סוקרטים שרבים מהם שללו את הבחירה החופשית ועד לפילוסופיה המודרנית שהמציאה ניסוחים מורכבים המשלבים דטרמיניזם וחופש (ראו בספרו של ד"ר אליעזר מלכיאל, "רצון, חירות והכרח").

ומה יש להגות היהודית לומר בעניין? ידועים דברי הרמב"ם בהלכות תשובה, ש"מעשה האדם ביד האדם" וחופש הבחירה הוא הבסיס לאפשרות של ציווי ותוכחה, חטא ותשובה, שכר ועונש. ידועה בציבור גם עובדת קיומם של קולות שוליים המצדדים בדטרמיניזם: ר' חסדאי קרשקש, "מי השילוח", ר' צדוק הכהן מלובלין ואפילו פסקאות מסוימות של הרב קוק.

ספרו החדש של ד"ר שלום צדיק, "מהות הבחירה בהגות היהודית בימי הביניים", מבקש לקחת את הדיון למקום עמוק יותר ומדויק יותר. הספר עוסק בשאלות מהי בכלל בחירה, היכן בדיוק במפה הקוגניטיבית שלנו נמצא החלק החופשי, הבוחר, ומה אופי היחסים שבינו לבין המרכיבים הקבועים בנפש, אלו שאינם חופשיים.

לפי‭ ‬גישת‭ ‬רס‭"‬ג‭, ‬יכולת‭ ‬הבחירה‭ ‬היא‭ ‬מרחב‭ ‬עצמאי‭ ‬בנפש‭ ‬האנושית‭, ‬שאיננו‭ ‬קיים‭ ‬אצל‭ ‬בעלי‭ ‬החיים‭. ‬ירושלים
צילום‭: ‬נתי‭ ‬שוחט‭, ‬פלאש‭ 󉆊

תאווה או שכל

קיומה של בחירה חופשית היה הנחה מוסכמת בקרב רוב ההוגים היהודים, בימי הביניים ובכלל. אך ספרו של צדיק מלמד שהצגת השאלה כבינארית, "יש או אין בחירה?", היא שטחית ומטעה. השאלה המורכבת יותר, שלה אפשר למצוא תשובות מגוונות ומורכבות, היא השאלה היכן נמצאת הבחירה.

צדיק מבחין בשאלה זו בין גישות רבות עם ניואנסים פנימיים דקים. לא פחות מעשרים ואחד הוגים יהודים נידונים בפירוט וביסודיות בספר. אך אנו נסתפק, לשם המחשת דרך הניתוח של הספר ומשמעותה, בשלוש מן הגישות המרכזיות המובאות בו.

מצד אחד מציב צדיק את גישתו של רבי סעדיה גאון. גישה זו מקבלת באופן עקרוני את תפיסת העולם הדטרמיניסטית, גם ביחס לנפש האדם: מסקנותיו השכליות של האדם נובעות באופן קבוע מראש מנתוני הפתיחה שלו (ידע; כישורים), ובדומה לכך, גם התשוקות והתאוות הגופניות נמצאות באדם באופן טבעי, שאינו נתון לשליטתו. יכולת הבחירה, לפי גישה זו, היא מרחב עצמאי בנפש האנושית, שאיננו קיים אצל בעלי החיים, ובו מחליט האדם האם ללכת אחר שכלו או אחר תאוותיו.

מן הצד השני ניצב הרלב"ג. לשיטתו אי אפשר להצביע על כוח מסוים בנפש שבו נמצא חופש הבחירה, ונפשו של האדם מורכבת מכוחות מנוגדים הנאבקים אלו באלו, "יצר טוב ויצר רע", וההכרעה במאבק ביניהם נתונה למידה מסוימת של אקראיות. זאת בשל השכל המיוחד לאדם, שיוצר התנגשות בין הנטייה אל הדמיון, הקיים גם בבעלי החיים, לנטייה אל השכל; התנגשות שיוצרת אי של אקראיות באוקיינוס הדטרמיניזם.

שיקול דעת

שתי הגישות הללו דוגלות לכאורה באותה עמדה: בחירה חופשית. אך המשמעות של אותו "חופש" שונה לחלוטין. בעוד שלדעת רס"ג החופש נובע מקיומו של כוח עליון, לא–דטרמיניסטי, השולט על נפש האדם, הרי שלפי הרלב"ג החופש נובע מאי–סדר כולל הקיים במערכת.

אם ננסה למשל ללמוד מדבריהם כיצד להתמודד עם הממצאים של מדעי המוח המודרניים, הרי שהרלב"ג יוביל אותנו לטעון שהמערכת המסועפת של תאי המוח היא מערכת כאוטית, בשל מורכבותה העצומה, ומשום כך תזוזות מיקרוסקופיות אקראיות הופכות אותה לבלתי ניתנת לחיזוי. לעומתו, ההולכים בדרכו של רס"ג יוכלו לטעון כי אכן מבנה המוח משקף מערכת דטרמיניסטית מושלמת, אלא שהתודעה האנושית מכילה מרכיב נוסף, שאולי איננו שוכן במוח, והוא הבוחר לאיזה מבין חלקי הנפש תינתן ההכרעה.

בין הגישות הללו אפשר למצוא את עמדת הרמב"ם. לשיטתו הבחירה קיימת בנקודה מסוימת בנפש, אלא שבניגוד לרס"ג אין הוא מציב אותה כמרחב עצמאי אלא כחלק מתהליך ההכרעה השכלי. רק הדחפים הטבעיים, וכן החשיבה העיונית, נתונים לאדם ללא שהוא בוחר בהם. אך התהליך של שיקול הדעת, של ההכרעה בין הדחפים והיצרים, הוא תהליך שאינו דטרמיניסטי.

במובן מסוים, דווקא הבחירה של הרמב"ם, ולא זו של רס"ג או של הרלב"ג, היא "בחירה חופשית" במובן האינטואיטיבי שלה. אותה תחושה שיש לכל אדם, כאשר הוא בוחן את האפשרויות השונות העומדות בפניו ובוחר ביניהן באופן מושכל, איננה הולמת את תפיסת רס"ג, המנתק את הבחירה מן השכל, או את תפיסת רלב"ג – התולה את החופש באקראיות שקיימת בנפש האדם. הרמב"ם, בניגוד להוגים אחרים, דוחה את עצם התפיסה הדטרמיניסטית ביחס לנפש האדם. לדעתו יכול הדטרמיניזם לחול על נתוני הפתיחה ועל האפשרויות השונות שמולן ניצב האדם, אך תהליך הבחירה עצמו הינו תהליך שכל כולו חופשי ואינו צפוי. זו המתנה הייחודית שהעניק הא–ל לאדם.

השפעת השפה והתרגום

נושא ספרו של צדיק הוא פילוסופי, אך הספר עצמו הוא בראש ובראשונה ספר מחקרי בתחום מחשבת ישראל. ובעוד שהמתעניינים בפילוסופיה יכולים אולי להסתפק בפרקי המבואות והסיכומים, הרי שלומדי המחשבה יתענגו בעיקר על הנעשה בגוף הפרקים.

צדיק, חוקר בולט בתחום המחשבה הדתית בימי הביניים, משווה לאורך הספר את הרעיונות שצמחו בתוך היהדות לפילוסופיה הנוצרית והמוסלמית שסבבה אותם, ומראה כיצד ההגות היהודית פיתחה רעיונות עצמאיים ומקוריים תוך שאיבה של מושגים וכלי ניתוח מסביבתה.

אחת ההבחנות המרתקות בספר היא בשאלת השפעת השפה והתרגום על עולם הרעיונות. לאורך הספר כולו מראה צדיק את התובנות שאפשר להפיק מהשוואת המקורות הערביים או הלטיניים לתרגומים העבריים שהיו נפוצים בימי הביניים, ואת השגיאות שנוצרו כתוצאה מתרגומים אלו. התופעה המשמעותית ביותר שבה דן הספר היא היעלמות מגוון המילים הערביות המתארות את הכוחות השכליים ("פכר"; "והם"), והכלאתן לכדי ביטוי אחיד של "מחשבה". מלבד משפטים משובשים וחסרי מובן שנוצרו כתוצאה מכך, איבדה הפילוסופיה היהודית את יכולת ההבחנה בין כוחות הנפש הללו, ומתוך כך נטשה את התפיסה הממקמת את הבחירה בתוך השכל לטובת התפיסה המפרידה את הבחירה מן המחשבה ומותירה אותה לכוח ה"רצון". זו דוגמה מרתקת לאופן שבו יכולים הבדלים לשוניים להשפיע באופן מכריע על מהלך ההיסטוריה של הרעיונות.

נקודה נוספת שנידונה בספר, ומציבה אתגר מחשבתי עבור הקורא הדתי, היא שאלת ההשפעה של הטקסטים הקאנוניים של היהדות (קרי: התנ"ך ודברי חז"ל) על הפילוסופיה היהודית. טקסטים אלו עסקו לא מעט, גם אם באופן ספורדי, בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות, ובכלל זה בשאלת הבחירה. הנטייה הטבעית היא לצפות שטקסטים אלו ישפיעו במידה ניכרת על ההוגים היהודים, גם אם יש מקום למרחב מסוים של מחלוקת על פרשנותם. אך צדיק טוען שהתמונה שונה לחלוטין:

בין קדושתו של הטקסט לבין המחויבות לפשט שלו מתקיימים יחסי גומלין, שבהם כל רווח במקום אחד כרוך בהפסד במקום אחר (משחק סכום אפס). ככל שהטקסט קדוש יותר כך גדלה המחויבות להתאימו לאמת, וכאשר הפשט שלו סותר את אותה אמת עולה הצורך לפרשו בדרכים מקוריות כדי להתאימו אליה… מכיוון שהמחויבות של ההוגים בימי הביניים לתנ"ך (ובמידה רבה גם לחז"ל) הייתה מוחלטת, פרשנותם לטקסטים האלו הייתה קיצונית: הם היו מוכנים למתוח את פרשנותם בכל צורה אפשרית כדי שהטקסטים יתאימו לאמת שלהם.

כדי לדון על נכונותה של קביעה זו יש להתעמק בראיות ובדוגמאות המובאות בספר. אך אם יש אמת ברעיון זה הוא מציב סימן שאלה גדול על כל התחום של לימודי המחשבה. שהרי באיזה מובן יש להחשיב את הפילוסופיה היהודית כחלק מ"מחשבת ישראל", או מן המושג המעורפל "תורה", אם כל הוגה מביע בסופו של דבר את רעיונותיו הוא, ללא תלות בטקסטים המקודשים שהוא מצטט?

המשתתפים בהרצאותיו של ד"ר שלום צדיק אינם זקוקים להמלצה ומכירים את החוויה המכוננת שבמהלכה נפקחות עיניים אל העושר העצום שטמון במחשבת ימי הביניים. עשרות הוגים מקוריים, עמוקים ונועזים ששמותיהם כלל אינם מוכרים לאדם הדתי המשכיל בן זמננו פעלו בספרד ובפרובאנס במשך מאות שנים, ויצרו קורפוס מרתק של כתבים לא ידועים. מכרה זהב של רעיונות ותובנות. לכל השאר אני ממליץ לנצל את ההזדמנות ולטעום מאחת התקופות המרתקות בתולדות המחשבה היהודית, בהגשתו של אחד החוקרים הפוריים והיסודיים ביותר במדעי היהדות כיום.

הרב אברהם סתיו מלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר. ספרו "מבית לפרוכת" ראה אור בהוצאת מוסד הרב קוק

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון י"ח ניסן תשע"ז, 14.4.2017

פילוסופיה = "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר."

לברוא אבן ולהרים | נדב שנרב

 

שאלות תיאולוגיות העסיקו את הוגי ימי הביניים, שחלקם השתמשו בתפיסתם הרציונליסטית כנשק בוויכוח עם הנצרות. ספר על תיאולוגיה ולוגיקה מראה את המהפך שעברה היהדות לתפיסות מיסטיות הפוכות

מה שאלוהים לא יכול

ישראל נתנאל רובין

ראובן מס, 2016, 512 עמ'

התיאולוגיה זוכה בימינו לבוז גדול. עצם אזכור המילה מעלה בדעתנו נזירים ימי ביניימיים עבשים היושבים במנזר ומפלפלים בשאלה כמה מלאכים יכולים לרקוד על ראש סיכה. מאידך, זניחה גמורה של התיאולוגיה פירושה המעשי הוא ויתור על בירור של מושגינו הדתיים וגישה של "הכול הולך", ומשמעותה האמיתית היא שלא מעניין אותנו אם הקדוש ברוך הוא קיים ואם הוא נתן לנו את התורה, העיקר לאכול קוגל ולשמוע פרקי חזנות. ספר חדש ומעניין מאוד של ישראל נתנאל רובין, "מה שא–לוהים לא יכול", מביא בפנינו את תולדותיה של שאלה תיאולוגית מרתקת ואת המחיר הרוחני שגובה ההתמודדות עמה וגם את המחיר שגובה אי ההתמודדות וזריקת השכל.

חוק הסתירה

האם א–לוהים יכול לברוא אבן שאיננו יכול להרים? שאלה בנוסח זה הוצגה לראשונה על ידי הפילוסוף האוסטרלי ג'ון מאקי בשנת 1955, וצברה מאז סוג של מוניטין פופולרי: תחילה כטיעון קצר וחד המאפשר להביך כל אדם דתי לפחות לרגע, ובהמשך גם כקלישאה המאפיינת ויכוחים דתיים ברמה רדודה, בת הדודה הכאילו–מתוחכמת של "כל הדתיים גנבים" ו"בוא אלינו לעשות שבת". אך הדברים אינם כה פשוטים. אם נניח את האבן בצד ונפנה אל השאלה העקרונית, נגלה כי זו תופסת מקום מרכזי בתיאולוגיה היהודית (וגם המוסלמית והנוצרית) כבר יותר מאלף שנים.

על מה מדובר? כל הדתות, ובוודאי היהדות, מתארות את הא–ל כשליט על העולם, ככול יכול. בפרט אנו מאמינים כי הקדוש ברוך הוא חולל את הנס הגדול מכולם: הוצאת העולם מאין ליש, וכי ביכולתו לחולל ניסים כנגד חוקי הטבע כמו קריעת ים סוף. בפשטות, כל יהודי שמגדיר עצמו כדתי אמור להסכים לכך שהא–ל אינו כפוף לחוקי הפיסיקה.

אבל יש משהו יותר חזק מחוקי הפיסיקה: חוקי הלוגיקה. אם הפיסיקה אומרת לי שג'ירפה איננה יכולה לעופף ושעננים אינם עשויים פלדה, אין לי שום בעיה לעצום את עיניי ולדמיין ג'ירפה מעופפת בין ענני נירוסטה. אבל אינני מסוגל לדמיין בשום אופן ששתיים כפול שתיים יהיו חמש, או משולש בעל ארבע צלעות, או את אותו חרש מתכת גאוני המייצר חרבות הפולחות את כל המגינים ומגינים העמידים כנגד כל החרבות. כדי להיפטר משאלת האבן הטורדנית בלי לצמצם את יכולת הא–ל צריך לטעון כי הוא אינו כפוף לחוקי הלוגיקה: הוא יכול לגרום לכך ששתיים ועוד שתיים ייתנו חמש, לייצר משולש בן ארבע צלעות ולהרים אבן שהוא לא יכול להרים. האם  יהודים דתיים אמורים ללכת את המייל הנוסף הזה ולהעמיד את הא–ל מעל הלוגיקה?

תשובתם של כל הראשונים לשאלה זו היא שלילית בהחלט: ה"נמנעות" אינן בתוך תחום היכולת הא–לוהית. הנה לדוגמה הרמב"ם, המשקף בדבריו גם את דעת רס"ג:

לנמנע טבע קיים קיום עומד… אי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר השם ביכולת עליו; ואין חולק על זהאחד מאנשי העיון כלל, ולא יסכל זה אלא מי שלא יבין המושכלות … (ל)המציא מרובע שאלכסונו כצלעו … וכיוצאבהם, כל אלו מכת הנמנע (מורה הנבוכים ג טו).

האם‭ ‬יהודים‭ ‬דתיים‭ ‬אמורים‭ ‬להעמיד‭ ‬את‭ ‬הא–ל‭ ‬מעל‭ ‬הלוגיקה‭? ‬
צילום‭: ‬שאטרסטוק

מה שאינו יודע

ובכן, האם הקדוש ברוך הוא יכול ליצור יש מאין? אם נגדיר את ה"אין" כמשהו שהוא כלום לגמרי, שאינו יכול להפוך ליש בשום אופן, הרי שגם יצירת יש מאין היא מגבלה לוגית ולא פיסיקלית, מהסוג שלדעת הרמב"ם "לא יתואר השם ביכולת" לגביה. בעיה זו מיררה את חיי ההוגים של ימי הביניים, זאת מכיוון שהפיסיקה של אריסטו, שאותה הם ראו כנכונה, טענה לגבי מגוון תכונות של עצמים (אלו שאינן "מקרה", בלשונם) שהן חלק מהגדרת העצם. ברור כי אם נגדיר מים כנוזל היורד תמיד כלפי מטה נגלה שקריעת ים סוף איננה אפשרית, ואם נגדיר כוכב כדבר שנע בתנועה מעגלית קצובה ומתמדת נגלה ש"שמש בגבעון דום" הוא סתירה לוגית.

השאלה היא היכן לעצור. היכן להתוות את הקו בין השקפת אריסטו, שראתה בכל תכונות הגופים חלק מהגדרתם הלוגית ולכן כפרה באפשרות הנס והבריאה, לבין השקפת ה"כלאם" האסלאמים שהאמינו רק בתכונות מקריות ונראו לבני אותם דורות כממוטטים את האפשרות של מדע טבע. מתפלספים קיצוניים כמו רבי משה נרבוני השמיעו רמזים עבים לכך שהצדק עם אריסטו לגמרי, שכל סתירה פיסיקלית היא סתירה לוגית, ועוררו עליהם את זעמם של שלומי אמוני ישראל. כנגדם ניצבה קואליציה רחבה של רבנים ידועים: בעל העיקרים, רבי חסדאי קרשקש, הרמב"ן, רבי משה קורדוברו ועוד, שאת דעתם ביטא פחות או יותר הרשב"א בספר השו"ת שלו (חלק ד' סימן רל"ד).

רובין מראה בספרו כי ישנו קונצנזוס מוחלט של כל גדולי ישראל בימי הביניים, ואפילו אצל מקובלים בני ספרד ורבנים מדורות יותר מאוחרים כמו המהר"ל, ר"י עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, ולפיו אין ביכולתו של הקדוש ברוך הוא לבצע את "הנמנעות". ככאלו נחשבו לא רק סתירות לוגיות כפי שהגדרנו כאן, אלא גם סתירות תיאולוגיות (כמו היכולת של הא–ל לברוא עוד אל שיהיה שווה לו, או להתאבד) ואפילו סתירות מוסריות כמו היכולת של הא–ל להתנהג ברשעות או לשקר.

יתר על כן, מתברר כי הרציונליות של היהדות בשאלת הנמנעות שימשה נשק ראשון במעלה בוויכוחים מול הנוצרים ובפרט ביחס לדוקטרינות של התגלמות האל בבשר ושל השילוש. בוויכוח המפורסם שנערך בברצלונה מול מלך ארגון חיימה הראשון, אמר היהודי המומר והנזיר הדומיניקני פבלו כריסטני, "כי הוא מאמין בייחוד גמור, ועם כל זה יש בו שילוש, והוא  דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו", וזכה ללעגו הצורב של הרמב"ן: "עמדתי ואמרתי: דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע".

בדברים אלו מהדהד העיקרון שהציב הרמב"ם, ולפיו "אין אמונה אלא אחר הציור, כי האמונה היא ההאמנה במה שיצויר שהוא חוץ לשכל כפי מה שיצויר בשכל". לדברי הרמב"ם והרמב"ן, האמירה "אני מאמין שאצל הקדוש ברוך הוא שתיים ועוד שתיים יכולים להיות חמש למרות שאיני מבין זאת, ובמופלא ממני לא אחקור" היא חסרת משמעות, שקולה לאמירה שלפיה "אלוהים רחרגכג?!ד נ#יכקכ", אין בה פתרון לשום בעיה והיא פשוט עמידה על זכותו של האדם להשמיע דברי הבל. ההסתלקות מחוקי הלוגיקה מאפשרת לאדם לטעון בנחת כל טענה: אם שלוש הם אחד, אז באותה מידה ניתן לומר שהקדוש ברוך הוא הוא משולש שווה שוקיים העשוי מגבינה ירוקה.

נגד הנצרות ובחזרה

זוהי דוגמה סטנדרטית הן לטיעון והן להפנייתו כנגד הנוצרים. לא ייתכן, טוען בעל העיקרים, שהא–לוהים יברא עוד אל (כלומר ישכפל את עצמו), שהרי יש בכך סתירה לוגית: האל השני אינו יכול להיות זהה לראשון לפחות בבחינה זו שהראשון גרם לשני ולא השני לראשון. העוקץ מופנה, כמובן, כנגד אמונת הנוצרים שלפיה האל האב והתגלמותו בישו הן שתי אלוהויות במעמד שווה.

יותר מפתיע לגלות כי לדברי בעל העיקרים מסכים לא אחר מאשר תומס אקוינס, התיאולוג הגדול ביותר של הנצרות הקתולית אשר חי במאה השלוש עשרה, וכתב, לא פחות, כי "אלוהים לא יכול לעשות שהפכים יתקיימו באותו נושא … ומכאן ברור שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים. כי ממהותו של דבר נברא שהווייתו תלויה בגורם אחר, וזה מנוגד לטבעה של הישות שאנו מכנים אלוהים … מאותה סיבה, אלוהים אינו יכול לברוא דבר שווה לעצמו".

איך הסביר אקוינס לעצמו את עקרונות הדת הנוצרית? לכנסייה הקתולית פתרונים. אלא שכאן מזמן לנו רובין סנסציה רבתי, שכן יש רב ידוע החולק הן על בעל העיקרים והן על אקוינס. לא זו בלבד שהוא סובר כי הקדוש ברוך הוא יכול לברוא עוד אלוה שיהיה שווה לו במדויק, הוא אפילו סובר שהא–ל אכן עשה זאת!

כך כותב הרב שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חב"ד (ספר המאמרים תרמ"ט עמוד עד"ר):

בעיקרים מאמר א' פרק כ"ב כתב … שאי אפשר שתבוא הקבלה וכו' לברוא אחר וכו'. באמת אמרו חז"ל על פסוקויקרא לו א–ל אלקי ישראל, הקב"ה קרא ליעקב א–ל, והוא בחינת כתר ותפארת … ומי שיבין היטב על דרךהחסידות אלו ב' המדרגות, יראה ויבין בשכלו היטב איך שבעל העיקרים במחילת כבודו הרמה לא דק בדברים אלווכו'

ואם לא די בכך, בא רבי מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי, ומלמדנו כי "אף שהוא מצד עצמו אינו גוף ובעל תמונה, אפשר שיתלבש בגוף וכו' כיוון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות" (ליקוטי שיחות ט"ו עמ' 85 הערה 3).

פלאי פלאים. עיקרי דת הנוצרים, הדוקטרינות של השיתוף ושל ההתגלמות בבשר, מוצאים את מקומם אצל אדמו"רי חב"ד, וכל זאת תחת מטריית הטענה הכללית שלפיה הקדוש ברוך הוא איננו כפוף לסתירות לוגיות (זה פירוש אמירתם שהוא "נמנע הנמנעות" – רובין מתאר בארוכה את התפתחות המושג).

מטח חרפות

איך קרה המעבר הזה, מרציונליות להיפוכה הקיצוני? רובין מתאר השתלשלות שהחלה אצל רבי מנחם עזריה מפאנו, בערך בשנת 1600, והגיעה דרך גלגולים שונים לשיאה אצל החב"דניקים. אבל בנקודה זו אטוש את הניסיון לתת טעימה מתוכנו של הספר ואעבור להערות כלליות יותר.

ספרו של רובין הוא עיבוד של עבודת דוקטור שהגיש במסגרת החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, אך מי שיצפה לדיון קר ולמכובדות אקדמית עתיד להתאכזב. רובין אינו מסתיר את אהבותיו ושנאותיו ותיאור שפתו כ"משתלחת" יהיה לשון המעטה. עמדתו של המחבר כלפי היהדות כולה, כדת, היא שלילית למדי, ובפרט – כל דמות רבנית שעולה במשך הספר זוכה, עוד לפני שהיא מקבלת רשות לפצות את פיה, לגלריה של ציונים לשבח או למטח של חרפות לפי ראות עיני המחבר.

עם זאת, זהו ספר חשוב וראוי לקריאה: הנושא מרתק, ההיקף רחב, והדיון מעורר מחשבה ומציג בפנינו פרק במחשבת ישראל השזור גם בהיסטוריה היהודית ובפילוסופיה הכללית, הן בימי הביניים והן בעת החדשה. להבדיל מבוזי התיאולוגיה שבהם פתחתי, רובין הוא "אחד שאכפת לו". הזדהותו עם מושאי מחקרו ועם ההיסטוריה של העם היהודי מרשימה, ואפשר אף לדמות למצוא בה סוג של תוכחה מגולה ואהבה מסותרת (מאוד). אם ספר זה יעבור ללא תגובה, אם הניתוח של רובין יישאר אות מתה בארון הספרים – גם אם אנשים ייתלו בסגנונו הבוטה כתירוץ להתעלמות – תהיה בכך, לדעתי, עדות בעייתית על מצב היהדות בדורנו.

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ב' אייר תשע"ז, 28.4.2017

Advertisements

הד"ר לפילוסופיה משה רט כותב מדריך ראציונאלי. פשוט לא להאמין .


הוא הולך בעקבות מורו ורבו הד"ר מיכאל אברהם שמצאתי מאמר שלו ברשת בדיוק באותו הנושא.
הנה לדוגמה ציטוט קטן מתוך תגובה שנתן לשואל: דוגמה שתמחיש כמה נמוך ניתן לרדת :

"לאיש ההלכה יש חוקים לעבוד בתוכם. קח שאלות כמו חיסול ממוקד ופגיעה בחפים מפשע, לאיש ההלכה יש מסגרת מחשבתית לפעול בתוכה, ואדם רגיל מחליט מהבטן. גם בקנייה מתוצרת תורכיה איש ההלכה יפעיל שיקול דעת לאור עקרונות מה שאיש רגיל יעשה פחות."


מה שכותב פה הד"ר לפילוסופיה הוא שחילוניים פועלים מהבטן  ואילו איש ההלכה פועל מהראש. אם חילוני רוצה לקנות תוצרת תורכיה הוא יפעל מהבטן אבל משה ראט ומיכאל אברהם לא יקנו תוצרת תורכיה כי הם יפעלו מהראש. אז איך קורה שכל שני וחמישי נתפס חרדי /דתי בפדופיליה או בגנבה או בהעברת סמים? התשובה ברורה איש ההלכה פועל מהראש...
מה יש להגיד לאנשי ההלכה? לרוץ לקנות את הספר. הרי אנשי ההלכה  פועלים  מהראש. חילונים לא יקנו אותו כי הם חושבים מהבטן.


 פשוט לא להאמין.


מי שרוצה לקרוא את המאמר מתחילתו עד סופו להלן הקישור:




http://bit.ly/2rpCmz2