פירוש מקיף בן 14 כרכים על כל התלמוד הירושלמי, פירוש בסדר גודל דומה על התלמוד הבבלי, פירוש בן 14 כרכים על ספר הזוהר, חמישה כרכים על כוונות התפילה של הרמח"ל, ספר מבוא לקבלת הרמח"ל, ספרי מגיד משרים ופתחי שערים, ועוד ספר על הלכות שבת וקרבנות: על כל היבול העשיר הזה – הרבה יותר ממפעל חיים של אדם אחד – חתום הרב יחיאל בר לב, איש שבאופן מוזר כמעט נעלם ממפת התודעה הציבורית. הוא לא זכה בפרס ישראל, ורוב הישיבות והמדרשות לא מחזיקות את סדרות הספרים הגדולות שלו, למרות שמדובר ביצירה המכניסה לפרופורציות אחרות את מכון שטיינזלץ ואת מפעל שוטנשטיין.

לפני כשלוש שנים התעוור הרב בר לב כתוצאה מהסתבכות של גלאוקומה. כשאני מגיע לביתו הוא מוביל אותי בגישוש אל המטבח, מפציר בי להכין לעצמי קפה ומזהיר: השתדל להשאיר הכול בדיוק במקום, אחרת לא אמצא כאן כלום.

רבנות ורישיון טיס

מסלול החיים של הרב בר לב לא הסגיר את המפנה שיחול בחייו – ההחלטה ליטול על עצמו את אחד הפרויקטים המונומנטליים בהנגשה של ספרי יסוד בארון הספרים היהודי. הוא נולד לפני 74 שנים למשפחה דתית לאומית בתל אביב, ולאחר בית הספר היסודי המשיך לישיבת היישוב החדש. משם הגיע לישיבת פוניבז' שהונהגה עדיין על ידי מייסדה הרב כהנמן, יחד עם הר"מים הרב אליעזר שך והרב שמואל רוזובסקי. בר לב מספר שהמעבר היה טבעי, שכן ההבחנות המגזריות לא היו ברורות כל כך בימים ההם ("לא היו מגבעות שחורות בישיבה ואף אחד לא גידל זקן, לא שאלו את התלמידים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. פשוט ישבו ולמדו תורה, ולמדו טוב").

הוא התנדב לשמש מורה ביישובי ספר במקום שירות צבאי, ונרשם ללימודי כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. באותה תקופה הכיר את רעייתו, מורה מבני ברק, ובזכות מלגת לימודים שקיבל נסע איתה ללימודי תואר שני במנהל חינוכי באוניברסיטת סן פרנסיסקו. הוא כיהן שם כרב בית כנסת באחת הקהילות היהודיות בעיר והמשיך עד להשלמת הדוקטורט. בין לבין הוסמך לרבנות והוציא רישיון טיס.

"כשחזרתי ארצה רציתי לפצות את המדינה וביקשתי להתגייס לקבע. נתנו לי דרגות רס"ן ייצוגיות, ושיבצו אותי כמפקד מדור תורת הוראה במפקדת קצין חינוך ראשי. זה היה פרויקט של בן גוריון שראה את השירות הצבאי כהזדמנות אחרונה לחנך את האזרח. הצבא גילה אז שרבים מהמתגייסים הצעירים אינם יודעים קרוא וכתוב. הם היו עוברים מיון בסטלה־מאריס, ומתחלקים לבתי ספר שהוקמו בפיקודים השונים.

"היינו צריכים לכתוב להם את ספרי הלימוד, ולצורך כך גייסנו פרופסורים מהאוניברסיטאות למילואים. עבורי זה היה הלם תרבות. חייתי עשר שנים בארצות הברית ולא נתקלתי בתופעה של יהודי שלא יודע קרוא וכתוב, וכאן היו רבים כאלה. פתחנו גם מחלקות ללימודי שפות זרות ומחלקה להשלמת בגרויות. בהמשך קידמתי פרויקט של שיעורי השלמת השכלה לעצירים בכלא הצבאי במגידו. לקחנו את כל אלו שנשפטו לחצי שנה ומעלה. הם ממילא מסתובבים כל היום בחוסר מעש, אמרתי למפקד הכלא, אז למה לא לנצל את הזמן להכשיר אותם לאזרחות?"

חיבור עמוק

בר לב השתחרר מהשירות והחל לעבוד כמורה, בתחילה בבית ספר בבני ברק ולאחר מכן בבית הספר "דרכי נעם" בפתח תקווה. "זה היה גן עדן בשבילי", הוא אומר, "לא היו בעיות משמעת, היינו יושבים ולומדים ולא שמים לב לצלצול של ההפסקה. כשהילדים היו מתעייפים הייתי משמיע להם קצת מוסיקה במערכת והיינו חוזרים ללמוד". אבל אז קרה משהו קטן שעתיד היה לשנות את מסלול חייו של בר לב.

"אתה מכיר את פסי ההאטה שיש על הכביש? רוב האנשים מאיטים קצת וממשיכים הלאה, אבל אני לא יכולתי. זה קרה כשלמדתי את ה'משנה ברורה' על הלכות שבת. הוא ממליץ שם לא לקרוא עיתונים בשבת אלא ללמוד את 'נפש החיים' (ספר שנכתב על ידי תלמיד הגר"א ר' חיים מוולוז'ין. י"י). המחבר כותב שם על עשר הספירות. רוב האנשים קוראים את זה וממשיכים הלאה. אני רציתי להבין. יש לי אח חרדי, שאלתי אותו איפה אני יכול ללמוד על זה. הוא הפנה אותי ל'שערי אורה' של ר' יוסף מג'יקטיליא.

"הלכתי לספרייה של אוניברסיטת בר אילן, מצאתי שם מדף וחצי עם הוצאות אקדמיות שונות של 'שערי אורה'. לקחתי את הפירוש של פרופ' יוסף בן שלמה, קראתי והרגשתי שזה לא מדבר אליי, לא מזיז לי. כמו עוד ספר רגיל. הלכתי לבני ברק ומצאתי מהדורה תורנית של הספר עם פירוש מסורתי, פתחתי אותו והרגשתי חיבור עמוק. מאז קיבלתי על עצמי לא ללמוד קבלה דרך מחקר אקדמי אלא רק דרך פירושי המקובלים".

למה בעצם? המחקר האקדמי פיתח לא מעט כלים שיכולים לסייע מאוד ללימוד, כמו דיוק בנוסחי הטקסטים, השוואות בין מקורות, התפתחות הרעיונות.
"אני יודע ששילמתי על זה מחיר כבד, אבל זו ההחלטה שקיבלתי. קבלה זה לא עוד טקסט, היא מפגש עם הנשמה, וכשזה נעשה בכלים לא נכונים, המפגש לא מתרחש".

מתרגם את התרגום

לאיזה זרם בקבלה התחברת?
"ניסיתי ללמוד את קבלת אשלג, אבל לא התחברתי. גיליתי שאני נמשך מאוד לרמח"ל. שמעתי שהרב חיים פרידלנדר כתב פירוש על דעת תבונות. הוא היה המשגיח של ישיבת פוניבז', ויום אחד נסעתי אליו ודפקתי לו על הדלת. הייתי בלי זקן, עם כיפה סרוגה, וביקשתי ממנו שילמד אותי את קבלת הרמח"ל. הוא הסכים מיד ובמשך תקופה ארוכה היינו נפגשים פעם או פעמיים בשבוע. כשסיימתי את העבודה בבית הספר הייתי עולה על האופניים ונוסע ללמוד איתו בבני ברק. זה היה נהדר.

"יום אחד אחרי הלימוד, אשתו אמרה לו: אתה סובל מכאבים בשיניים? לך לרופא. הצעתי לו ללוות אותו והלכנו יחד. המתנו הרבה זמן בתור עד שהרופא קרא לו לצילום. אחרי כמה דקות הרופא קרא לי ובישר לי בשקט: יש לו סרטן בחניכיים. הטיסו אותו לאמריקה לטיפול מיוחד אבל זה לא עזר, הוא חזר במצב קשה. אמרתי לו שאני רוצה לכתוב את מה שלמדנו בספר. כשסיימתי את כתב היד, הוא התלבש וקם לכבודי. זמן קצר אחרי כן הייתי במילואים בשכם, ושמעתי ברדיו: 'הלווייתו של הרב פרידנלדר תיערך בבני ברק בשעה כך וכך'".

ספרו של הרב בר לב, "ידיד נפש – מבוא לתורת הקבלה", פורסם בשנת תשמ"ז והיה להצלחה גדולה. הוא מבוסס על חיבורו של הרמח"ל "קל"ח פתחי חכמה", והבחירה בו כנראה לא הייתה אקראית. הרמח"ל פעל באיטליה בסוף המאה ה־17, כשהעולם היהודי ליקק את פצעי הטראומה שחוללה התנועה השבתאית. ר' משה חיים לוצאטו היה אז מקובל צעיר שדיווח על חזיונות מיסטיים, ופרנסי הקהילה התרו בו שאם לא יחדל מכך הם ינדו אותו ויעלו את ספריו באש. האיום הכריח אותו לתרגם את רעיונותיו לשפה פילוסופית הגותית, וכך נוצרו הספרים "דרך ה'" ו"דעת תבונות".

"האברכים בבני ברק מסיימים את סדר הבוקר בשעה אחת והולכים הביתה, ובדרך הם עוברים בחנויות הספרים. תוך שבועיים חוסלה מהדורה של אלף עותקים, ועד סוף החודש נמכרה גם מהדורה שנייה. הספר תורגם לאנגלית, לספרדית, לרוסית ולפולנית. יום אחד קיבלתי טלפון מיהודי שעובד בישיבה יוניברסיטי בארצות הברית. רון לאודר רצה לקדם את היידישקייט במזרח אירופה, ופנה אליו כדי להמליץ על ספרי יסוד ביהדות. הוא המליץ לו על הספר שלי בתחום הקבלה. אדם שמלמד יהדות באלסקה הזמין 15 עותקים. אפילו לאוסטרליה הספר הגיע".

תעזור לי בבקשה

השלב הבא היה חיבור ספרים על כוונות התפילה. "תורת הקבלה איננה פילוסופיה מופשטת", הוא אומר, "היא מכוונת לעבודה מעשית שעיקרה הוא בכוונות התפילה. הרמח"ל הוציא אמנם ספר שנקרא 'קיצור הכוונות', אבל הוא קשה להבנה. מורה נשאר מורה, והמטרה שלי הייתה שאנשים ייהנו מהתפילה ושהיא תהיה מובנת וזורמת".

כל זה היה רק הקדמה לשלושת הפרויקטים שעליהם שקד במשך שנים ארוכות: פירוש מקיף לספר הזוהר, פירוש לתלמוד הירושלמי ופירוש לתלמוד הבבלי. את ההשראה שאב בר לב מפירוש קהתי למשנה. "בחרתי שבעה פירושים מסורתיים לזוהר, והם היו פתוחים מולי על השולחן. הייתי עובר על הכול, מעבד את כל מה שלמדתי וכותב פירוש רציף על הסדר שכולל תרגום של הטקסט משולב בביאור שלו. כמו קהתי, גם הפירוש שלי הוא לא יצירה חדשה, אלא עיבוד של פרשנויות קיימות. הוא מאפשר לקורא המתעניין להתגבר על פערי השפה וללמוד את הספר על הסדר.

"היו לא מעט פעמים שהגעתי לטקסט מוקשה שלא הצלחתי להבין בשום אופן, והפרשנים לא עזרו לי. הייתי הולך להתפלל מנחה, ובתפילת 'אתה חונן לאדם דעת' מבקש מהקב"ה: כל מה שאני עושה אני עושה בשבילך, לא בשבילי, תעזור לי בבקשה. הייתי חוזר הביתה בלי שום הרגשה מיוחדת, עובר את הכביש ועולה במדרגות, פותח ספר באופן אקראי, נגיד ספר 'עץ חיים' של האר"י, ונופל על דף שבו האר"י כתב פירוש על מאמר הזוהר המוקשה. דבר כזה לא קורה בדרך הטבע. זה נתן לי המון כוחות ואמונה במעשה שלי, הרגשתי שמישהו הולך איתי ומוביל אותי יד ביד בדרך הנכונה".

עזבת את ההוראה כדי לכתוב את החיבורים?
"ממש לא. כל השנים הייתי מורה בבית הספר. את הפירוש על הזוהר סיימתי בשלוש שנים וחצי".

זה מהיר מאוד. לא?
"יש לי סייעתא דשמיא שאני לא צריך לכתוב הרבה גרסאות. בפעם הראשונה הטקסט יוצא שלם, והוא כמעט לא צריך עריכה. לפעמים חשבתי לעצמי: אתה חצוף, מי אתה שתכתוב פירוש על הזוהר. זה כמו ילד שניגש לאבא ודורש סוכרייה, כי הוא רוצה. זה מה שהרגשתי – שאני רוצה".

דיברת על הסלידה שלך מהמחקר. אבל על הזוהר נעשו לא מעט עבודות משמעותיות שיכלו לסייע לך בעבודה.
"אני יודע שיכולתי לחסוך הרבה מאוד זמן אם הייתי נעזר בהן, אבל היה חשוב לי שכל היצירה תהיה מתוך עולמם של אנשים שראו בזוהר ספר קדוש במובן העמוק של המושג. הקבלה איננה עוד טקסט היסטורי או ספרותי, היא השתקפות של הנשמה. את הנשמה אי אפשר לרמות, ולכן רציתי שזה יהיה חיבור של בית המדרש ולא של חוקרים חיצוניים. אני לא יכול להפריד בין התוצאה שהחוקרים הגיעו אליה לבין המתודולוגיה שלהם".

על העיוורון

כשסיים את העבודה על הזוהר הוציא הרב בר לב את "פתחי שערים" של תלמיד הגר"א ר' ישראל משקלוב ואת "מגיד מישרים" לר' יוסף קארו. לאחר מכן הקדיש ארבע שנים וחצי נוספות לכתיבת פירוש מקיף על התלמוד הירושלמי, ולאחריו גם על התלמוד הבבלי. הוא מוביל אותי לחדר העבודה שלו, מראה לי את ספריית "ידיד נפש" על הירושלמי ומבקש ממני לפתוח כרך אקראי. "אני רוצה שתקרא סוגיה אחת ותגיד לי אם חסר לך משהו בפירוש כדי להבין אותה", הוא אומר. הפירוש קולח ובהיר.

הפירוש שלך מזכיר קצת את הסגנון של שוטנשטיין. האם זו לא כפילות?
"לימדתי את הדף היומי במשך שלושים שנה ברציפות. אני חושב שהפירוש שלי מהודק יותר וטוב יותר, אבל יש כאן גם שליחות חברתית. כרך של שוטנשטיין עולה 120 שקל ולפעמים צריך לקנות שלושה כרכים כדי לסיים מסכת אחת. לי אין כוונת רווח. אני רוצה למכור את הפירושים שלי במחירים נמוכים כדי שהתורה תהיה נגישה לכולם".

איך מתרגלים לעיוורון בגיל כזה?
"כשהייתי צעיר הייתי טייס וספורטאי, לא ראיתי רופא בחיי. את הגלאוקומה אתה לא מרגיש בכלל. יום אחד קמתי בבוקר והרגשתי לחץ בעין, הרופאה הבהילה אותי לאסותא ונתנו לי שם זריקות להרגעה אולם זה לא עזר. עשו לי טיפול לייזר שהרס את העין, ואחרי ארבע שנים הפכתי לעיוור לחלוטין. אבל אני לא עוצר, יש לי פרויקטים שאני מתכנן – להקים ישיבה תיכונית שתאהיב את הגמרא על הבחורים, ולבנות מערכי לימוד לחילונים שרוצים ליהנות מהפלפול התלמודי.

"הגמרא היא החבר הכי טוב שלי, היא מלווה אותי לכל מקום, ביום ובלילה. רוב הילדים לא נהנים מהתורה, הם לא מבינים בכלל למה אשרי יושבי ביתך. כשאדם מתחיל לחשוב על משמעות החיים ועל התפקיד שלו, אין לו מענה משמעותי בשפה שהוא מבין, וככה הוא נשאר עם תודעה של כפייה שאין בה עומק ורוחניות. הקבלה מחברת את הכול, את הגשמיות והרוחניות, את הנגלה והנסתר. הגמרא 'מייק סנס', הופכת את עבודת ה' לחוויה מחברת שיש בה שכל עמוק".