למה אנחנו כל כך מתעניינים בחרדים, אני שואלת את פרופ' בנימין בראון שחקר את אחת הקהילות המסוקרות והמסקרנות בארץ ומעלה השערה משל עצמי: אולי בסתר ליבנו אנחנו רואים אותם כיהדות האותנטית.
בראון דוחה את הסבר רגשי הנחיתות שהצעתי, ושולף ניתוח מפתיע אחר לכמיהה הגדולה שלנו למתרחש מאחורי החומות: הם מעניינים אותנו בגלל שהם מייצגים "תרבות נגד".
"ההיפים והמקועקעים הם לא 'תרבות נגד' אלא רדיקליזציה של התרבות ההגמונית. כשהם זועקים לחופש ושוויון וביטול מוסדות הם לוקחים עד הסוף תשתית שעליה צמחה המודרניות. החרדים זו תרבות נגד אמיתית: הם נגד חירות ונגד שוויון ונגד פריצת מסגרות. הם קונפורמיים כלפי פנים אבל נון־קונפורמיסטיים כלפי התרבות ההגמונית. הם מעיזים להעז".
בראון (51), שהניח על המדף את הכרך הראשון במדריך המקיף ביותר שנכתב על אודות החברה החרדית, הוא פרופסור בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. ירושלמי, חובש כיפה סרוגה שגדל בבני ברק. ספריו הקודמים עסקו בדמותו של החזון איש ובתנועת המוסר הליטאית. בימים אלה הוציא בהוצאה לונדונית את הספר "מחשבות ודרכי חשיבה" העוסק בפילוסופיה אנליטית.
כשספרו החדש "מדריך לחברה החרדית - אמונות וזרמים" (הוצאת עם עובד) מונח על השולחן, על 451 עמודיו, הוא גבוה מספרים אחרים. הכרך השני, "מדריך לחברה החרדית - מבנים ותהליכים", נמצא בעבודה. אם בראשון מפרק בראון את הגוש השחור והגדול לגווניו ומשקף את ההיסטוריה, ההגות ותפיסות העולם, השני עוסק בסוציולוגיה. בראון שוחה בקבוצות ובפלגים ומשרטט מפה.
כמה זמן אפשר להיות תרבות נגד? במילים אחרות, כמה זמן נשאר עד שהחרדים ישתלבו בחברה הכללית והחרדיות תגווע?
"החרדים הביסו את הנחות המוצא שלנו. לפי כל התחזיות הם היו אמורים להיעלם. לפני השואה, ובטח אחריה, הודיעו שהתפיסה החרדית היא פגר מת. בן־גוריון היה נדיב כלפי החרדים כי היה משוכנע שזו תופעה שעומדת להיעלם.
"והנה, החרדים הם עדיין קבוצה גדולה, חיה, קיימת, משפיעה על חיי כולנו, מפילה ממשלות, מכוננת מחדש את התשתית התרבותית שלה פעם אחר פעם, כגוסס שקם לתחייה. תראי את השבועות האחרונים: מאבקים של גור בערד, פרשת גואטה בש"ס, בג"ץ בעניין חוק הגיוס. הם לא יורדים מהכותרות".
הם לא נעלמים אבל משתנים. תנועה דיפוזית יש. יותר "חולצות תכלת", חרדים שמחליפים את החולצה הלבנה ויוצאים לעבוד; יותר סמארטפונים. השאלה היא לא האם, אלא מתי ההשתלבות בישראליות תפורר את הבידול שלהם.
"החרדיות היא תנועת תחייה דתית. היא המציאה תפיסה: כולם הולכים ללמוד תורה ומצייתים למנהיגות רוחנית מסוג חדש. בתחילת הדרך האנרגיות היו גבוהות. בדור השלישי, וזה קלאסי בכל תנועת תחייה, האש הגדולה דועכת. אבל התנועה ממשיכה להתקיים. זה קרה בחסידות, זה קרה בפרוטסטניזם. האש דעכה, והמשיכו עם התנרמלות, עם חיי שגרה".
שגרה, והיאחזות עיקשת במנגנונים של שימור חיצוני כמו לבוש ושפה וישיבה בכולל.
"הבחירה ללכת לכולל ולא לעבודה היא לא שימור אלא חידוש שהחרדיות המציאה. אבותיהם כן הלכו לעבוד, סביהם לא חלמו שכל נכדיהם יהיו מיושבי בית המדרש.
"ראש ישיבת אור שמח התראיין פעם והשמיע את הטקסט הצפוי של 'אנחנו שומרים על מסורת אבותינו ללא שינוי'. המראיין שאל אותו אם יש תנועה שלא משתנה. הרב ענה לו: 'אנחנו משתנים די הצורך כדי להישאר אותו דבר'. זה נכון לכל תנועה שמרנית שעושה ויתורים טקטיים כדי לשרוד. כניסה לקואליציה ומינוי שר בממשלה הם חלק מהוויתורים הטקטיים".
חרדה וביטחון עצמי
אינספור ספרים, מחזות, סדרות טלוויזיה וכתבות בעיתונות פורסמו בנושא החרדים, בסקאלה שבין צהוב לשחור. כל עיתון גדול מעסיק כתב אחד לפחות לענייני חרדים. המגזר מככב בסדר היום הציבורי: שאלות של גיוס וגיור, הדרת נשים ואפליה לרעה של מזרחים, השתלבות בשוק העבודה ומאבקי השבת.
בראון כותב בספרו שהחברה החרדית נעה בין שני דימויים עצמיים מקוטבים: חרדה מחד, וביטחון עצמי רב מאידך. היא אחוזה בתחושת פגיעות, בעמידה מתגוננת מול יריב אימתני שעלול להכחידה; מצד שני, היא עמוסה בתחושות עליונות וגאוות יחידה הנובעות מהאמונה שהם שומרי הגחלת הבלעדיים.
"בילדותי החלו הפגנות השבת ברחוב השומר", מסביר בראון את פשר המשיכה שלו ליהדות החרדית. "השכונה החילונית שבה גרנו בבני ברק הלכה והתחרדה. נשארנו המשפחה הלא־החרדית היחידה בבניין שלנו. בניגוד לתיאורים, החוויה הזאת לא השאירה מטען של דחיקת רגליים. היתה חוויה של שונות ושל סקרנות. בתור נער צעיר היו לי קשרים חברתיים עם חרדים, בלילות שבת הלכתי לטיש בוויז'ניץ.
"בסוף שנות השבעים, ימי שלטונו הסמכותי של הרב שך במגזר הליטאי, בכל בוקר קמנו למחלוקת חדשה שהרב שך חולל. בחוץ פחות הרגישו, אבל בני ברק רגשה. הרב שך העמיק את המושג 'ההשקפה הטהורה': אידיאולוגיה לפיה לגדולי תורה יש 'דעת תורה טהורה', סמכות הלכתית אך גם בשאלות ציבוריות ופרטיות, מעבר ל'משבצת המקצועית' שלהם. מצאתי את עצמי מסביר לאחרים את הראש החרדי".
כשפנה לחקור את ההגות החרדית מצא ששלושה חוקרים גדולים קדמו לו, אבל איש מהם לא בדק את עולם האמונות והערכים החרדי כתחום מובהק: פרופ' אליעזר שביד עסק בהגות השואה החרדית; פרופ' אביעזר רביצקי בחן את המשיחיות והציונות בהגות החרדית; ופרופ' מנדל פייקאז' כתב על אודות ההגות החסידית המאוחרת. בתחום הסוציולוגי חקר את החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן. "הרגשתי שיש לי מטען מאוד חשוב שיכול לעניין אנשים, ואין מי שעוסק בזה באקדמיה".
שכחת חוקר חשוב אחד. איש הטלוויזיה אמנון לוי.
"אמנון לוי עונה על המישור הפופולרי של ההצצה. אני מדבר על השדה האקדמי. לוי נמצא בכל בית ועשה שירות טוב להעלאת המודעות לציבור החרדי ממניע של סקרנות עיתונאית, לצד ביקורת לא מעטה על אורח חייהם".
אין ספר על הגבר החילוני הלבן. בעצם כתיבת מדריך לחרדים אתה מניח אותם מחוץ למעגל הישראלי.
"הם אכן שונים וזרים. אי אפשר לטשטש את ההבדלים. החרדים מאתגרים את יכולות הקבלה שלנו. עם השנים, החברה הישראלית יודעת להכיל אלמנטים חרדיים, יש רצון להתוודע אליהם. עדיין רואים בהם איום כי הם מתעצמים, אך הישראלים יודעים שהחרדים אינם חורשי רעה במהותם".
גם מצידם יש התקרבות? הם מפתחים סולידריות עם המדינה ועם האזרחים האחרים שלה?
"צריך לזכור שזו חברה שמרנית, שעובדת לאט. יש רצון מצד החרדים לשנות את דִּמּוּיָם, יש להם יותר סקרנות לגבי העולם שבחוץ, והם גם חרדים לגורל המדינה כמדינה עברית ישראלית. הם מכירים בהישג העצום בהיסטוריה של מדינה יהודית שכוללת קיבוץ גלויות ושגשוג. בסופו של דבר, הם יותר פתוחים אלינו מאשר להפך. לחרדי יותר קל להיכנס לראש של לא־חרדי. גם רמת השנאה ברחוב גדולה יותר אליהם מאשר רמת השנאה של החרדים כלפי האחרים".
מקור השנאה הוא בדרך כלל מרמור על כך שאינם נושאים בנטל בתי העלמין הצבאיים.
"אם הם עושים את זה כדי להרע לך, תשנא אותם. אבל אם הם עושים את זה מתוך אמונות וערכים שונים משלך, תתווכח איתם".
בכל שנה חוזרות כותרות על היתרון החרדי הדמוגרפי הצפוי: בעוד כך וכך שנים הם יהיו רוב, הילדים העולים לכיתה א' ילמדו במגזר החרדי, וכולי. יש בזה ממש?
"אני לא דמוגרף אבל יכול לספר לך שמי שהכי חושש מרוב חרדי בישראל הם החרדים עצמם. הם מבוהלים מהאפשרות שהמושכות יעברו לידיהם. כשאתה מיעוט אתה יכול להסתגר ולבנות חומות. כשאתה מיעוט אתה יכול להגיד שאין מי שיעשה במקומך את העבודה וילמד תורה, כי זה דור שאין התורה חביבה עליו, ולראות את עצמך כשבט לוי, 1 חלקי 12 מהעם שנושא בנטל התורה ואין פריבילגיה לשחרר איש מהשורה. כשהחברה החרדית הולכת וגדלה, הטיעון הזה פחות ופחות תקף.
"סטטיסטית, נכון שהילודה החרדית הולכת וקטנה בגלל הירידה בקצבאות ובגלל התרחבות החרדים המודרניים שרוצים רמת חיים גבוהה. יש גם עלייה ביציאה בשאלה. ועדיין, אחוז הגידול בחברה החרדית מרשים. לא צריך להיבהל מזה.
"ככל שהם גדלים הם מבינים את אחריותם בתפיסת המושכות, ושיש לנהל מדינה לא ביחסים של מוישה והפריץ. אני מעריך שרמת הסולידריות, האחריות, המיומנות והתפקוד במערכות המדינה יעלו".
"המדינה היתה צריכה לפטור לומדי תורה משירות צבאי מתוך הכרה אמיתית בערך לימוד התורה". חרדי בבקו"ם // צילום: גדעון מרקוביץ
אידיאליזם בשוליים
היהדות החרדית האמריקנית מתקיימת כבר עשרות שנים בפורמט מאוורר יותר, פתוח יותר, מזו הישראלית. אני שואלת את בראון אם החרדים שלנו, שעוברים סוציאליזציה לישראליות, ייראו בסוף התהליך כמו החרדים האמריקנים.
"רוב ההשפעה היא מישראל לארה"ב, לא להפך", הוא עונה. "בארה"ב החרדים יותר עובדים ומשכילים, והליטאים דוברים אנגלית מצוינת. חלק מהישיבות הליטאיות האמריקניות משלבות לימודים אקדמיים אקסטרניים, או לפחות לא מוחים בידי הסטודנטים ולא מעיפים אותם מהישיבה. בחסידות סאטמר רק המבחר לומד בכולל אחרי החתונה. יש שם עידוד מפורש לעבוד, לעשות כסף, ולתת חלק מהכסף לצדקה. וסאטמר אינם פשרנים מבחינה אידיאולוגית.
"אני מאמין שבסוף התהליך בישראל, תהיה יותר השתלבות של חרדים בחיי המדינה, כולל בחיים האזרחיים. ההכרה בסמלים כמו המנון ודגל ועמידה בצפירה תתרחש באופן איטי יותר. זו 'ציונות ללא ציונות', במודל של ש"ס וחב"ד: הזדהות עמוקה, שותפות בשיח ובגורל הישראלי, בלי לתלות דגל ולהגיד הלל בתפילה ביום העצמאות.
"קיומם של שלושה זרמים יישאר - חסידים, ליטאים וספרדים - גם אם התוכן ילך ויתקרב. את המסגרות של הזרמים ישמרו, כמו ששומרים עד היום על שמות של עיירות פולניות כמו בעלזא ופוניביץ'".
השינוי בשוק העבודה יתרחש כי אנשים יהיו רעבים?
"יש רעב ויש עוני, אבל אין בקרב החרדים תופעת עוני שתעורר תסיסה חברתית. העולם החרדי נכון, מבחירה, לרמת חיים נמוכה. בשני הדורות האחרונים הם ויתרו על מימוש עצמי והקריבו קורבנות כדי להקים מחדש את עולם התורה שנחרב בשואה.
"ככל שהחברה הזאת גדלה, וגולשת עוד מתחת לקו העוני, זה הופך למצב שגם החרדים מבינים שלא יכול להימשך. לכאורה זהו מבחן של מסירות נפש למען התורה שהחברה החרדית אמורה להיות מוכנה לו. בפועל האידיאליזם הזה נשחק בשוליים, פשוט כי אי אפשר לקיים את כולם".
בסוף, מה שיניע שינוי חברתי מהר וחזק הוא הסמארטפון. בקצה של כל זרוע מונח העולם כולו.
"יש חרדים נאמנים שלא רוצים להיחשף לאינטרנט. אי אפשר לדעת מי עושה מה מתחת לשמיכה או בחדר סגור, אבל להערכתי הקבוצה הזו היא מיעוט גדול.
"תמיד היו שוליים בחברה החרדית. שוליים אידיאולוגיים של חרדים מודרניים אינטלקטואלים, בעלי השקפה ביקורתית על חלק מהדרך החרדית. שוליים נהנתניים שאין להם בעיה אידיאולוגית עם הדרך, ורוצים חיים נוחים. והיו שוליים עברייניים.
"השוליים האידיאולוגיים הם יותר תוססים ומרדניים. האינטרנט נותן להם להרגיש שהם לא לבד. אני לא מדבר על האנוסים, אלו שמקיימים מצוות רק כלפי חוץ, אלא על אלה שרואים את עצמם חלק מהמערכת, רק חושבים קצת אחרת. האינטרנט הקים עבורם מועדונים וירטואליים והם הפכו לסוכני שינוי.
"כשמסתכלים על השוליים הנהנתניים, גם שם האינטרנט הוא שחקן דרמטי שמאיץ שינויים באורח החיים המעשי. פתאום הם לא תחת הרדאר של אף אחד. יש צפייה בסרטים ובסדרות, היכרות עם מוזיקה, צריכת חדשות לא מסוננות. החשיפה לאינטרנט מגחיכה את האופי הצנזוריאלי של העיתונות והספרות החרדית, שבה לא מראים תמונת אישה, ולעיתים לא מציינים את שמה הפרטי של אישה".
השינויים האלה כוללים או יכללו רמז של הערכה לעולם התורה הציוני? לרבנים ולחידושי התורה שיוצאים מבתי מדרש שבהם יושבים חיילים וקצינים?
"אחרי הפיגוע במרכז הרב, הרבי מסאטמר אמר שמזעזע אותו ש'מרצחים פוגעים בישיבה'. הוא מייד הוסיף, 'אמנם ישיבה מודרנית, אבל בכל זאת ישיבה'. להגדיר מוסד ציוני כישיבה זה לתת מעין לגיטימציה, וזה מגיע ממישהו שהוא בדרך כלל מבקר חריף וקיצוני של הציונות הדתית".
עטיפת ספרו של בנימין בראון, "מדריך לחברה החרדית"
כמו שלטון הפילוסופים של אפלטון
כשאני שואלת את בראון על סוגיית הגיוס לצה"ל, הוא מדגיש שהוא עונה כאזרח מעורב ולא כחוקר. "המדינה היתה צריכה לפטור לומדי תורה משירות צבאי לא בגלל פשרה עם החרדים אלא מתוך הכרה אמיתית בערך לימוד התורה, ובאותה מידה להכיר גם במי שנמצאים בשפיץ של המדעים או התרבות.
"זה יעשה שירות טוב גם לעולם התורה, שאנשים ילמדו באופן משובח ואינטנסיבי ויישארו רק האנשים המתאימים ביותר, ולא אלו שתקועים בישיבה בדינמיקה אוטומטית מתוך היעדר אפשרות אחרת".
סנקציות פליליות כלפי מי שלא התגייס?
"לא כדאי להפעיל כוח על מי שנאמן לערכיו. מדינה יכולה להגיד שהיא מתעדפת את מי שפועל בהתאם לאינטרסים שלה, לעודד תגמול למי שהולך בכיוון חיובי בעיניה, לא סנקציות למי שלא. אוי לתת הטבות לבוגרי צבא כמו תמיכה בדיור, הקלה במיסוי, הטבות בביטוחי בריאות. יש רף מינימלי שהמדינה צריכה לתת לכל אזרחיה, אבל מעל לרף המינימום - רק למי ששירת".
גם כשאנחנו עוברים לדבר על תחלואי החברה החרדית, ואני מבקשת מבראון לנקוב במה היה מבקש מהחרדים לתקן בתוכם, הוא מבהיר שהוא מסיר את כובע החוקר ועונה כְּשָׁכֵן.
"אפליה כלפי ספרדים, פחות בתחום של נישואים ויותר בקבלה למוסדות החינוך", הוא פותח בנקודה כואבת. "עניין ההימנעות מנישואים בין־עדתיים נובע מתפיסה שמרנית שלא להשיא אנשים ששונים אלו מאלו. הסינון במוסדות החינוך זה כבר ממש גזענות.
"עוד צריך לשפר את היחס לחוזרים בתשובה. החרדיות היא לא רק שמירת מצוות אלא אינספור ניואנסים דקים, שחוזרים בתשובה שלא עומדים בתקן המחמיר שלהם - נדחים. זה כישלון מהדהד, פספוס". הוא מוסיף גם את היחס החרדי אל המערכת המוסדית, "כאילו היא הפריץ שצריך להתחמק ממנו, כאילו אנחנו בגלות בין יהודים".
אל תשכח את היררכיית השידוכים החרדית, שבה כסף מתחבר לכסף ומעמד עם מעמד.
"את טועה. בשידוכים הכסף דווקא נדבק ללמדנות, לא לכסף. העילוי של הישיבה יקבל שידוך יותר עשיר. את יכולה לראות בזה השחתה של הרוח, ובאותה מידה גם פרגון לרוח. זו החברה היחידה בעולם המודרני שהעמידה בראש הפירמידה את אנשי הרוח שלה, גדולי התורה.
"חברות אחרות אומרות את זה אבל לא ישלמו מחיר בשביל ביטוי אמיתי להערצת הרוח. זה ניסוי חברתי נועז. אם נשתמש בפרשנות תרבותית מרחיקת לכת, זה הדבר שהכי קרוב לשלטון הפילוסופים של אפלטון".
העוצמה שבקוגל
אני מציבה בפניו תיקון נוסף שאני מזהה בין תאי ההלבשה של רשתות האופנה בקניון מלחה: ההשקעה בנראות חיצונית. בראון מהנהן לאט. "נכון, לעיתים הם מקדשים את המסגרת על חשבון התוכן.
"זה כולל הורים ששולחים למסגרת חינוכית לא מתאימה לילד, רק בגלל ההילה, או משפחות שחיות בדוחק אבל משקיעות מאוד במראה החיצוני. יש גם נטייה לא לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ, בעוד אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".
שני דתיים לאומיים בבית קפה, פתחנו פה שולחן להכאה על חזה המגזר האחר.
"אני באמת מרגיש לא בנוח עם השיח על תחלואים של אחרים. חלק מהדברים הם מתקנים בעצמם ובדרך שלהם. צריך לזכור שזו חברה עם תודעת התגוננות אדירה שמה שמדבר בה הוא טראומת הסחף.
"האיום הכי גדול שחרדי יגיד לבן שלו או לתלמיד שלו זה: אתה רוצה להיות כמוהם? הישראליות פורצת הדרך נראית להם כמו הליכה אחרי ההבל. יש מערכת דימויים סטריאוטיפיים לגבי ה'הם' וגם רצון עז מאוד ואמיתי לשמר מנגנון, לתחזק את המסגרת".
מה אנחנו יכולים ללמוד מהם?
"ערבות הדדית וחסד הם קלישאות שאדלג עליהן. יש בקרב החרדים ראייה ביקורתית כלפי התרבות ההגמונית, נכונות ללכת נגד הזרם - לא הפנימי, שם אין להם נכונות ללכת נגד הזרם. יש הכרה בעליונות הרוח וראיית לימוד התורה כערך נעלה, שעדיין, למרות ההתעסקות בתשתית החומרית, היא מפעימה.
"יש עוצמות של שורשיות שהחברה הישראלית איבדה. אני מדבר גם על ההערינג והקוגל, וגם על המוזיקה החסידית, וגם על הרצינות ביחס לדברים שבקדושה. אי אפשר לזלזל בזה. אפשר לראות את ההחמרה ההלכתית כחניוקיות, ראש קשה ומרגיז, ואפשר לראות בה רליגיוזיות עמוקה". ¬
קדושת אביב
שיעורים בגמרא
