הדרמה של בחור הישיבה במפגשו עם המחשבה המודרנית - בעקבות "המיועד"
מנחם ברונפמן
התוודעתי אליו לפני כ-6 שנים – אז השגתיו אך ורק בזכות המרחב הוירטואלי הנוח מאוד לחובבי ספרים בלתי מושגים – ובלעתי אותו בשקיקה, עטוף תחושה של צער רב על כי לא הכרתי את הספר הזה בשלב מוקדם יותר בחיי.
מאז חזרתי אליו יותר מפעם אחת – אם בקריאה מלאה ואם בקריאת קרעי קטעים, וכאז כן עתה ספר זה מרעיד מיתרים בליבי – שזה אולי הסימן הטוב ביותר שבין אצבעותיך מונח ספר ראוי.
3 הרכיבים שהופכים את הספר הזה לספר מופת
מה הפך את הספר הזה בעיניי לספר מופתי? לספר שחורג מן גדרה של "הספרות היפה" וצועד בצעדים מבטיחים לעבר הקטגוריה של הספרות הגדולה, מעוררת המחשבה, רוקמת התודעה?
ובכן, התשובה על כך לדעתי היא בעלת שלוש רכיבים:
1.
בראש ובראשונה, מדובר בספר שכולו נטוע במרחבי עולם הלמדנות הישיבתית, המושרש על מצע של עמקנות ותאוות הדעת.
שלא יהיה דבר זה קל בעיניכם: דלים ומעטים הם הספרים שהם איכותיים, הן מבחינת תוכנם והן בסגנונם הספרותי, שבתוכם אצורה תנופה כה עצומה ופסגות כה גבוהות של אהבת תורה, אהבת לימוד ואהבת דעת; וזאת, מבלי לפספס אף גרם אחד של עניין ושל מתח סיפורי.
תחומיו של הספר וגבולותיו – בתוך העולם האורתודוכסי בארה"ב לאורך שנות ה-40 של המאה ה-20. הימים ימי מלחמת העולם השואה, ועם תומה - ימי האבל על האסון הנורא וההשתוקקות הכוספת לתקומתה של מדינת היהודים בארץ ישראל,
והרחובות היהודיים של ברוקלין דאז כמו קמות לתחייה ציורית בידיים המשרטטות מעשי אמן.
2.
מדובר בסיפור רלוונטי מאין כמותו עבור מי שהעולם היהודי מדבר אליו, בוודאי למי שהזכות התגלגלה בחלקו והוא נוטל חלק פעיל וחי בתוכיותו של עולם מופלא, רב רבדים, עמוק המשמעות, מרובה הענפים הזה.
הלבטים, התהיות, הכמיהות – בני אותם פנים הם ובעלי אותו הצליל. השאלות שהספר הזה עוסק בהן, דרך סיפורן של הדמויות, הן שאלות שעדיין מלוות ועדיין מנסרות בחללו של אולם בית המדרש – אפשר שילוו וינסרו שם לעולם, משום שהם חלק אינהרנטי מן התהליך הדתי היהודי.
ובגלל הצורה הסיפורית שבה תהיות קיומיות ועמוקות אלו באות להן לביטוי, הרי שמרחב הפרישה שלהן, ויכולת העמקה הריגשית שבהן: היורדת אל עומקי השיתין – מעניקים להן עוצמה וכוח המוכפלות והמשולשות.
3.
נקודה חשובה מאוד, לגבי דידי מכל מקום, היא העובדה שהספר מאפשר פרספקטיבה רפלקסיבית; מאפשר התבוננות משקפת, המפגישה ולעיתים גם מעמתת את הקורא – לפחות זה שנמצא באיזשהו מתחם שבין המתחמים הרוחניים שהספר הזה חודר לתוכו בעוצמה ובמקצועיות אינטלקטואלית מפוארת – עם תפיסותיו, הרגשותיו וציפיותיו; מסייעת בעדו להיפגש אותו עם עולמות נוספים, לא פחות מרתקים ולא פחות מרגשים, והדבר יוצר תיבת תהודה משמעותית מאוד.
הספר הזה יצא בימים אלו בתרגום עברי חדש, וכעת זו ההזדמנות שלי להגשים את משאלתי משכבר הימים לכתוב קצת על הספר המשמעותי הזה.
אני מדבר על הספר: "המיועד", אותו כתב הסופר חיים פוטוק (שבתרגום הקודם שלו, שהתפרסם בשנת 1969 על ידי המתרגם אמיר אורן, נקרא: הדגול) – שראה עתה אור בתרגומו של שי סנדיק (ובהוצאת תמיר-סנדיק/ידיעות ספרים).
משטר כתיבה קפדני
חיים פוטוק נולד למשפחה אורתודוכסית. הוריו היגרו מפולין (אביו היה במקורו חסיד בעלז) לארה"ב, והוא גדל ברחובות המרובעים, החומים-אדומים, של ברוקלין המתייהדת. הוא בוגר ה"ישיבה-יוניברסיטי", שהפך ברבות הימים לרב קונסרבטיבי.
הספר נכתב בשנתיים שבהן שהה פוטוק בירושלים, בה עסק בכתיבת הדוקטורט שלו שעסק בשלמה מימון ובדיאלקטיקה הפוסט-קאנטיאנית.
"בצעירותו", מספרת בתו רינה (באחרית הדבר לתרגום החדש של הספר), "למד פוטוק בישיבה: לימודי קודש בבוקר ולימודי חול בשעות אחר הצהריים. בערבים ובסופי שבוע קרא את הקנון של ספרות המערב וכתב סיפורת. הוא למד כל פרק ברומן, כמו שלמד דך גמרא – פירק את הטקסט למרכיביו וניסה להבין כיצד הורכב מלכתחילה".
בהמשך היא מספרת כי "השכלתו הישיבתית של פוטוק הכינה אותו היטב למשטר הכתיבה הקפדני שכפה על עצמו במהלך השנה שבה התגורר בירושלים: בבוקר הוא שקד על כתיבת הרומן בדירה הקטנה והקפואה; את שעות אחר הצהריים הקדיש לכתיבת הדוקטורט שלו...".
משטר כתיבה קפדני זה הניב תוצרת מעולה, מן המדריגה הראשונה, שהיום נפתח בפני קהל קוראים חדש (לו אני ממליץ להסתער על היצירה הזאת...).
הדילמות הגדולות
"במשך שש עשרה השנים הראשונות לחיינו, גרנו דני ואני במרחק חמישה רחובות זה מזה – ואיש מאיתנו לא ידע על קיומו של האחר".
במשפט הזה פותח פוטוק את עלילת חברותם של שני נערים יהודים-אורתודוקסיים, האחד אורתודוקסי-מודרני, בנו של חוקר תלמוד בסגנון ה"מדעי"; האחר הוא בנו הראשון (אך לא הבכור) של אדמו"ר, המנהיג חצר חסידית אולטרה-אורתודוקסית (סגנונה של החסידות, כפי שהיא מתוארת על ידי פוטוק, מהדהד לי את חסידות סקיוורא).
בנסיבות מסוימות (המהוות לכשעצמן שלב יפה בעלילת הרומן), נוצרה בין השניים ידידות עמוקה – ודרך הידידות הזאת מסופרות ברגישות ובעומק הרבה מן הדילמות הרוחניות והאינטלקטואליות הגדולות שעודם חווים מתבגרים יהודים-דתיים הנולדים אל תוך העולם המודרני.
(Barrington Stage Company)
בין יתר הנושאים העולים מבין שורותיו של הסיפור,
- העניין והשיעמום ש"בלימודי החובה", והצורך במשהו מלהיב ומאתגר.
- הכבל שכורכת המסורתיות המשפחתית סביב אנשים מסוימים.
- כיצד מביטים שומרי מצוות רציונליסטיים על הנסיבות שהביאו להתייסדות החסידות ולהתמסדות מוסד האדמורו"ת השושלתית (כשראובן שואל את דני בהקשר להערצת החסידים את אביו האדמו"ר: "אני לא מבין איך יהודים יכולים ללכת בעקבות אדם אחד כמו עיוורים", עונה לו דני: "הוא לא סתם אדם". – הוא כמו אלוקים?", שואל אותו ראובן, ועל כך עונה דני: "משהו כזה. הוא כמו שליח ה', גשר בין החסידים לקדוש ברוך הוא". "אני לא מבין", תוהה ראובן, "זה נשמע כמעט כמו הקתולים". "ככה זה, אמר דני, בין אם אתה מבין או לא" – עמ' 153).
- היחס של התפיסה החרדית את המחקר היהודי המודרני ("אבל מה שהוא כותב, אוי, מה שהוא כותב!" – עמ' 179).
- אתגרי החינוך, הקושי של הפער הבין-דורי בקהילות שמרניות.
- שני הצדדים של הפאנאטיות ("'הוא כל כך... כל כך פאנט!' כמעט צעקתי. 'ראובן,' אמר אבי בשקט, 'בזכות הפאנאטיות של אנשים כמו הרב סונדרס שרדנו אלפיים שנות גלות..." – עמ' 284).
- הדאגה והאהבה העמוקים לעתידה של היהדות בעידן המודרני, ועוד.
התרומה ממבט היסטורי
הסיפור לא רק נוגע בשאלות יסוד ובנקודות עומק של ההווייה הדתית בעידן המודרני, יש לו גם תרומה נכבדה בתיאור היסטורי. מכיוון שמדובר ברומן שבתוכו מוטמנים יסודות מעין-אוטוביוגרפיים, אנו מקבלים אגב העלילה שפע של מידע-תיעוד כמעט-היסטורי מנקודת מפנה ביהדות בכלל וביהדות ברוקלין בפרט.
שתי נקודות מיוחדות הראויות לציון הן כמובן מלחמת העולם השנייה, המתרחשת ברקעה של העלילה, וסיפור התגלות זוועת השואה ליהדות ארה"ב; ודבר תקומתה של מדינת ישראל, והמאבק האידאולוגי בין ציונים ואנטי ציונים שתקומה זו הציתה.
עוד תיאור היסטורי – שעשוי להיות בעל ערך רב ל"משוגעים לדבר" – הוא תיאור חי ועסיסי את דמותו הגדולה של רבי יוסף דוב סולובייצ'יק, שהיה ראש הישיבה דישיבה יוניברסיטי.
את הרב סולובייצי'ק כמגיד-שיעור מתאר פוטוק בהרחבה (בדמותו של הרב גרשנזון), ואין ספק כי חובבי דמותו והגותו של הגריד"ס יכולים למצוא שם תיאור שהוא גם היסטורי אבל גם ספרותי יפהפה.
זאת ועוד. "פוטוק העלה בצורה חדה," כפי שכותב פרופ' שלמה זלמן הבלין, "אולי בפעם הראשונה, בצורה מעניינת ובעיצוב ספרותי את המתח הרב ואת הוויכוח בין דרכי הלימוד בתלמוד: המסורתי-למדני מצד אחד, והמחקרי-היסטורי-ביקורתי מצד שני" (מסורת התורה שבעל פה, עמ' 308. במאמר שם מנתח בהרחבה הבלין סצנה מתוך ספר ההמשך ל"המיועד", ההבטחה, אך לא כאן המקום לכך).
וכפי שכתב נכון בעל הבלוג "מחשבות על ספרים" בשנת 2010, הכותב קווים לדמותו של פוטוק,
<* style="box-sizing: border-box; padding: 10px 20px; margin: 0px 0px 20px; font-size: 17.5px; border-left: none; border-right: 5px solid #eeeeee;">"בספריו העיקריים מעניק פוטוק איכויות מרשימות לדמויותיו. אלה דמויות העוסקות בלימודים בלתי פוסקים, דמויות הבוחרות להתבלט ואף לקחת גורל שאינו תמיד לפי זה שבחרו להם אבותיהם. הבולטים הם דני סונדרס, בנו של רבי סונדרס, מנהיג קהילה חרדית קיצונית בברוקלין ומתנגד להקמת מדינת ישראל. דני בוחר ללמוד פסיכולוגיה ולהיות פסיכולוג, למרות שהיה ברור שהוא ימשיך את מנהיגותו של אביו וסבו. בספר הנבל של דווידה בוחרת דווידה לומר קדיש על אביה למרות היותו נוצרי ולמרות שנשים יהודיות אינן אומרות קדיש. אשר לב, בנו של השגריר לענייני היהודים מטעם קהילתו הברוקלינאית בוחר לעסוק באמנות הציור, אמנות זרה לגמרי ליהודים חרדים קיצונים ופחות קיצונים.
לא פעם בוחר חיים פוטוק לתאר מורי ישיבות שהם שמנה וסולתה של האליטה ההוראתית בישיבות. התאור של השיעורים האלה והמתרחש בהם, בצורה בה מלמדים תלמוד והצורה בה התלמידים נבחנים מביאים את הקורא לידי מתח בלתי רגיל שספק אם ספר מתח מסוגל לספק אותה רמה של מתח.
דמויותיו של פוטוק הן דמויות למדניות, כאלה העוסקות בעניינים ברומו של עולם, בתקופה שאינה כזו בה שורצים באינטרנט או בוהים בטלויזיה.
הקורא המקרי (של דברי) יכול להתרשם כי מדובר בספרים כבדים. הם אינם כאלה משום שהם מרתקים, זורמים, פותחים צוהר לעולם שאליו לא נחשפים עניין של יום ביומו. הקורא (של פוטוק) יוצא עשיר יותר, מסופק יותר ועם צער קטן שאין יותר מהספרים האלה.
ואני חותם, כפי שככל הנראה ניתן לראות לאורך רשימתי זו, בהסכמה מלאה על כל מילה.
כמה מילים על התרגום החדש
התרגום החדש ראוי לציון, לא רק משום שהוא מוריק את הספר לכלי חדש וקריא לקורא בן זמננו במקום התרגום הישן, המיושן והמסורבל, אלא גם מפני שהוא – לדעתי – עושה זאת בצורה הרבה יותר נכונה.
איך אני יכול לשפוט בצורה כל כך חדה תרגום, אם אינני שולט בשפה האנגלית שליטה של מתרגם, ואם לא קראתי את הספר במקורו האנגלי?
התשובה היא, שהספר מספר הלוא על מתחמי הוויה שאני קרוב אליהם מאוד. והאופן שבו מתחמים אלו מתוארים בתרגום הראשון ("הדגול") לעומת האופן שבו הם מתורגמים בתרגום החדש והמצוין של סנדיק, הם המה המאפשרים לי הסקת מסקנה זו.
הנה דוגמה קלה, שכמותה ומורים ממנה רבים (בחרתי את הראשונה שנקרתה בדרכי בעת הכתיבה) לפני שאגיע לעיקר.
"הוצאתי את התפילין והסידור מתוך מגירת שולחן-הלילה והתחלתי להניח את התפילין. הטוטפת 'של ראש' גרמה לי שפשוף בחבורה, ונרתעתי מכאב. סיימתי לכרוך את הרצועה 'של יד' ופתחתי את הסידור" – כך מתורגם המשפט במהדורה הישנה (עמ' 52),
ואילו בתרגום החדש:
"הוצאתי את התפילין והסידור ממגירת השידה והתחלתי להניח את התפילין. רצועת הראש התחככה בבליטה והתכווצתי. המקום עדיין כאב. סיימת לסדר את רצועת היד ופתחתי את הסידור".
כהנה וכהנה דוגמאות שניכר מהן בבירור כי התרגום הישן נכתב בידי מי שרוחו רחוקה מעולמה של יהדות דתית פעילה.
אולם עיקר נקודת הכובד מצוי בכך שהתרגום הישן – אולי ברוח הימים ההם – כתוב באופן שבוקע ממנו התיעוב כלפי העולם החרדי.
"בתי כנסת רבים היו בוויליאמסבורג, כל קבוצת חסידים היה לה בית מדרש משלה – 'שטיבלעך' קראו לבתי מדרש אלה. רובם מוארים היו בצורה עלובה, החדרים היו מעופשים, ספסליהם או כסאותיהם מכונסים בצפיפות... רוב מתפללי בית הכנסת היו אנשים מסוגי שלי אבי – מורים בישיבה בה למדתי, ואחרים, אשר נקבצו תחת דגל תנועת ההשכלה היהודית באירופה, ואשר סלידתם את החסידות הייתה עזה לא מבוטאת במילים",
כך כותב, כדוגמא אקראית, התרגום הישן את הפסקה השנייה והשלישית של פרק 7.
לעומת זאת בתרגום החדש אותו קטע מתורגם כך:
"בתי כנסת רבים מילאו את ויליאמסבורג. לכל חסידות היה בית תפילה משלה – הם כונו 'שטיבלך' – רובם מצוידים בתאורה גרועה, חדרים טחובים, ספסלים וכסאות צפופים... קהל מתפללי בית הכנסת היה מורכב בעיקר מגברים שדמו לאבא – מורים מהישיבה שלי, ויהודים אחרים שהושפעו מתנועת ההשכלה באירופה ורחשו סלידה עזה וגלויה לחסידים".
אלו הם ניונסים דקים, אך רבים מאוד דוגמתם פזורים לאורך הספר ואין אני צריך להיות כרוכל למנות דוגמאות עוד ועוד.
בקצרה, בתרגום החדש העברית של העלילה הרבה יותר מדויקת והרבה פחות אנטגוניסטית ומוטה לרעה ברמה הריגשית כנגד החרדים. איני חושב שהמתרגם הראשון עשה זאת במודע; אין לי ספק שהוא לא היטה את תרגומיו ביודעין וצבע אותם בצבע סולד-מחרדים כה זע. אך בכל אופן זאת היא המציאות כפי שהיא עולה לנגד עיני מן הטקסט.
עוד עדות על מקצועיות התרגום ניתן למצוא בדוגמה הבאה:
בתרגום הישן (עמ' 140) מופיעים הדברים סתם כך:
"אקרא באוזניך, רצוני שתשמע".
- "מה זה?"
"מתוך תולדות היהודים של גרץ". הוא נשמע אומלל ומבט קודר הופיע על פניו. "זה ביחס לחסידות. הקשב, גרץ מדבר אודות דוב בר, יורשו של הבעל שם טוב. גרץ אומר, לא פחות ולא יותר שדוב בר המציא אתת מושג הצדיק". הוא השפיל את מבטו לספר והחל לקרוא בקול...".
והנה הדברים, כפי שהם בתרגום החדש (עמ' 191):
"אני רוצה שתשמע את זה. אקריא לך.
- "מה זה?"
"זה מתוך תולדות היהודים מאת גרץ". הוא נשמע עגמומי, ומבט קודר נשקף מעיניו. זה על החסידות. תקשיב, גרץ מדבר על דב-בער, המגיד ממזריטש, אחד מחסידי הבעש"ט. הוא בדיוק כתב שדב-בער המציא את מושג הצדיק". הוא הביט בספר של השולחן והחל לקרוא מתוכו".
ובהערת שוליים כותב המתרגם: "בגרסתו העברית המקובלת, דברי ימי ישראל (בתרגום א. בן אורי) צונזר הקטע המצוטט כאן, כנראה בשל רגישותו. הקטע תורגם מגרמנית עבור מהדורה זו על ידי אילאיל הוז".
וכמדומני שכאן מקופלת המקצועית שמלווה, בעיני, את מלאכת התרגום החדש כולה. בשלה – אבל בהחלט לא רק בשלה – הייתי ממליץ גם למי שקרא כבר את הספר בתרגומו הישן, לשוב ולקוראה גם בתרגום החדש.
ואם כבר בתרגום עסקינן, הנה טעות אחת שצדה את עיני וגרמה לה צרימה קלה (עמ' 322):
"חגיגת בר המצווה של אחיו של דני, שבה השתתפתי ביום שני בבוקר בשבוע השלישי של אוקטובר הייתה אירוע פשוט וחף מיומרנות. תפילת שחרית החלה בשעה שבע וחצי... לאחר התפילה נערך קידוש שכלל שנאפס, עוגות ועוגיות. כולם שתו לחיים והלכו".
הבעיה היחידה היא שקידוש נעשה רק בשבת או ביום טוב... ותמוה שמתרגם דתי, 'נפל' בטעות כזאת. נכון, הטעות מופיעה כבר בתרגום הראשון, אבל זה לא הופך את המונח לנכון. אציין כי לא בדקתי במקור באנגלית, וייתכן שכבר שם השתרבבה טעות זו, שככל הנראה נובעת מן העובדה שהסעודה-הקלה [או הכבדה... תלוי באיזה בית כנסת מדובר] שנערכת בשבת אחרי תפילת שחרית מכונה "קידוש". אולם, כמובן, הסיבה שסעודה זו מכונה כך היא, שהיא נערכת לכבוד ה'קידוש' על היין שנערך בציבור בתחילתה לכבוד קדושת השבת (או היו"ט).
לסיום, כמובן שכתבתי את הדברים מנקודת מבטי, ולעובדה שאני בוגר ישיבה ועדיין ב"ה מצוי היטב בעולמה של הספרות התורנית יש משמעות רבה לעיצובה. הנה, אפוא, סקירה נוספת, מאוד יפה, מנקודת מבט של קוראת חילונית שקוראת בספר, מעולמה שלה. כמובן שהאסוציאציות והנקודות שתפסו את הכותבת שונות מאלו שתפסוני, מה שיכול ללמד אותנו בעניין אחר, ברמה הפילוסופית, דבר או שנים בסוגיה של פרשנות ושל הרמנויטיקה.
