יהדות קיומית/ ביקורת מאת חגי הופר

"יהדות קיומית" מאת אלחנן שילה, שוקן, 2017, 270 עמ'.

אלחנן שילה מנסה ליצור יהדות חדשה, משהו על הרצף שבין דתיות לחילוניות. זה לא סוד שהדיכוטומיה הישנה קצת איבדה מתוקפה בשנים האחרונות ויש אנשים רבים שנמצאים בין לבין, או בנקודה כלשהי באמצע, ובדיוק לחלל זה מנסה שילה להיכנס.

בתוך כך, הוא מתייחס למגוון נושאים, כגון האפשרות של קיום מצוות ללא הגורם המצווה, הבעייתיות של רעיון העם הנבחר וניסוחו מחדש, תשובות חדשות בנושא שאלת הרע וצידוק האל, ועד השאלה הפרטית של הגיור, שכאן שילה מציע גיור שבו די לומר "עמך עמי" ואין צורך לומר גם "אלוהייך אלוהיי", בניסיון לפתור את מצבם של מאות אלפי העולים מרוסיה שאינם מוגדרים כיהודים.

לא אוכל לפרט מה בדיוק אומר שילה בכל הנושאים האלה, ומי שרוצה יוכל לקרוא את הדברים בספר עצמו, ורק אוכל לומר שבכל נושא ונושא הוא מציג גישה חדשנית, היוצאת מתחומי האורתודוכסיה המוכרת ומאתגרת אותה.

השיא, מבחינתי לפחות, בא בפרק על ביקורת המקרא. כבר כתבתי כמה פעמים שיש חוסר התמודדות רצינית עמה בחוגים הדתיים, וזה בדיוק מה שאומר גם שילה. והוא אף עושה יותר מזה ובצורה מפורטת מפריך לחלוטין את הגישה של הרב ברויר לחקר המקרא, גישה שבאה לאפשר אף לאדם הדתי לעסוק בה. הוא לא משאיר בה אבן על אבן ודוחה אותה נחרצות. מה שהוא מציע במקומה הוא, אם הבנתי נכון, להאמין שהדברים – או לפחות הדברים המהווים התפתחות (כן, שילה בורר) נכתבו בהשראה אלוהית גם אם לא ניתנו מסיני. בנוסף, כאן ועוד בפרק אחר, הוא מתייחס גם לקשיים המוסריים שבמקרא ואומר, אם הבנתי נכון שוב, כי עלינו להעדיף את המוסר הליברלי המודרני (אף כי גם הוא לא תמיד צודק) ולא להכפיפו בפני המקרא, או במילים אחרות, לא לבטל את תחושת המוסר האישית שלנו.

כאן עליי לומר דבר כללי. לכל אורך הספר שילה מפגין אומץ מחשבתי רב ואף יושרה מחשבתית, וזה ראוי לכל ההערכה. אולם, עליי להודות, כי הפתרונות שהוא מציע נראים לי, ובכן, נאמר זאת כך, לא מחויבי המציאות. על כן גם אני נתקל בקושי לזכור אותם בדיוק. דבר שני הוא, שאפשר לראות את דבריו כדברי חזון, אך בפעמים רבות הם ממש גובלים בפנטזיה. כך למשל הוא מציע, כי בתי הכנסת יחולקו לשלושה חלקים – גברים, נשים ומעורב. מעבר למכשול ההשקפתי, כלומר ההערכה הדי ברורה כי הצעתו תידחה על-ידי המתפללים, הרי שיש כאן מכשול אפילו ברמה הפרקטית – וכי כיצד נהפוך עתה את כל מבני בתי הכנסת הרבים למתאימים לחלוקה זו? זה אולי נשמע פרט קטן ופתיר, אך בעצם הוא לא והוא מדגים את הריחוק מהמציאות של הרבה מהצעותיו של שילה.

דבר נוסף ואישי יותר, הוא שלאורך קריאת הספר חשבתי – כמה עוד אפשר לעסוק בנושא הזה של מיהו יהודי ומהי יהדות? האם לא נמאס? נכון שהרבה דברים במציאות לא פתורים ומצריכים מחשבה בכלל ומחשבה חדשה בפרט, אך באופן אישי חשתי מעט תחושת רוויה מהנושא. הדבר מעט השתנה כשהגעתי לפרק "סיפורו של הספר", בו מספר שילה ששנים רבות חשב את מחשבותיו ולא פרסם אותן, עד שההין לבסוף לפרסמן בעיתון "מקור ראשון". והנה, יומיים לאחר פרסום המאמר על ביקורת המקרא הודיעו לו על פיטוריו ממקום עבודתו בבית הוראה דתי אחד. הוא שילם עם כך מחיר על דעותיו, והדבר הגביר אצלי את האהדה אליו ואת ההכרה בנחיצות דעותיו. עוד אומר, כי בתחילה התאכזבתי מהממסד הדתי שכך נהג בו, אך בהמשך חשבתי שאולי באמת אין מקום לבעל דעות כאלה בממסד כזה.

וכאן עוד הערה כללית. דבריו של שילה נראים לי הגיוניים מאוד, אך איני מבין מדוע הוא מתעקש על שמירת מצוות והחזקת אורח חיים דתי ולא הופך פשוט לחילוני? אני חושב שפשוט לחברה הדתית יש יותר מדי דברים טובים להציע, דבר המקשה על עזיבתה. ואולי באמת יש מקום לאנשים שעל הרצף בין דתיות לחילוניות.

הפרק שהזכרתי, סיפור הספר, מפריד גם בין שני חלקיו של הספר. אם בחלק הראשון באו המאמרים השלמים, בחלק השני באים שברי מחשבות המשלימים אותם ואף מוסיפים עליהם. גם בחלק זה נאמרים דברים ישרים ואמיצים.

לסיכום, ספר מאוד מורכב, אך אני חושב שכדאי מאוד לקרוא אותו ומקווה שהוא ייצור שיח ואף, אולי, שינוי. שילה מתייחס לכל הדברים הבוערים שביהדות ובדתיות זמננו ועושה זאת הן בצורה אמיצה והן בצורה מלומדת מאוד, תוך הזכרת מקורות רבים, במחשבה ואף בהלכה. מבחינה אחרת, הרבה דברים בספר נראים כעת כפנטזיה, אך עדיין מותר לחלום.

בנוגע לשמו, המזכיר את האקזיסטנציאליזם, איני חושב שהוא קולע.

ועוד לא דיברתי על התייחסותו לפוסטמודרניזם, שהוא מקבל אך מגביל מאוד את צעדיו, שכן לדבריו ניתן לפחות להגיע לקירוב לאמת. אך על כך בפעם אחרת.