מדף הספרים של עכ''ח

חסידות: הסטוריה חדשה

'האם זו רמאות לקנות פופקורן בכסף שנתן לי אבי לספרים' ?

   הרב מנחם נאבת

   ספר תיאולוגי חדש בשם "היהודי של הקצה – לקראת תיאולוגיה של אי הלימה" נכתב על ידי ישי מבורך. ישי הוא תלמיד של הרב שג"ר שגם פסע פסיעה אחת נוספת וכותב ספרי תיאולוגיה מקוריים, כאשר זה הוא השני מטרילוגיה (הראשון היה "תיאולוגיה של חסר"). ראשית, תמיד מרנינה השמועה שיש עדיין אנשים שעוסקים בשאלות של תיאולוגיה ודת ברצינות ובזיקה למחשבה העכשווית ושיש מה לקרוא. אכתוב כאן ביקורת קצרה על הספר שבסופו של דבר היא גם הצבעה על ביקורת כללית שיש לי על זרם מסוים של אמונה כיום ועל משנתו של הרב שג"ר.

ספר זה מציע לנו "תיאולוגיה של אי הלימה". לדעתו של ישי מבורך התיאולוגיה היהודית היא באופן קיצוני לא תיאולוגיה המציעה עולם רוחני פוזיטיבי מאורגן אלא היא תיאולוגיה של פתולוגיה, של מחלה, של סדקים ושל חסר. האמונה היהודית נחווית דרך העובדה שהיא אף פעם לא הולמת את המציאות, היא תמיד 'אוטיסטית', תמיד חולנית. האל לא מתגלה בעולם כבעל אמירה בעלת משמעות אלא דווקא כמי שאומר משהו חסר משמעות. ודוק: ה'איפכא מסתברא' בצורתו הקיצונית: המשמעות הגדולה ביותר של היהדות היא בכך שהיא מתמכרת לרגעי חוסר משמעות.

לא רק חוסר משמעות אלא היפך המשמעות. אם חשבנו עד היום שחטא הוא דבר רע ושעלינו לצעוד לקראת חיים של אמונה ותשובה שבהם אין חטאים, מוצעת כאן תיאולוגיה שבה החטא הוא בעצם הביטוי לחסידות, הגבוהה יותר מן הצדקות. בפלירטוט עם רעיונות חסידיים, עם רבי צדוק הכהן ועם רבי נחמן מברסלב המצופפים כל עמוד בספר, מוסבר לנו שהחסיד, זה שמעלתו גדולה מן הצדיק, הוא זה שהולך לכיוון החסד, דהיינו אל היתרה, אל השארית. עודפות זו היא העולם של "לפנים משורת הדין" המנוגד לשורת הדין, בעולם זה החטא תופס מקום מרכזי. בכדי להיות חסיד אמיתי צריך להיות חוטא. הנה לשונו של רבי צדוק הכהן המובאת בספר: "זהו נקרא חסיד, ר"ל שלאו דווקא מדקדק על פי שורת הדין... ואז נקרא עליו "טוב מאוד" שהוא יותר מטוב סתם... והשי"ת מזמין לו תקלות ומכשולים, והוא צריך תשובה וכפרה על זה דנקרא חטא...". רעיונות כמו "עבירה לשמה" עומדים כאן ברקע. החסיד הוא לא זה שלא מסתפק בחוק ומבקש משהו רחב יותר אלא הוא זה שמערער על החוק, על הראוי. ולפיכך הוא חוטא, החסיד חייב להיות חוטא. מי שמאמין ב"ראוי" הוא לדעת המחבר פאולוס, שכבן למסורת ההלניסטית מאמין ב'אידיאה' של הראוי והטוב. היהודי, החסיד, לעומת זאת, לא מאמין באיזושהי אידיאה של "ראוי", התורה לדידו היא שרירותיות מוחלטת, קפריזה אלוהית, וזאת כל המשמעות שלה.

אי אפשר להגיע אל היעד הנכסף ללא חטא. כך הופך למשל, בעקבות קריאות בזוהר, ברבי צדוק וברבי נחמן, חטאו של דוד עם בת שבע, לחטא הכרחי. היא, בת שבע, היא המיועדת לו, אבל היא לא יכולה לבוא אליו שלא דרך שביל החתחתים המכוער של החטא, של הריגת אוריה. זאת דרכו של האלוהי, להיבנות על עיי החורבות, על החטאים, על "שברי הכלים". זה אפילו לא 'תהליך' תיאולוגי, זאת פשוט הדרך של האלוהי להתקיים. בקריאה בדברי רבי צדוק הכהן מוצע שארץ ישראל יכולה להינתן לעם ישראל רק אם היא לא מולדת, דהיינו רק על ידי "ניצוח", כיבוש, גירוש העמים הקיימים. אלוהים מעוניין בפתולוגיה הזו, הנוכחות האלוהית בעולם באה לידי ביטוי דרך הפתלוגיה הזו, דרך אי ההלימה. מצוות השבת למשל היא המקום שבו מתאחד היהודי עם האלוהי דווקא בגלל שהיא מצווה על פסיביות, על "בזבוז", על כלום, על חיים שאינם נמצאים באופק של המשמעות, של העשייה, של ה"לקראת", של התכלית. חיים של סתם. ה'סתם' הזה הוא האלוהי.

אז מה קורה כאן? בניגוד לאידיאולוגיות דתיות שמנסות לשכנע אותנו שבכל מה שעם ישראל עושה אין כל חטא שהרי זהו הציווי, (צריך לכבוש את ארץ ישראל כי היא שלנו, כי אנו צודקים), כאן מוצעת לנו תיאולוגיה של אי צדק (צריך לכבוש את ארץ ישראל כי אנחנו צריכים להיות לא צודקים), רק באמצעות האי צדק, באמצעות החטא, יש משמעות. נגזר עלינו להיות חוטאים, כי רק כך אנו מתקרבים אל האלוהי. אז מצד אחד, מכירים בחטאים. חטאו של דוד (במומשל לכיבוש הארץ) הוא חטא. לא מעמעמים ומטשטשים אותו. אבל זהו חטא הכרחי מבחינה תיאולוגית.

לדעתי תיאולוגיה כזאת נובעת מייאוש מן המסרים של התורה. הספר צועד לדבריו בעידן "פוסט חילוני", אחרי "מות האל". הפנמנו את אלה, אבל להיות דתי זה לא להיכנע ל"משמעות" החילונית, למוסר התכליתי שלו, אלא להתפכח, להיות "פוסט חילוני", להיות יותר חילוני מחילוני. אין צריך לומר שהספר מתכתב מתוך הגות פוסטמודרנית, והוא משתעשע עם רעיונות לקאנייאניים ועם רעיונות רווחים העוסקים באי ההלימה שבין מסמן למסומן ובקידמה של המסמן למסומן. רעיונות אלה המבטאים את האנרכיזם הרוחני הגלום בכל, בשפה, בדיבור, בכתיבה, בדת, בתיאולוגיה, הם אלה שממלאים את שורות ספר זה. אם ההיסטוריה ראתה תמיד באלוהי ביטוי למשהו פוזיטיבי, משמעותי, לאמירה כלשהי, לביטוי חיובי של קדושה, הרי שבספר זה אנו צריכים להמתין לכל ההיפך מזה, ולהבין שדווקא ההיפך הוא התיאולוגי. האלוהי, מרוב שהוא טרנסצנדנטי, ייצר עולם סדוק. אם פעם היו שואלים "היכן היה אלוהים בשואה?" היום עלינו לומר "היכן היה אלוהים? בשואה!". הביטוי של האלוהי הוא בסדקים ובחושך הזה.

סימנתי כאן כמה ביקורות בין השורות. כעת ארצה להיות יותר ממוקד. ראשית, לתיאולוגיה כזו אין לדעתי שום הד במקורות היהדות. אמנם הספר מנסה לשכנע אותנו שה'חוק' היהודי, בניגוד ל'רוח' של פאולוס היא ההכרה שמצב הפתלוגי, בסתמיות, בשרירותיות של החוק, בניגוד למשמעות ולתכלית ההלניסטית שפאולוס מציע, אבל זה לא משכנע. האם חז"ל חשבו על הריקות הזו כשהם דיברו על תורה? רוב הטקסטים היהודיים המאכלסים את הספר הם קטעים של רבי נחמן או של רבי צדוק ולפעמים קטעים מהזוהר, המהווים את ההשראה ל"איפכא מסתברא" הזה. החסידות על פיהם נתפסת כפעולה המחוללת אי סדר, ודבריהם מוצגים כאן כאידיאולוגיה יהודית במיטבה כאשר דבריהם נקראים כמעט ברמה של טקסטים קאנוניים. דברים אלה מתכתבים עם איזושהי אופנה אנטי נוצרית הקיימת בפסוט מודרניזם כאשר היהדות אצל רבים נתפסת כמי שחותרת נגד הממסד הנוצרי של החוק, של הסדר, של 'האמת', והיא מהווה איזושהי אנרכיה בשל הדבקות שלה לחוק, ההתנגדות שלה ללוגוצנטריזם. יש כאן יותר מאוויים דקונסטרוקטיביים מאשר יהדות.

שנית, בסופו של דבר הדברים הללו מביאים אותנו לפסיביות פשוטה כמשמעה. התיאולוגיה הזו חותרת -גם אם לא ברצונה- לעולם של כלום, של ריק, או כלשונו של האפילוג: "שום תכלית". אנו מקיימים מצוות, נכון, אבל המצוות האלה הם ביטוי לאמונה שלנו ב'כלום' שהוא בעצם האלוהי. החלל הפנוי, שבירת הכלים, הדיכאון, המלנכוליה, החושך, הפירוק, הפתולוגיה, החטא, כל ה'התבחבשות' הזאת היא חיי אמונה. אין כאן כמיהה לקדושה או ליראת שמים, כיוון שאלה 'רציניים' יותר מידיי לעולם שכולו משחק. לדעתי יש כאן פשוט מרחק, מרחק ממה שהתורה רוצה, קהות חושים ביחס לכוונות של התורה, לכוונות הקונסטרוקטיביות, הממשיות. ההתאהבות בדקונסטרוקציה מכלה כל חלקה טובה, היא לא מסוגלת להבחין בממשי, בפוזיטיבי, הכל נמדד דרך הפירוק.

ובסופו של דבר, יש כאן שלב אחד חשוב, הכרה בחטא, אבל השלב הזה נגדע בחטף כאשר מוסבר לנו שבעצם אין מה לעשות, אם אנו רוצים להיות מושלמים עלינו להיות חוטאים, או ללכת דרך החטא. "שבע יפול צדיק וקם" זאת אמירה מכוננת ונורמטיבית, כך דרכו של האלוהי, כך הדברים צריכים להיראות. כדי להיות מושלם צריך לחטוא, ואם כן, בל נשגה באשליות, אנו אכן חוטאים. אנו מנשלים, אנו עושים עוול, אבל אין מנוס. ככה זה. וכך אנו לא אקטיביים, מתנחמים בפסיביות שלנו, כי זה מה שראוי להיות.

והאם, באופן הפוך על הפוך, אין כאן בסופו של דבר חזרה לאידיאה הנוצרית הגדולה שבה הרצון הוא לבטל את הקונקרטיות של המצוות, של הממשי, ולהמיר את הכל בעולם של רוח אמורפי? "לישראל אין מקום בעולם", ציטוט זה של רבי צדוק המעטר את דפי הספר הוא הלוז של העניין. לישראל לא אמור להיות קשר לאיזשהו ממד ממשי משמעותי, הדבקות שלו בבורא המנתקת אותו מכל מקום ממשי, מארץ ישראל ומן המטריאליזם שלה, היא אפוא בסופו של דבר האידיאה הכי נוצרית של היהדות.

היהודי של הקצה

אברם

במה בדיוק אתה מאשים אותי? ומהו המקור (ציטטה אקדמית בבקשה).

תוקן על ידי אברם_העברי ב- 11/06/2018 16:52:57

אברם העברי ,כמובן שבע"ב צודק .ביידיש יש ביטוי  א שיינער איד,(ולאשה אידענע )ואין לזה קשר ליופי אלא למה שאתה קראת בטעות א גוטער איד .
ואילו הביטוי א גוטער איד פרושו יהודי עם מידות טובות.