חיים ומות ביד חשיבה עקרונית ספור מדהים

לפני הבחינה בכל פרט. שימו לב כי לא הושם דגש על האבחנה, אם נחשב שיש כאן לב בעל 6 חדרים לשני אנשים, או שתי לבבות האחת בת ארבע והשניה בת 2, רק שהם מחוברים. ולאחר עיון, זה כאן עיקר הדיון.
יש עוד הרבה מאוד נקודות, המראות על חסר בחשיבה מהעיקרון ועד לדיוק המציאותי.

נראה לי שההבחנה פשוטה.מכיון שכפי שהבנתי לא יכלו לתת לב' לחיות על חשבון א' רק לא' על חשבון ב' אם כן חל דין רודף או הגדרה של נמק/גידול על ב'

אלוהים אדירים, לא הייתי רוצה להיות הרב או השופט במקרה נורא שכזה. כאשר השיקול הרציונלי אומר לרצוח בן אדם. כלומר, גם כאשר ברור מה נכון, זה לא הופך את החיים לקלים.
במחשבה שניה, זה נכון להרבה דברים ביהדות, לא?

וזאת התורה לא ימלט ממנה איש מבני יעקב לעולם. לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, ירצו או לא ירצו. הרמב"ם, אגרת תימן

הנה הטקסט של הסיפור והפסיקה:


סיפורן של תאומות סיאם

ובחרת בחיים, משרד החינוך - אגף תכניות לימודים, תשנ"ט



התוכן :

מסיבת העיתונאים
לידת התאומות
עמדתו של הרופא
עמדת הכמרים הקתוליים
הדיון המשפטי
ההורים
הדיון ההלכתי
ההפרדה


תמצית: תאומות נולדו ולהן לב אחד. אם יניחו להם להתפתח ללא התערבות, ימותו
שתיהן. אם ינתחו אותן, ישאירו את הלב לאחת מהן, והשניה תמות. מה לעשות?

מילות מפתח: קדימה בהצלת נפשות, תאומות סיאם, הרב משה פיינשטיין, הרב טנדלר.






האירוע התרחש בבית חולים לילדים בפילדלפיה בשנת 7791. סיפור זה הוא דוגמה של דילמה
קשה שבה מצויים רופאים, משפטנים ואנשי דת, בעקבות האפשרויות שפותחת בפניהם
הרפואה המודרנית.


מסיבת העיתונאים

הייתה זו מסיבת עיתונאים שקטה, רחוקה מאור הזרקורים. נכחו בה חצי תריסר עיתונאים
בלבד. המשתתפים הגיעו למקום כדי להאזין לסיפורם של רופאים על פעולת ההפרדה בין
תאומות סיאם, שהסתיים זה עתה.

הרופאים, שישבו מעברו של שולחן ארוך על בימתו של אודיטוריום ריק כמעט מאדם, הסבירו
שאחת התינוקות נפטרה, מכיוון שבגופן של התאומות פעם לב וחצי בלבד. לאחר מספר
שאלות הסתיימה מסיבת העיתונאים, ובא הקץ לאחת הדרמות המסעירות ביותר שהתרחשו
אי פעם בין כותלי בית החולים לילדים של פילדלפיה, ששמעו יצא ברחבי תבל.

איש מן הנוכחים לא היה מודע לעובדה, שהוויכוחים וההתלבטויות הנפשיות בקרב הצוות,
והדאגה להיבט החוקי שעורר ניתוח זה בבית החולים, עלו על כל מקרה אחר בשנים
האחרונות...


לידת התאומות

שעות אחדות לאחר שיצאו לאוויר העולם בבית חולים אזורי מרוחק במדינת ניו ג'רסי,
הפתיעו התאומות במראן החסון כאשר הגיעו במסוק לבית החולים בפילדלפיה. התאומות היו
מחוברות בחזה שלהן בתנוחה דמוית חיבוק. המרחק בין פני הוולד הקמוטים שלהן היה קטן
מאוד. קצב הנשימה שלהן וצבע עורן היו טובים יחסית, והיוו הוכחה לאספקת חמצן מספקת
לדם.

אולם ד"ר פול ויינברג, מומחה למחלות לב שהוזעק מביתו בשעת לילה מאוחרת, חש שדבר
מה חמור ואינו כשורה. הוא ראה את האלקטרוקרדיוגרמה )א.ק.ג.( של התאומות והאזין
לחזן בסטטוסקופ.

הוא היה יכול להבחין בפעימות לב אחד בלבד...


צילומי רנטגן מיוחדים, שנערכו למחרת היום, הראו שבגופה של התאומה, שנקראה תינוקת
ב', נמצא למעשה לב נורמלי בעל ארבעה חדרים, אשר התמזג עם הלב בן שני החדרים בלבד
של אחותה, תינוקת א'.


הלבבות היו מחוברים לאורך דפנות חדרי הלב השמאליים, שהנם חדרי השאיבה הראשיים,
והמזרימים את הדם לכל חלקי הגוף.

רוחבו של דופן החיבור לא עלה על 52 מ"מ, ועל כן לא נתאפשרה הפרדת שני חלקי הלב על ידי
חתך לארכו.

אף אם היה חתך כזה אפשרי, לא היה לבה הפגום של תינוקת א' מסוגל לקיימה בחיים זמן
רב.

הרופאים סברו שאין להשאיר את התינוקות במצבן הנוכחי. הם ידעו שזוהי שאלה של זמן
בלבד עד שלב וחצי לא יעמדו במעמסה הגדולה המוטלת עליהם, יחדלו לפעום, ויביאו למותן
של שתי התינוקות. מעולם לא עלתה תקופת חייהם של תאומים מחוברים בחזם, בדרך זו, על
תשעה חודשים.


שאלות

א. מהן האפשרויות המעשיות שעמדו בפני הרופאים?
ב. מהם הנימוקים בעד ונגד כל אחת מן האפשרויות?
ג. מהי הדילמה המוסרית שעמדה בפני הרופאים )אילו ערכים מתנגשים זה בזה(?



עמדתו של הרופא

הרופא המנתח, ד"ר קופ, הפריד כבר פעמיים בין תאומים, על אף שזהו ניתוח נדיר שנערך רק
על ידי מספר מועט של מנתחים. אולם אף אחד מן המקרים לא כלל לב משותף. כמו כן, ד"ר
קופ הוא נוצרי דתי מאוד, ובהזדמנויות שונות ובמעמדים שונים הוא הרים קול בהקשר של
קדושת חיי אדם. הסכמה ציבורית גוברת והולכת לביצוע הפלות הייתה מקור זעם לד"ר קופ
המודאג מן המגמה המתפשטת ברפואה להניח לתינוקות פגומים למות ולעתים אף לסייע להם
בכך.

בנאומו לפני האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים, שכותרתו הייתה "הגלישה לאושוויץ",
אמר ד"ר קופ:

"אולי יותר מאשר מהחוק, אני חושש מהגישה הרווחת בקרב עמיתי להסכמה לרצח
ילדים, להשמדת ילד, המהווה מקור מבוכה חברתית ומי יודע להיכן יגיעו הדברים".


אכן אירוני הדבר שדווקא ד"ר קופ נקרא לבצע ניתוח שכזה - ניתוח שישאיר בוודאות גוויית
ילד אחד.

עם זאת, היה ד"ר קופ נחוש בדעתו שיש לבצע את הניתוח.

כששאלה אותו על כך אחות חדר הניתוח ענה:


"אני יכול לעמוד מנגד ולעקוב במשך חודשים אחדים אחר מותן האיטי של שתי
התינוקות, או יכול אני לצפות במותה המהיר של האחת ובהצלה האפשרית של
השנייה".


התשובה לא סיפקה את האחות, ועל כן המשיך ד"ר קופ ואמר:


"אף אחד אינו שש לומר - אני עומד להרוג תינוקת אחת ולאפשר לשניה לחיות".



עמדת הכמרים הקתוליים

למרות דברי ד"ר קופ, מרבית האחיות הקתוליות בבית החולים חששו שהשתתפות בניתוח
היא בניגוד לעיקרי דתן. הן פנו אל הכומר, האב פרנסיס מיהן, פרופ' חבר לתאולוגיה מוסרית
בסמינר על שם סנט צ'ארלס בורומאי באוברברוק, לשאול לדעתו.

האב מיהן, הכומר הקתולי שאליו פנו אחיות בית החולים, מסר להן את ההחלטה של
הכמרים:


"האל מצפה מאתנו לפעול כאשר יש בידינו לעשות זאת. הימנעות מבחירה, הנה למעשה
בחירה - לעמוד מן הצד ולראות במותן של התינוקות. הרופאים אינם הורגים את
התינוקת, שכן היו עושים כל שביכולתם להצילה, אילו היה הדבר בידם. תהליך המוות
כבר החל עבורה. המוות עלול לקרות במועד מוקדם יותר או מאוחר יותר - לא מפני
שהרופאים דנו את התינוקת למוות, אלא עקב ניסיונם להצלת התינוקת השניה".



הדיון המשפטי

ד"ר קופ חשש כי יואשם בתביעה פלילית באשמת רצח בכוונה תחילה, והודיע שלא ינתח ללא
הגנה משפטית. עורך הדין שייצג את בית החולים פנה לבית המשפט בבקשה שיוצא צו
המסמיך את ד"ר קופ לבצע את הניתוח.

צוות של שלושה שופטים בבית המשפט לדיני משפחה האזינו לד"ר קופ ולעורכי דינו. עורכי
הדין הסתמכו על החוק האזרחי בפנסילבניה, שלפיו מוגדר המוות כהפסקת פעולת הלב.
מכיוון שבמקרה הנוכחי מדובר בלב פועם אחד בלבד, נחשבות התאומות לאדם אחד בלבד. על
כן תהיה הסרת אחת מהן דומה להרחקת נספח מיותר. כמו רגל הלוקה בנמק.

השופטים לא קיבלו טיעון זה, מכיוון שהרפואה המודרנית נוטה להגדיר את המוות כהפסקת
פעולת המוח ולאו דווקא פעולת הלב.

בעקבות זאת נקטו עורכי הדין קו הגנה אחר. הם העלו תקדים משפטי הקובע כי -


"מעשה הנראה כפשע, לא ייראה כפשע, אם בית המשפט פוסק שהתועלת שתצמח ממנו
עולה על הנזק".


עורכי הדין הדגישו כי קיימת הצדקה להוצאת צו בית המשפט שיאשר את הניתוח, משום
שהטובה הטמונה בהצלת ילדה אחת עומדת מול החשש שימותו שתיהן יחד.

כאסמכתא לסברתם ציטטו מסמך חוקי, הדן בשני מטפסי הרים:


מטפס הרים שנפל ממקום אחיזתו, ניצל ממוות כמעט מיידי הודות לחבל שבו היו קשורים
הוא ושותפו בעל האחיזה הטובה יותר. אולם אחיזתו של השני לא הייתה חזקה דיה כדי
למנוע נפילת שניהם לתהום. מכיוון ששניהם היו עלולים למות בנסיבות אלה, רשאי המטפס
בעל האחיזה היציבה יותר לחתוך את החבל.


בית המשפט הסכים להיגיון הפנימי שבטיעון זה והסמיך את ד"ר קופ לבצע את הניתוח.


ההורים

ההורים של התאומות היו נתונים בדילמה קשה. התאומות נולדו למשפחה יהודית דתית.
עיקרון חשוב במוסר היהודי הוא ערכם האין סופי של חיי אדם ושוויון של כל חיי אדם. האם
על פי ערכים אלה תיחשב הריגת תינוקת א' מעשה מוסרי שיאפשר לתינוקת ב' לחיות?

ההורים פנו לרב פיינשטיין. הרב משה פיינשטיין, מי שהיה ראש ישיבת "תפארת ירושלים"
בניו יורק, שימש עדיין בגיל 38 כפוסק אחרון בשאלות הלכה ומוסר. למדנים ברחבי העולם
ביקשו את עצתו בדילמות מוסריות.

הרב פיינשטיין שיתף בדיון ההלכתי את חתנו, הרב טנדלר, פרופ' לתלמוד וראש מחלקה
לביולוגיה ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו יורק.


הדיון ההלכתי

הרבנים פנו אל ד"ר קופ בשאלה זו:
האם התאומות נחשבות לתינוקת אחת או לשתי תינוקות?

אם התאומות נחשבות לתינוקת אחת בעלת שני ראשים, תהא הסרת תינוקת א', שהיא
תוספת מיותרת לתינוקת ב' מעשה מוצדק מבחינה מוסרית.

תשובתו של ד"ר קופ היתה:
מלבד החיבור בחזה, הכולל קשר בין הלבבות ובין הכבדים, מהוות שתי הילדות בני אדם
שונים בעלי מוחות נפרדים ומערכות עצבים נפרדות.

אחיות בית החולים שטיפלו בתינוקות אף הבחינו בהבדלי אישיות ביניהן - תינוקת ב' הייתה
רגועה ומרוצה יותר ותינוקת א' נטתה לבכי, אך שתיהן היו ערניות ויצרו מגע עין עם כל
המתקרב אליהן.

לאחר שנקבע כי מדובר בשני בני אדם נפרדים, נשאלת השאלה, האם מותר להקריב חיים של
אחת מהן למען חיי אחותה.

הרב פיינשטיין, חתנו ושלושת בניו, דנו בשאלה אם להפריד את התאומות על סמך השוואת
מקרה זה למצבים אחרים שבהם עומדים חיי אדם אחד מול חיי אחר.

בתחילה העלו את המקרה הבא:

"שני אנשים קופצים מתוך מטוס העולה בלהבות. מצנחו של הראשון נפתח, והוא צונח
באיטיות ובבטחה אל הארץ. מצנחו של השני אינו נפתח. בעת נפילתו הוא חולף ליד
חברו ומצליח להיאחז ברגלו, אולם המצנח קטן מדי, ואינו יכול לתמוך ולהחזיק את
שניהם, עתה נופלים שניהם במהירות מסחררת אל המוות.

הראשון רשאי מבחינה מוסרית לדחוף את חברו כדי להשתחרר מאחיזתו, כיוון
ששניהם ימותו, אם לא יעשה זאת. השני היה האדם שיועד למיתה שכן מצנחו לא
נפתח".


כנגד המקרה של המצנח, העלה אחד הרבנים מקרה אחר בו דנה המשנה על יולדת שעובר
מסכן את חייה, לאחר שהחל לצאת.

במצב זה, שני בני אדם נלחמים על חייהם. שניהם אינם אשמים בכל פשע שהוא, ואין לנו זכות
להעדיף את האחד על פני האחר.

הרב טנדלר פנה אל ד"ר קופ בשאלה נוספת:
אילו רצו בכך המנתחים, האם יכלו לתת את הלב בן ששת החדרים לתינוקת א' במקום
לתינוקת ב'?

ד"ר קופ ענה כי הדבר אינו אפשרי, בגלל המבנה המיוחד של מחזור הדם.

בעקבות הדיון ההלכתי החליטו הרבנים כי יש לקיים את הניתוח ולהפריד בין התאומות.


ההפרדה

בשעה 52:11 הושלמה ההפרדה מכל הבחינות. רק שני חדרי הלב וריאותיה של תינוקת א' היו
עדיין מחוברים לתינוקת ב'. אף הריאות הופרדו זמן קצר אחר כך.

החלק האחרון של הניתוח עבר ללא תקלות. ד"ר קופ בנה בית חזה גדול דיו סביב הלב הגדול
והפועם, שהונח הפעם במקומו האנטומי הנכון, ולאחר מכן סגר את הפתח.

אם תוותר התינוקת בחיים, תוכל לגדול ולנהל חיים רגילים באופן כללי וסביר לצפות שבית
החזה הגדול מהממוצע לא יהיה בולט בעתיד.

בשעה 03:31 תם ונשלם הניתוח. ד"ר קופ צנח על מושבו בחדר הניתוח כדי למלא את תעודת
הפטירה.


"סיבת המוות", קרא לעצמו בקול, "חוסר חמצן עקב ניתוח הפרדת תאומות סיאמיות".



תינוקת ב' שבה ליחידה לטיפול נמרץ. הפעם באה לבדה, במצב יציב אך מסוכן. גופתה של
אחותה הובלה בדרכה הביתה לקבורה לפני שקיעת החמה.

תמוה מאוד!

2 דוגמאות הביאו כאן למקרה תאומי הסיאם המחוברים בלב [ובכבד].

אחד, במטפס הרים שהעליון יציב והשני תלוי עליו בחבל ובכך מסכן אותו. המשל השני במי שלא נפרשה מצנחתו התופס ברגל מי שמצנחתו נפתחה.

אני משתומם מהיכולת לדמות את זה לעניין תאומי הסיאם. הן בתאומי הסיאם מעיקר בריאתם הם מחוברים בלב, ואם כן השאלה למי שייך הלב. אבל לגבי הצונח, הן פשוט לכל שמי שלא נפתחה מצנחתו אינו שייך כלל למצנחת מי שהצליח, ואם כן ברור שבעצם אחיזת השני במי שנפתחה מצנחתו, כמי שבא לרוצחו, ופשוט שהוא רודף קלאסי. כן לגבי מטפסי ההרים, הן לזה שלמטה אין כל זכות להיתלות על זה שמעליו.

מה שאינו כן בתאומים הנ"ל הן כך נולדו, וא"כ יש לדון שהלב הבריא שייך גם למי שאינו בתוך גופה ממש אלא מחובר אליה.

תמוה תמוה תמוה

עוד תמיהה גדולה -
אבאר בצבע שונה.

הרבנים פנו אל ד"ר קופ בשאלה זו:
האם התאומות נחשבות לתינוקת אחת או לשתי תינוקות?
תמוה. הרי השאלה היא מבחינת ההגדרה ההלכתית, מה יעזור בדיוק דעת הרופא?

יתר על כן מה זה משנה בכלל, אם הם שני אנשים או איש אחד. הן אם הלב נחשב כמשותף, הרי שגם אם הם שני אנשים, אין זכות לגדוע את א' רק בגלל שרוב הלב בבטן של ב', כי הרי מבחינת שייכות, יונקת גם א' מהלב הזה, ויש לומר שהלב גם שלה ולב משותף הוא.

אם התאומות נחשבות לתינוקת אחת בעלת שני ראשים, תהא הסרת תינוקת א', שהיא
תוספת מיותרת לתינוקת ב' מעשה מוצדק מבחינה מוסרית.

תמוה, שהרי אם נאמר שהלב נחשב של שניהם, אזי גם אם זה אדם אחד [עם ב' ראשים], למה שלא יהא דין רודף בין שני חלקי האדם? הגע בעצמך אדם אחד עם שני ראשים ושני מוחות, ובראש אחד בחר לערוף את הראש השני החושב לעצמו, לא יהא דין רודף לראש הא' על הב'?

אמנם מסברא ברור שגם אדם עם שני ראשים הניזונים מלב וכבד אחד וכו' נחשב שיש כאן שני אנשים עם גוף אחד.

בקיצור: מכל הדיון נראה שלא חשבו על המונח "שני אנשים עם גוף אחד"

תשובתו של ד"ר קופ היתה:
מלבד החיבור בחזה, הכולל קשר בין הלבבות ובין הכבדים, מהוות שתי הילדות בני אדם
שונים בעלי מוחות נפרדים ומערכות עצבים נפרדות.

אחיות בית החולים שטיפלו בתינוקות אף הבחינו בהבדלי אישיות ביניהן - תינוקת ב' הייתה
רגועה ומרוצה יותר ותינוקת א' נטתה לבכי, אך שתיהן היו ערניות ויצרו מגע עין עם כל
המתקרב אליהן.

כמבואר לעיל, הנתונים של שוני האופי וחלוקתם לשני בני אדם או מיזוגם לאדם אחד אינו מעלה ומוריד. שאם הלב של שניהם אזי גם אם הם גוף אחד אין כל הצדקה לפגוע בחלק מהגוף השייך גם לתינוקת א' שיש לה מוח נפרד, ויש כאן הכחדת אישיות, ואם הלב הוא רק של תינוקת ב' אזי בכל מקרה תינוקת א' רודפת את חיי ב'

ותימה

סיפור מרתק ודילמה קשה
אין טעם להסביר את העיתונאי המדווח אבל אשר לפסיקתו והתלבטויותיו של רמ"פ זצ"ל כפי הנראה היו כדלהלן:

ע"פ ההלכה במקום ששניים מסכנים זה את זה בשווה אין דוחין נפש בפני נפש. ושונה דין עובר המסכן את אימו שנקרא הוא רודף משום שהוא הגורם למיתת אימו ולא להיפך לכן במקרה זה דנה הגמרא שדוחים נפשו בפני נפש האם :


במקרה דנן ייתכנו ארבעה אפשרויות המחייבות פסיקות שונות:

1. בשניים בעלי לב אחד. במקרה זה מוחל הכלל שאין לדחות נפש בפני נפש ועל שניהם למות.

2. באדם אחד בעל איברים מרובים (השאלה עם המדובר באחד או שניים תלויה במערכות הגוף המרכזיות הכפולות ובייחוד במערכת העצבים הנפרדת ולכן הינה בהחלט שאלה רפואית) ודאי שאין בעייה לקטוע איבר כלשהו כדי להצילו שהרי אין כאן אלא נפש אחת.

3. בשניים בעלי שני לבבות אך לשניהם כאחד בעלי יכולת ויטאלית אוטונומית (לולי נוכחות התאום) ומאידך גם גורמי סיכון שווים. הרי שכמו שלהיפך כשלשניהם אין סיכוי לחיות באופן שוווה. יש להחיל את הכלל שאין דוחים נפש בפני נפש.

4. כשרק לאחד מהם יכולת אוטונומית לחיות אך לחבירו אין בכלל יכולת לחיות, גם לו נפרד מתאומו. הרי שזה אומר שבעצם רק אחד כאן חי והאחר אינו אלא 'גברא קטילא'. רק הוא, המת החי הוא הרודף ולא להיפך. במקרה זה קיימת הלכת רודף שמותר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף.

לצורך כך הובאה כנראה ההשוואה לאשה מעוברת. שכן זהו המקרה בו מתוארת הלכת הרודף דלעיל.

ההשוואה לצנחנים הובאה כנראה כדי להדגים כאן שהתאום בעל הלב השלם הוא האיש עם המצנח ויכולת החיים. וגם לו זה הוא שהסתבך במצנחו של הנופל -לנו , לעומדים מהצד שומה לסלק את הנופל שכן הוא עומד למות וגורם למיתת אחר שאינו עומד למות.

רמ"פ התלבט איזו קטיגוריה להחיל על המקרה והכריע בסוף על זו האחרונה בהתאם לנסיבות הרפואיות.






תוקן על ידי - מוישהגרויס - 5/27/2003 1:11:53 AM

מבחן

שאלותיך כה חזקות ומבוהרות היטב, עד שמתעוררת התמיהה איך לא חשבנו על זה לבד?

משה, אני מביא את דבריך ומעיר את שיש לי.

במקרה דנן ייתכנו ארבעה אפשרויות המחייבות פסיקות שונות:

1. בשניים בעלי לב אחד. במקרה זה מוחל הכלל שאין לדחות נפש בפני נפש ועל שניהם למות.
[אני מסכים, אבל לדבריך לקמן יש לך לדון אם ע"י חיבור זה אולי נחשבים נפש אחת, שכן חשיבות הלב גדולה, ואם לדבריך ע"י אברים מרובים נחשבים נפש אחד אולי גם ע"י חיבור הלב?]

2. באדם אחד בעל איברים מרובים (השאלה עם המדובר באחד או שניים תלויה במערכות הגוף המרכזיות הכפולות ובייחוד במערכת העצבים הנפרדת ולכן הינה בהחלט שאלה רפואית) ודאי שאין בעייה לקטוע איבר כלשהו כדי להצילו שהרי אין כאן אלא נפש אחת.
לתפיסתי, גוף אחד בעל שני ראשים עם מחשבות שונות, גם אם את הגוף חשים יחד, שני בני אדם הם, ולכל אחד תחום חייו בנפרד, ויש כאן ב' נפשות, כי הרי אין חולק שאם יחברו שני אנשים כך שכל אחד יחוש אותם תחושות, הן פשיטא שיחשבו לב' אנשים. האדם הוא המודעות, חילוק המודעות הוא עיקר חילוק הנפש, כי תחושות הגוף אינם רבע מחשיבות המודעות ביחס לחיים.

3. בשניים בעלי שני לבבות אך לשניהם כאחד בעלי יכולת ויטאלית אוטונומית (לולי נוכחות התאום) ומאידך גם גורמי סיכון שווים. הרי שכמו שלהיפך כשלשניהם אין סיכוי לחיות באופן שוווה. יש להחיל את הכלל שאין דוחים נפש בפני נפש.

4. כשרק לאחד מהם יכולת אוטונומית לחיות אך לחבירו אין בכלל יכולת לחיות, גם לו נפרד מתאומו. הרי שזה אומר שבעצם רק אחד כאן חי והאחר אינו אלא 'גברא קטילא'. רק הוא, המת החי הוא הרודף ולא להיפך. במקרה זה קיימת הלכת רודף שמותר להציל את הנרדף בנפשו של הרודף.
לא ולא. אם אתה מחשיב שהלב הוא לב אחד שמשרת את שניהם, לא משנה בכלל אם בהפרדתם יוכל לחיות רק אחד או שניים, כי כנ"ל הדיון העיקרי אם נחשב שני לבבות מחוברים או מאחר והם מחוברים והשניה ניזונת אף היא מכל הלב, הרי זה לב אחד בן ששה חדרים לשני התינוקות. ואם זה לב אחד לשניהם לא אכפת לי שרובו בתחום הפיזי של האחת.

לצורך כך הובאה כנראה ההשוואה לאשה מעוברת. שכן זהו המקרה בו מתוארת הלכת הרודף דלעיל.

ההשוואה לצנחנים הובאה כנראה כדי להדגים כאן שהתאום בעל הלב השלם הוא האיש עם המצנח ויכולת החיים. וגם לו זה הוא שהסתבך במצנחו של הנופל -לנו , לעומדים מהצד שומה לסלק את הנופל שכן הוא עומד למות וגורם למיתת אחר שאינו עומד למות.
ואם הוא רק מסכן?




לכל הציבור הקדוש

יש נקודה נוספת שיש ליתן עליה את הדעת. אם הייתי שם היתה זו השאלה היחידה שהייתי שואל את הרופא. ושאלתי, איך חיבור כזה קורה, מראשית היצירה ממש, או שבאזה שלב נתקעו זה בזה ואז הגדילה חיברה אותם, כהרכבה והברכה?. לשאלה זו יש כובד משקל בהכרעה. ומעניין שגם זאת לא מופיע בדיון. אולי זה פשוט.

האמת שלהיכנס לנושא בפרוטרוט זה סבוך מאוד וקשור קשר הדוק להלכות רודף. אבל באופן שטחי אסביר קצת יותר את דברי בהתייחס להכרעה של רמ"פ:

בעבר היה לי דיון באשכול אחר (על קלבד"מ) על השאלה אם הלכת 'רודף' ענינה ענישה או רק 'הצלה' אני טענתי בתוקף שלמרות שיש שיטות כאלו הרי שבעיקרו רודף הוא הלכה שנועדה להציל את הנרדף ולמעשה ניתן להיווכח מכך בבירור מכך שהגמרא בסנהדרין אומרת שאף קטן או אפילו עובר יכול להיקרא 'רודף'. הרמב"ם להלכה מאמץ גישה זו ואף מכנה בשם רודף משא המכביד על ספינה. לכן ודאי שאין צורך שלרודף תהיה כל כוונה פלילית וכל שהוכח שהוא כזה גם אם ללא כל כוונה, (ואף באונס) מצווים אנו להורגו. (וכך אומר המנ"ח) אך יש הגבלה כפי שמופיעה בגמרא בסנהדרין שם שלאחר שהוציא העובר ראשו: מ'שמיא קא רדפי ליה" ואין הורגין את העובר. הגמרא הזו קשה מעט להבנה אם משמיא קא רדפי ליה, האם זה אומר שגם בתור עובר הוא כלל לא היה רודף ? לפי הרמב"ם ודאי שאין זו הכוונה ונשברו על כך הרבה קולמוסין וכך כותב הרמב"ם בהלכות רוצח וכו' א, ט: " לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד--מותר לחתוך העובר במעיה, בין בסם בין ביד: מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם"
מהרישא של הרמב"ם משמע
ש
א. רודף הינו גם ללא כוונה פלילית
ב. רודף הינו גם ללא פעולה אקטיבית
בסיפא של הרמב"ם משמע להיפך- זה טבעו של עולם. כלומר שאינו רודף משום שהוא פאסיבי וללא כוונה פלילית. הכיצד?( וכאן נולדו ה'שני דינים' של הגרי"ז). ניתן להסביר כך:
כאשר יש שני נפשות שוות שנקלעו למצב בו אחת מסכנת את משנה ושניהם רודפים זה את זה ללא שיש כוונה פלילית ייחודית לאחת על משנה הרי שנאמר את הכלל אין דוחין נפש בפני נפש אולם כשאחת אינה נפש, שכן עדיין לא נולדה והאחרת כן נפש הרי שזו שאינה נפש אין זכותה להתקיים שווה לזו שכבר קיימת ולכן חוזר היחס של רודף: במילים אחרות במצב בו אין כוונה פלילית, הרדיפה היא פאסיבית ונגרמת מ'טבעו של עולם' יש לבחון לא את פעולת הרדיפה לכשעצמה אלא גם את ערך ה'נפש' הרודפת או הנרדפת.
גם כאן זהו מקרה רדיפה הנובע מ'שמיא קא רדפי ליה' ונוגע לטבעו של עולם. הרדיפה פאסיבית וללא כוונה פלילית.
את המסקנה שיש לאחת ערך נפש יותר מהשנייה הוא כנראה ביסס על שתי עובדות שהן אחת: העובדה שאחת היא בעלת הלב עם ארבעת החדרים ויכולה לחיות והשנייה היא בעלת הלב עם שני החדרים ואינה יכולה לחיות. בהתייחס לכך אין אומרים אין דוחין נפש בפני נפש משום ש: בעלת הארבע חדרים אינה זו שמסכנת את בעלת שני החדרים שהרי גם ללא זה כך שרק השניה נשארת עם דין הרודף ומופר האיזון. מה עוד שייתכן ואין לדון על שני אלו כנפשות שוות (ועל דין טריפה ברודף גם נשתברו הרבה קולמוסין)

אם הלב הוא של שניהם, הרי שאין כאן רדיפה כלל. אלא נחשב הדבר ששניהם נולדו לחיות עם לב של ששה חדרים, למשך זמן שזה יחזיק.

[לכן איני חושב שיש ליכנס לעניין עובר שהוציא ראשו, למרות שנראה שההסבר שם פשוט מאוד ושיטת הרמב"ם נפלאה].