הרי יש מקרים שגם אתה תסרב פקודה, לא? אז מדוע אתה טוב יותר, בגלל שקו הגבול שלך שונה משלהם? יש לציין ששאלה זו מטרידה אותי, והיא שאלה גם על עצמי. אני בהחלט חושב שרבנים מסוימים איבדו כל פרופורציה ובגלל שני בתים בחברון אומרים לסרב פקודה. ואני חושב שהם טעו. אך זה כבר קשור, לדעתי, לאיבוד הצפון ביחס לא"י בחוגים מסוימים בציונות הדתית. אך כל בר דעת יודה שישנם מקרים שבהם הוא יסרב פקודה בין משמאל ובין ומימין מתנחל או תל-אביבי, אז בדיוק ההבדל? שבזה הרוב (ואני בכללם) לא מסכים איתם?
נשלח ב-6/8/2007 20:40
האין,
אני לא שופט פה הכרעות מוסריות של אנשים. זה לא העניין. אני בסה"כ מנסה להצביע על כך שגם אם קבוצה מסויימת אוהדת את הצבא והמדינה, יתכן שמבחינת צה"ל עדיף שהיא לא תהיה חלק ממנו.
הרי באותה מידה יכולים לטעון חרדים שלא מוסרי בעיניהם לשרת בצבא שיש בו חיילות, ואני בהחלט מאמין להם שזה מה שהם מרגישים וחושבים - ולכן אני חושב שאם אכן יש אנשים שחושבים כך, עדיף מבחינת היעילות התפקודית של הצבא שהם לא יהיו חלק ממנו.
עד לפני כמה שנים, כל הציבור הסרוג הצליח להסתדר מוסרית עם האופן שבו מתנהל צה"ל (כצבא שמבצע החלטות שמקבל הדרג המדיני שנבחר ע"י הציבור), שעושה מאמץ להוציא דילמות מוסריות כאלו אל מחוץ ליום יום (כמו שלא אילצו דתיים לפנות בגוש קטיף וכמו שיש נוהלים מיוחדים לשבת וכו'). כיום יש גורמים בשולי המחנה (שתיים-שלוש ישיבות מסויימות + מה שמכונה 'ניער הגבעות') שלא מקבל עליו את כללי המשחק - ולכן דומני שעדיף שהם לא יהיו חלק מצה"ל.
נשלח ב-7/8/2007 09:37
התופעה רחבה יותר משאתה חושב (גם אם לא תמיד גלויה כל כך). בשירות המילואים האחרון שלי עשינו בין היתר סיורים בהאמרים לאורך גדר ההפרדה. נהגי ההאמרים הם סדירניקים - חלקם חיילים וחלקם חיילות. חלק מבוגרי ההסדר שבין המילואימניקים לא היו מוכנים לסייר עם הנהגות (מדובר על סיור שבו שלושה מילואימניקים ונהג/ת), אף על פי שהם לא יכלו להצביע על שום בעיה הלכתית קונקרטית. אני מוכן להתערב שלפני ההתנתקות הם לא היו עושים את זה, ואני בטוח שעוד מקרי סרבנות אפורה מתקיימים מדי יום ברחבי צה"ל ומוחלקים בדרך כזו או אחרת.
נשלח ב-7/8/2007 11:23
גו"ג,
יתכן שהדבר הפריע גם קודם, אבל לפני ההתנתקות ויתרו כדי לשמור על המבנה הביסיסי, וכעת כבר לא מוכנים להיות פריירים? אין לי ספק שזה חלק מהאמת. אני, לדוגמא, מעולם לא הבנתי את הצמחונות של ראשי ישיבות ההסדר בסוגיות קשות שעלו על הפרק (כמו שירות עם בנות, שלפחות בהתחלה זה הלך לקראת שירות מעורב ממש, אפי' ביחידות השדה). לטנגו צריך שניים, וכשהתחושה היא שהצד האחד אינו מתחשב והשני תמיד צריך ללכת לקראתו, אך טבעי הוא שהשני גם הוא יתחיל לדרוש דרישות (לא מומצאות, אלא כאלו שמאז ומעולם הוא רצה, אך ויתר למען השלום והאחדות והתחושה הטובה).
ברגע ששוחרי השוויון מתעקשים על האיוולת של בנות קרביות, באים שוחרי ההפרדה ומתעקשים גם הם על שלהם. מה רע בזה? מדוע אלו בסדר ואלו 'סרבנים אפורים'?
לדעתי מידת הסירוב שיש היום בציבור הדתי היא פשוט מגוחכת ביחס לשבר ולבעיות, ומידת הלויאליות למערכות באופן כללי היא מדהימה בעיניי.
_________________
מיכי
נשלח ב-7/8/2007 11:52
מיכי, ודאי שגם לפני ההתנתקות הדברים הפריעו. מה שהשתנה הוא היחס הנפשי. כאשר יש לאדם ויכוח עם מישהו שמספק לו סחורה הוא יתעקש כדי לא לצאת פראייר. כאשר יש לו ויכוח עם אשתו הוא יהיה טיפש אם יפעל באותו אופן; יותר מזה, עצם המושג אינו רלבנטי בהקשר הזה. בעבר היתה מקובלת יותר ההתיחסות השניה, ולא רק מקובלת - היא עוגנה בשלל הסברים והנמקות בתחום ההשקפה שהפכו את הצבא מזרוע של מדינה חילונית למימוש החלטותיה לאיזה מין ביטוי של "יסוד כסא ה' בעולם" ואת מדי צה"ל לבגדי כהונה. כעת מסתבר שההשקפה הזו היתה אמיתית בדיוק כמו ההשקפה שהסבירה שהרבנות הראשית היא מחליפתה של הסנהדרין - שנעלמה ברגע שהרבנים שפירא ואליהו ירדו מכס הרבנות. מהרבה בחינות יתכן שדווקא ההתיחסות שאינה רואה בצבא איזה מין אוביקט דתי על טהרת הקודש היא בריאה יותר. הבעיה היא שאם תפעיל את השיקול החביב עליך של עמנואל קשישא (החביב עליך גם הוא) תגלה מיד שצבא שבו כל אחד מתעקש לקבל בדיוק את מה שהוא רוצה לא יוכל לעבוד.
נשלח ב-7/8/2007 12:17
גו"ג,
אתה הצבעת על תופעה של התגברות הסרבנות האפורה. אני שאלתי לגבי זה שאלה: מדוע גיוס נשים אינו שינוי של המצב וההתייחסות המשתנה אליו הוא כן שינוי מצב? הסברתי שהיחס המשתנה של קבוצה כלשהי אינו בהכרח בגלל שרוצים לעשות צרות, כמו שנראה היה לי שניסית לרמוז, אלא בגלל שיש פחות מוכנות לוותר בנקודות שגם קודם היו כואבות וקשות אבל קודם היתה מוכנות לוותר יותר, בגלל תחושת ההדדיות.
כעת אתה חוזר וממחזר לי, במחילה, את הטענה הבנאלית שלא ניתן לנהל צבא שבו כל אחד עושה מה שהוא רוצה. מישהו מתווכח על כך? לכן שלא יגייסו נשים. הרי לא כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, אז שיוותרו על ערכיהם המצחיקים והטיפשיים.
כל אחד עושה שרירים בנקודות שנראות לו כדי לעצב את רשות הרבים כראות עיניו (או הכי קרוב לכך). כמובן שיש לשקול את הסיכונים שבשבירת המסגרת, והראיה היא שהחבר'ה ממשיכים להגיע למילואים ולעשות את העבודה. רק נמאס להם לוותר בכל מקום בשם שמירת המסגרת הקדושה, שלפי תפיסתם רק מתנכלת להם כל העת.
אולי זה קורה דווקא בגלל הויתור הבריא והרציונלי/רציונליסטי על התפיסות של 'יסוד כסא ה' בעולם', שאתה ודאי יודע כמה הן חביבות עליי. שלא לדבר על הרבנות הראשית, יר"ה.
_________________
מיכי
נשלח ב-7/8/2007 12:53
מיכי,
ודאי שגם גיוס נשים לקרבי הוא שינוי במצב; השאלה היא כיצד נאבקים נגדו. הגיוס לא נובע מרצון לרדוף את הדתיים (כפי שסוברים אולי כמה פרנואידים), אלא משינוי ערכים שהתרחש בחברה הישראלית או בחלקים ממנה. לכן ניתן להאבק בדרך ציבורית, פוליטית או משפטית; ניתן לחפש פתרונות שיאפשרו לחיילים דתיים להמנע משרות משותף עם בנות - וניתן גם לשבור את הכלים ולסרב. בעיני, סרוב במצב שאינו נוגד את ההלכה רק כדי לקדם את האג'נדה הכללית של מניעת שרות בנות בקרבי הוא פסול מכל וכל ואינו שונה כלל מסרוב להגן על ישוב מתוך רצון לקדם אג'נדה של נסיגה מיו"ש. זה כמו זה אמורים להיות מחוץ לתחום - זוהי פוליטיקה במסווה. אני חושב שבמוטיבציה לפעול בדרכים כאלה יש בהחלט גם (לא רק) אלמנט של "עשיית צרות" שנובע מהתחושה שהשתתפותם של הדתיים בצבא נתפשת כמובן מאליו ולכן אפשרה את ההתנתקות; מעין רצון להוכיח שאי אפשר לסמוך על הדתיים שתמיד יהיו שם, שאינו תלוי דווקא בשאלה מה מסרבים לעשות כרגע אלא בהפגנה של עצם היכולת לסרב. הרצון "לעשות שרירים" יכול היה להתבטא בהפגנה של עשרות אלפי לוחמים דתיים במיל' מול הכנסת בדרישה לפתור את בעיות השרות המשותף; ברגע שאתה מנתב אותו לאפיק הסרוב חרגת מגבולות המשחק.
אגב, לא נראה לי שמישהו ויתר על התפישות של "יסוד כסא ה' בעולם"; הם רק מבדילים בין המדינה "האמיתית" (שקיימת בדמיון) והאידאלית, שבה העם תומך במועמדים "אמוניים" ובמדיניות של מנהיגות יהודית, לבין אותו יצור מוזר שקיים סביבם ואינו זכאי כלל לשם "מדינת ישראל". כך למשל כותב מישהו לרב אבינר (http://www.machonmeir.org.il/hebrew/main_id.asp?id=4246): "יש לראות בעיניים פקוחות את פשיטת הרגל של הציונות החילונית שלא התרוממה אל הקודש, אלא אדרבה, הגיעה לפוסט-ציונות ולאנטי-לאומיות. תורה – אין, לאומיות – אין. עקירת גוש קטיף ופוגרום עמונה, הריסת ישיבות ההסדר ומשרד הדתות. ממדינת חלם אנטישמית זו לא תצמח גאולה, אלא יש למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה". ההתפכחות אינה מהתפישה של המדינה כיסוד הכסא; מבחינת הכותב כל מה שצריך הוא למחוק הכל ולהתחיל מהתחלה ואז תהיה לנו מדינה לתפארת (הוא לא מסביר איך כמה מאות אלפי דתיים ימחקו הכל ועם מי הם יתחילו מהתחלה). אין שינוי בהשקפה, רק מחלוקת במציאות.
נשלח ב-7/8/2007 14:06
גו"ג,
גם אני לא חושב שצריך להיות שינוי בהשקפה. כשיבוא מלך בן דוד בב"א אכן נהיה כיסא ה' בעולם. רק הרציונליות מחייבת לתפוס את המצב כרגע כשונה. לצערי הרב מספר האנשים בציונות הדתית שהבינו את עגמומיות מצבה של המדינה הוא זעום ביחס לשבר. יש כאן תפיסה בסיסית של מדינה כעומד בפ"ע, שעליו התריע לייבוביץ', ושנים רבות יקחו, אם בכלל, כדי לרפאו לגמרי, לפי ענ"ד.
הפגנה של מאתיים אלף מול הכנסת תועיל כקליפת השום. הדבר היחיד שיעזור הוא רק מוטיבציה בסיסית להפגין שרירים ולעמוד על מה שנראה לנו כחשוב, ובאמת שירות בנות וכד' הוא דבר שלא הייתה כל סיבה לא לעמוד עליו בעבר מלבד רצון לתרום. עכשיו הבננו שמדובר במשחקי כח ניטשאיים, וא"כ זה חלק מהמשחק.
לדעתי אין גם כל פיתרון אחר מבחינה עקרונית : כמו שהתדייננו על זה פעמים רבות, דת לא יכולה להרשות למדינה לגבור עליה. עצם הכפיפות היא פשרה, ולכן אחת משתיים : או שהמדינה מייצגת כיסא ה' טהור, בדומה לצבאו של דוד, ואז אפשר לאחד בין האידיאלים של מדינה לבין האידיאלים של צבא, או שמפרידים. כרגע, אין מנוס מהפרדת דת ומדינה, ולכן אין מקום לסרבנות דתית במסגרת הצבא. וכמו שאמר מישהו היום, שבצבא שומעים למפקד, וזהו. אבל גם סרבנות (כשאתה מוכן לישא באשמה ובעונש) היא חלק מהמשחק של המדינה : אם יש ציבור גדול שעומד על זכויותיו, והמדינה רוצה לגייס אותו, היא חייבת לאפשר לו את מלוא זכויותיו, עד כמה שניתן. ואם הציבור דורש שלא יהיו בנות, אז שהמדינה תדאג שביחידות שלו לא יהיו בנות בכלל. ואם הוא דורש אוכל גלאט, ג"כ. איפה שהוא משחק הכוחות הפוליטי יתאזן, ויבינו שני הצדדים מה חשוב ומה לא. אבל כרגע הציבור הדתי משחק לידי השלטון, לא מדין אונס אלא מדין מפותה, או מדין - סלח לי על הביטוי - סתם זנות. ולכן זה צריך להיפסק.
נשלח ב-8/8/2007 10:08
גו"ג,
שתי הערות
1. אם אתה באמת חושב שהפגנה של 10000 מיאומניקים תזיז למישהו אתה מאוד תמים. (אעפס אני לא חושב שאתה כזה)
2. דומני שגם תמים מצידך לחשוב שמישהו אכן שלח את השאלה הנ"ל לרב אבינר,בדיוק באופן שיהיה לו כ"כ קל לענות תשובות באופן שישמע משכנע לקהל מרעיתו.
נשלח ב-8/8/2007 22:55
מקאהן ואי"צ,
לא נכון שאי אפשר להשפיע בכלים הדמוקרטיים. אפשר, השפיעו ומשפיעים. שילוב הבנות בצבא עצמו לא קרה כתוצאה מסרבנות או פעילות לא חוקית אלא מיצירת דעת קהל תומכת ומצב שבו שאול מופז השתכנע שיהיה כדאי לו מבחינה תדמיתית לשתף פעולה עם ארגוני הנשים במקום להאבק נגדם מאבק אבוד. הציונות הדתית כבר הראתה לא פעם שכשהיא באמת רוצה היא יודעת ללחוץ, גם דרך הכלים הפוליטיים וגם באמצעים אחרים (וביניהם הפגנות). הפגנה לא תעזור? נכון, אולי לא מיד. אבל הרי אף אחד גם לא חושב שאם מחר הוא עולה לחומש אז יתנו לו להשאר שם, אבל הם יודעים שמי שמצליח לקבע בדעת הציבור את העובדה שהמקום הזה חשוב לו ומתעקש להתמיד בכך יהיה לו סיכוי רב יותר לקבל את מבוקשו, או לפחות למנוע נסיגות נוספות. באותה מדה במקרה הזה רוב הציבור כלל אינו מודע לכך שלחלק מהחיילים הענין מפריע באופן אקוטי. מי שרוצה ליצור סיכוי לפתרון הענין צריך בין היתר להביא את הבעיה למודעות הציבור. אפשר גם לפעול בדרכים משפטיות ואחרות. האמת היא שלא במקרה אף אחד לא מתאמץ לפתור את הבעיה הזו; לציונות הדתית ככלל היא כמעט לא מפריעה. החיילים שזה יותר חשוב להם ממילא משרתים בד"כ במסגרות דתיות בלבד; מבין האחרים הרוב הגדול משרת ביחידות שבהן בנות לא משרתות עם הבנים (חי"ר ושריון). אני חוזר ואומר - לולא ההתנתקות לא נראה לי שמישהו היה עושה רעש מיוחד מהמצב הקיים; אבל היום בעיני רבים בציבור הזה סרבנות היא מוצא ראשון ולא אחרון, דבר שרק מחכה להזדמנות שלו במקום מעשה שצריך לשבת שבעה נקיים כדי להחליט עליו.
לגבי הרב אבינר - אני מניח שהשאלות שהוא מביא לא נוסחו כך ע"י שואל ספציפי, אבל הוא גם לא מביא אותן באופן אקראי; בניסוחים כאלה ואחרים השאלות האלה מרחפות בין הקוראים שלו ומגיעות אליו, וגם אם הוא אולי בוחר לנסח אותן בחדות הוא לא היה עוסק בהן מעל דפי העלון לולא האמין שהשאלה באמת מטרידה.
נשלח ב-8/8/2007 23:17
גו"ג, אנחנו חוזרים על עצמנו, על כן רק הערה. פוליטיקה היא חלק מהחיים, והסירוב מיועד כמעט תמיד לקדם מטרות פוליטיות, מכל הצדדים. כמובן שלא נכון לעשות זאת בתכיפות רבה ובמצבים לא אקוטיים, אבל פוליטיקה זה שם המשחק. מסירת שטחים היא ערך דתי ברור בעיני רבים, אף שזו פוליטיקה גמורה. גם מעמד האישה, או טרנספר, הם פוליטיקה.
השאלה אינה האם זו שאלה פוליטית, אלא האם הבעייה היא אקוטית.
*--indexsql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
"גם אני הייתי פעם מ"פ בחברון", סיפר השבוע הרב ראם הכהן, ראש ישיבת עתניאל שבדרום הר חברון. שניים מבוגרי הישיבה של הכהן, אחד מהם תושב נוה-דקלים לשעבר והשני מקרית-ארבע, נשפטו השבוע ל-28 ימי מחבוש בעוון סירוב פקודה לפינוי חנויות השוק הסיטונאי בחברון. "היו לי בפלוגה כמה שמאלנים אדוקים", נזכר הכהן, "השירות בחברון מאוד לא הסתדר עם השקפת עולמם, אז מצאנו בשבילם תפקידים הולמים. ידענו כיצד לפטור אותם ממשימות שהתקשו לבצע".
הכהן, ממתנגדי הסירוב המובהקים, סבור שהסרבנות שקדמה לפינוי בחברון היא בראש ובראשונה כישלון קשה של המפקדים. "מישהו הקצין את הסיטואציה במקום להרגיע אותה, אולי בשביל התקשורת", הוא אומר, "הצעירים האלה מוכנים למסור את נפשם בשביל המדינה, שנמצאת היום בסכנה קיומית. בתי הקברות מלאים במצבות שלהם. במקום זה משחקים אתם בגן ילדים ומעמידים אותם במצב בלתי אפשרי, שבו הם צריכים לפנות אנשים שאתם גדלו".
הכהן אינו בודד בזעמו. רבנים נוספים, שאליהם פנו השבוע תלמידים, ניסו להגיע להבנה מול המפקדים וכשלו; אבל הבעיה של הרבנים, גם אלה שמתנגדים לסירוב, אינה רק עם המפקדים - אלא גם עם תלמידיהם. פסיקות נגד סירוב אינן פופולריות, בלשון המעטה, בקרב חלקים נרחבים של הנוער הדתי-לאומי, בעוד פסיקות בעדו מתקבלות כמעט בטבעיות. אצל רבים מהם אין מדובר בצו הרב, אלא בצו המצפון. "גם אם הרב יאמר להשתתף, לא אקח בזה חלק", אמר השבוע למפקדו י', חייל דתי מגדוד "דוכיפת".
בשכונות חרדיות, בעיקר בירושלים, כבר אירע לא פעם שהמון סילק בבושת פנים, לעתים באלימות, פקחי בנייה או אנשי מס הכנסה. השבוע זה קרה פעמיים גם בהתנחלויות - הפעם מול המשטרה. בכרמל שבדרום הר חברון גירשו תושבים זועמים שלושה שוטרים שבאו לעצור את לימור סון-הרמלך, מראשי מטה "חומש תחילה".
בקרית ארבע חסמו מפגיני ימין את דרכו של אוטובוס, שהסיע את חיילי "דוכיפת", אלה שלא סירבו פקודה, לאזור חברון. שני שוטרי מג"ב שחלפו במקום ניסו לפזר את המפגינים, אך נכשלו. אחד מהם עלה לאוטובוס של החיילים וביקש עזרה, אולם החיילים, בהם גם חילונים, כמעט וגירשו אותו משם. אחר כך שלפו פתקים, רשמו מלות הזדהות עם המתנחלים והצמידו אותם לחלונות. גם סביב חומש העדיפו חיילים במחסומים, דתיים ולא דתיים, להתעלם מקבוצות הנוער העושות יום-יום את דרכם למקום. זה לא התפקיד שלנו, אמרו, בשביל זה יש משטרה.
הסרבנות האידיאולוגית מתפשטת מכיוון שהיא נהנית לא רק מגב רבני, אלא גם מגב חברתי-משפחתי. בשומרון יש התנחלויות שבהן מי שמחפשת שידוך לא תכיר בחור שהיה לו חלק ולו זעיר ב"גירוש". קצינים שנטלו חלק במעגלי הפינוי בגוש קטיף אומרים בשיחות פרטיות שהם מתחרטים על כך. גם רפי בן-בסט, איש המבצעים של מועצת יש"ע בתקופת הפינוי מגוש קטיף שהתנגד אז לסרבנות, מתחרט. "יכול להיות שניתן היה להביא לתוצאות אחרות", הוא אומר. בן-בסט, סגנו של פנחס ולרשטיין במועצה אזורית בנימין, סבור כי "אם יהיה אירוע עקירה נוסף, קצינים בדרג מפקדי פלוגות, מחלקות, סמג"דים ומג"דים, לא יצטרכו לסרב, אלא פשוט יניחו את המפתחות ויאמרו ?תודה רבה, אנחנו הולכים'".
יותר מאשר ההלכה, זו הלגיטימציה. אין כאן מקרה ברור של דת נגד מדינה, אלא אווירה ציבורית שמאפשרת לחיילים לסרב. הפינוי נתפש כ"פשע", "אקט בלתי מוסרי בעליל", "גירוש", וגם כאקט הנוגד את ההלכה. אולי זו תגובה פוסט טראומטית לפינוי היישובים בגוש קטיף, ומימוש של מה שמשננים מנהיגי ציבור לתלמידים בשנתיים האחרונות: לא נשכח ולא נסלח, או בלשונו של ש', חייל מאפרת שעלה השבוע כמעט בעל כורחו על האוטובוס לחברון, "שיידעו שזה חלק ממחיר ההתנתקות".
נשלח ב-12/8/2007 12:55
ממללא,
ראשית לגבי "הסדר מרכז" - ע"פ ויקי (http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A1%D7%93%D7%A8_%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96) שריונרים משרתים במסגרת הזו רק תשעה חודשים. בזמן כזה אפשר אולי להסמיך חייל כך שהוא יוכל למלא תקן ביחידת מילואים, אבל לא להכשיר לוחם שיידע להילחם - מה גם שיחידת המילואים עצמה מתאמנת פעם בשלוש-ארבע שנים ולמעשה אמורה להסתמך על הידע של החייל מהשרות הסדיר. כמו כן, אינו דומה שרות בגיל 26 כאשר המשרת נשוי עם שלושה ילדים קטנים ויודע שהוא משתחרר בעוד חצי שנה לשרות בגיל 19 כאשר המשרת רוצה לשמור בידיו גם את האפשרות להמשיך לפיקוד (אף אם בסופו של דבר יחזור לישיבה ולא ישתמש בה). ברור מי ישקיע יותר.
לגבי ההשארות בישיבות, אתה מביא דוגמה מאנשים ספציפיים בתקופה לא-משברית, ואני מדבר על שינוי בהתנהגות של ציבור שלם מיחס של 800:400 ל-400:800 בתקופה משברית. קשה לי להאמין שלקיתונות הבוז והאיבה הנשפכים על צה"ל השכם והערב בעיתונות ובאתרי האינטרנט הימניים אין חלק בכך.
נשלח ב-12/8/2007 14:16
גו"ג,
למרות ציפיים של אנשים שממש, אבל ממש, מפחדים מכך שיהיו פחות חיילים עפ כיפות סרוגות גדולות על ראשם ביחידות הלוחמות ובמערך הפיקודי, נבואות הזעם של אנשים אלו מתממשות בינתיים רק בכל מיני תקריות של קצין שהעליבו אותו בבי"כ ארעי במאחז תפוח ב' דרום.
בפועל, מספרם של חובשי הכיפות ביחידות הלוחמות ובפרט בקרב הדרג הפיקודי רק עולה (כפי שפורסם לפני ימים ספורים).
'הסדר מרכז' היא מסגרת שמיועדת מכתחילה לכאלו שרואים את עתידם באהלה של תורה, אבל חשוב להם גם לשרת שירות קרבי. על פי הנוהל הצבאי, מי ש'סיים מסלול' כשיר להשתתף במלחמה ובפעילויות בט"ש במילואים (בתותחנים זה חצי שנה, בשיריון 9 חודשים ובחי"ר 14). יש ביחידות הלוחמות חיילים רבים שיוצאים לתפקידי הדרכה בבה"דים ובמחלקות טירונים ומעבירים בהן שלוש שנים, בלי להשתתף באימון גדודי אחד והם עדין מוגדרים כלוחמים\ שלא לדבר על זה שבשנים שלפני מלחמת לבנון היו גדודים סדירים שכלל לא התאמנו אימונים סדירים ומלאים במשך שלוש שנים, כך שזה בטח לא העניין.
אגב, ביחידות מילואים ממנים אפילו מ"כים וסמלים שלא עברו הכשרה פיקודית כלשהי אבל המ"פ מעוניין דוקא בהם ולא באחרים שכן עברו קורסים פיקודיים.
הטענה שלך כאילו יש קורלציה הכרחית בין רצון להיות מפקד לבין השקעה בלחימה גם היא מופרכת, במחילה. הפלוגות הלוחמות הכי חשובות הן הפלוגות הותיקות שמורכבות מחיילים שלא הצליחו להגיחע לקורסים פיקודיים ובחלקן יש בעיות משמעת קשות (וידוע סיפורו של אחד ממקבלי העיטורים בשבוע שעבר שמספר חודשים לפני המלחמה הבריח מחלקה מבסיס במהלך מרד).
אני משוכנע שאם יבדקו את אחוז הדתיים והביינישים לסוגיהם ביחידות מילואים, יגלו שהוא גדול יותר משיעורם בסדיר (ובודאי באוכלוסיה) גם היום.
נכון שיש משבר אמון מסויים במערכת, ואפשר להבין אותה לאור שבירת כללי הדמוקרטיה הלגיטימית בישראל כשהיא משרתת את הגורמים מהצד הנכון, האתרוגי של הפרדס, אבל מכאן ועד התהליך שאתה מתאר הדרך ארוכה.
בקיצור, תרגיע....
נשלח ב-12/8/2007 14:23
ממללא,
אני לא מבין מה השאלה.
לא ברור לך שהיום אחוז גבוה מהציבור הלאומי/דתי (לדעתי גם החרדי שמהוה בחלקו גרורה של השנים) רואה את צה"ל בפרופורציות שונות לחלוטין מאשר לפני 5 שנים נניח, והראיה הברורה קבלה ברמה זו או אחרת סרבנות לגירוש וכד'.(החל מתמיכה ועידוד בפועל, דרך "הבנה" ברמות כאלו ואחרות)
בעיני זו תגובה ומבט בריא מאוד, שחבל שנולד רק בשנים האחרונות. (ביחוד אחרי ההתנתקות)
אבל בכל מקרה זו עובדה ומציאות מוצקה.
דברים השתנו ביחס של הציבור הזה אל הצבא ואל המדינה. וזה ממש לא נחלת קבוצות קיקיונית מגבעות ו/או ישובים מסוימים שהלכו עוד כמה צעדים קדימה בענין עוד הרבה לפני ההתנתקות.
