www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=556590&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0
ניצוצות / מסע אל היהדות בת זמננו
האל לא אישי אבל אפשר להיות אתו
מאת מיכה אודנהיימר
הזרמים הליברליים ביהדות ארצות הברית, ששמרו בעבר באדיקות על רציונליזם, החלו לשלב התנסויות רוחניות מהחסידות ומהמזרח בתוכנית הכשרת הרבנים שלהם
תפילה בחדר המדיטציה של הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי בפילדלפיה. הליברלי ביותר מבין הסמינרים לרבנות
תצלום: מיכה אודנהיימר
בניו יורק, באמצע הדרך בין אוניברסיטת קולומביה להארלם, ניצב הסמינר התיאולוגי היהודי (ג'יי-טי-אס), המכשיר רבנים שמשרתים בקהילות המשויכות לתנועה הקונסרווטיווית - אחד משלושת הזרמים ה"ליברליים", או הלא-אורתודוקסיים, העיקריים בארצות הברית. הסמינר, אולי אף יותר מ"היברו יוניון קולג'" של התנועה הרפורמית או "הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי", בתי המדרש הוותיקים ללימודי רבנות, הוא בעל מוניטין בני מאה שנה של מוסד סולידי וחמור, המוקדש ללמדנות דקדקנית ולפילוסופיה רציונליסטית.
הסמינר הגיב בעבר בעוינות כה רבה על מיסטיקה יהודית, עד כי הרב אברהם יהושע השל, הפילוסוף היהודי הידוע שמושא הלהט המחקרי שלו היה חשיבה חסידית ושלימד בסמינר מאז 1945, לא הורשה עד למותו ב-1972 ללמד שם קורס מן המניין על חסידות. אולם כיום, בקומה השלישית של הסמינר, תלמידי כיתתו של הד"ר ג'ואל הקר משוטטים באולמות ועורכים ניסויים ב"התבודדות". תלמידי ג'יי-טי-אס עוסקים עתה בתרגול הרוחני העיקרי של הרדיקלים ביותר מבין החסידים - חסידי ברסלב - שרבם, הרב נחמן, הורה להם "לשפוך את לבם לפני האל בשפתם הם" בעודם לבדם ביערות ובשדות.
התרגיל אינו רק ניסיון להבין את החסידות מבפנים, הוא גם ביטוי למודעות גוברת בקרב הזרם המרכזי של התנועות הליברליות לצורך להכשיר רבנים שיוכלו לענות על הביקוש הגדל בקרב יהודים לא-אורתודוקסים ברחבי ארצות הברית למה שמכונה "רוחניות". בזהירות ומתוך שימוש בגישות אקלקטיות ובשיטות שהושאלו ממקורות מגוונים כמו סגפנים קתולים, בודהיסטים בורמזים וקהילות חסידיות של המאה ה-21, היהדות הליברלית בודקת דרכים להעשיר את חייהם הפנימיים של מנהיגי קהילה בהווה ובעתיד. בעשותה כך היא חוקרת טריטוריה חדשה ויוצרים שילובים חדשים, היכולים לשנות לצמיתות את היהדות האמריקאית.
ג'ושוע בוטיגר, נינם היהודי של פרנקלין ואלינור רוזוולט ותלמיד לימודי רבנות בשנתו הרביעית, חש שהתנועה הרקונסטרוקטיווית בפרט והיהדות הליברלית בכלל עומדות על פרשת דרכים מבחינת יכולתן להשיב לעצמן תחושה של "התמסרות לתפילה וללימוד תורה". בוטיגר אומר שרבים מהסטודנטים בקולג' הרקונסטרוקטיווי החלו לראות חסידות וקבלה כמפת תודעה, כל איש בדרכו. "אנו עוסקים ב'רקונסטרוקציה', בנייה מחדש (שימוש בשפה וסמלים שאולי היתה להם משמעות אחרת בדורות קודמים, מ"א), של העל-טבעי. הבחירה אינה חייבת להיות בין אל לא-אישי לבין אל עם זקן לבן היושב במרומים. הוא יכול להיות אל אישי. אנו יכולים לחוש את האל כסוג של מקום, שבו כל אחד מאתנו מתחבר ברשת הגדולה הזאת של חיבורים הדדיים שלובים".
עם זאת, אומר בוטיגר, הגישה האקדמית ליהדות שהקולג' הרקונסטרוקטיווי מחויב לה יכולה ליצור "מודעות עצמית גבוהה מדי". תלמידי הקולג' יכולים לפעמים לצאת מהכיתה שבה מנתחים את התורה כמסמך שנכתב בידי בני אדם ו"עדיין להתפלל תפילת מנחה מתוך שכחה עצמית ובלב פתוח". אבל לפעמים "זה לא עובד. אינך יכול לחזור למקום הזה. זה באמת כואב. זה המתח הקיים מבחינתי במקום הזה".
פרידה מנרות השבת
כדי להבין את גודל השינוי שמתרחש עכשיו, מן הראוי לזכור עד כמה בסיסית היתה דחיית המרכיבים הלא-רציונליים, המיסטיים, או אפילו האדוקים במופגן, ביצירת זהותן של התנועות היהודיות שניסו ליישב יהדות עם מדע, יהדות עם מודרניות ועם החברה הכללית, למן המאה ה-19. "כאשר הוזמנו ל'חברה המתורבתת' על ידי העולם המערבי בסביבות 1800", אמר ארט גרין, תיאולוג וחוקר ידוע של מיסטיקה יהודית העומד בראש סמינר חדש ללימודי רבנות המקיף זרמים שונים ב"היברו קולג'" בבוסטון ואחד האבות המייסדים (יחד עם הרב זלמן שכטר) של הניאו-חסידות הלא-אורתוקסית, "רצינו להראות להם שגם לנו, היהודים, יש דת שדמתה לשלהם - רציונלית, נאורה, מונותאיסטית, אוניוורסלית, אתית. את הדברים שגרמו ליהדות להיראות מוזרה מדי, אוריינטלית מדי, צריך היה לטאטא מתחת לשטיח".
השפעות תרבותיות אחרות שיהודים נחשפו להן חתרו גם הן תחת האמונה בעל-טבעי. דעתו של פרויד, שראה אמונות דתיות מסורתיות כמשאלה שבלב, השלכה של צורך אינפנטילי בדמות אב רב-עוצמה שתגן על בני אדם מאכזריות וממוות, הופנמה על ידי יהודים משכילים רבים. "אשתו של פרויד אמרה כי כל אשה יהודייה רוצה להדליק נרות שבת", מספר בן דודה הפילוסוף ישעיהו ברלין בביוגרפיה שכתב עליו מייקל איגנטייף. "אבל המפלצת הזאת, אמרה והצביעה על בעלה, לא מרשה להן".
תיאולוגים יהודים-אמריקאים ובראשם הרב מרדכי קפלן - הוגה שהשפעתו היתה אדירה ושלימד 50 שנה בסמינר היהודי התיאולוגי לפני שהקים את היהדות הרקונסטרוקטיווית - כוננו את התשתיות התיאורטיות לסוג חדש של יהדות ששידרה על גל אחד עם האמונה במדע ובקידמה. קפלן דחה את מושג האל העל-טבעי, האישי, שמתערב בסדר הדברים הטבעי ונגלה לבני אדם. על האל, בניסוח תלמידו ופרשנו של קפלן, הרב הרולד שולווייס, אי אפשר לדבר כעל נושא אלא רק כעל נשוא. "האל אינו צודק - הצדק הוא אלוהי" (Godly). בעקבות פרסום הסידור החדש של קפלן ב-1945, שממנו הוצא כל אזכור של מושגים על-טבעיים כמו תחיית המתים, ערכה "התאחדות הקהילות האורתודוקסיות" (ה-OU) טקס החרמה שבו נשרף הסידור בפומבי.
קפלן עצמו היה בעל גישה מורכבת וייחודית לדת ולאדיקות. הוא התעטף מדי בוקר בטלית והניח תפילין, התנודד כמו יהודי מזרח אירופי מסורתי, אבל לפעמים במקום מהסידור נהג להתפלל מחיבוריו של הפילוסוף האמריקאי ג'ון דיואי. עם זאת, בקהילות רפורמיות וקונסרווטיוויות אופייניות לא ראו בעין יפה את ההתנודדות. גרין זוכר כיצד קם לתפילת עמידה בבית כנסת קונסרווטיווי בשנות ה-50, כשהיה בן 12, וכיצד נאמר לו "אנחנו לא עושים כאן דברים כאלה". הגברים עטו טלית, אך לא התעטפו בה. כל הנהגים שעשויים היו להסגיר רגישות דתית מזרח אירופית לא התקבלו בעין יפה. מהגרים יהודים בני הדור השני ניסו נואשות להיות לאמריקאים, ושיוך היהדות למנהגים שהוריהם או סביהם הביאו עמם מאירופה עורר אצל רבים מהם כלימה עזה.
הכנסייה כדגם חיקוי
בשנות ה-50 של המאה העשרים החלו יהודים אמריקאים, שנטשו בהמוניהם את בתי הכנסת בשנות ה-20 וה-30, לחזור אליהם. זה היה תור הזהב של היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרווטיווית ותנועות אלה בנו בשנות ה-50 וה-60 מאות טמפלים ובתי כנסת ברחבי אמריקה. אבל השיבה היהודית לבתי כנסת היתה קשורה רק במעט לאמונה דתית או לרוחניות. היא נבעה מנהירת היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה ממרכזים עירוניים אל הפרוורים, שם נוצרים בני המעמד הבינוני-העליון הגדירו את עצמם באמצעות הכנסייה שלהם; הם יכלו להיות, לדוגמה, אנגליקנים, בפטיסטים או פרסביטריאנים. היהודים שחיפשו קהילה כדי לעגן בה את זהותם פנו אז לבתי הכנסת.
בתי כנסת של התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרוויטיווית, ששמו דגש על התנהגות פורמלית ונימוסים יפים ושכנו במבנים ענקיים דמויי קתדרלות, שירתו את האינטרס של יהודים שייחלו להיטמע בשכבה העליונה של החיים האמריקאיים. המחזאי דייוויד מאמט כתב במאמר בשנות ה-80, כי בילדותו חש שהחיים היהודיים הרפורמיים לא סבבו "אלא סביב השאיפה להתקבל, להחליק לתוך הקהילה הלא-יהודית, לא לעשות דבר שימשוך את תשומת לבה, ולפיכך את זעמה, של אמריקה מהזרם המרכזי".
כיום יהודים אמריקאים אינם זקוקים לבית כנסת כדי לחוש אמריקאים יותר. אלה הרוצים להתבולל יכולים לעשות זאת - או שכבר עשו. ומקרב אלה הרוצים להישאר יהודים פעילים, רבים מחפשים חוכמה רוחנית. "אולי היא נמצאת אצל הטיבטים, אצל האינדיאנים ההופי, בקבלה", אמר גרין, "אולי קיימת חוכמה שהוזנחה על ידי המודרניות ושתסייע לנו לשרוד בעולם המטורף שאנו חיים בו, תסייע להאט את הקצב המטורף שלנו ולמנוע מאתנו להרוג זה את זה".
אבל חיפוש זה אחר חוכמה עתיקה, מדגיש גרין, הוא חיפוש פוסט-מודרני, לא פרה-מודרני. "הוא אינו שולל את המודרניות. הוא אינו אומר 'אני דוחה את המדע או הטכנולוגיה'. הוא רק אומר שהם אינם מספקים תשובות לשאלות מה משמעות הדבר להיות אדם או איך לשרוד". גרין עצמו, שאמו מתה כשהיה בן 11, מנסה לשרטט דרך-לא-דרך בטריטוריה שכוללת גם את דחיית מושג האל האישי, המציל ממוות, וגם אימוץ מלא של מיסטיקה יהודית. לאחר שהתייתם קיים מצוות באדיקות רבה, עד שבהגיעו לגיל 18 הבין שאמונתו היתה ניסיון ילדותי להימנע מהתמודדות עם האמת הקשה של סופיות המוות. בגיל 21 הבין גרין דבר נוסף: אף שלא האמין בהשגחה העליונה או באל אישי, הוא היה עדיין אדם דתי ביותר, שמצא משמעות עמוקה בשפה המיסטית ובהתנסות המיסטית. אך הוא סירב לחזור למה שראה כאופי כפייתי-טורדני של קיום המצוות ההלכתי. גרין, שמבחינות רבות היה חלוץ לפני דור חדש, סירב להתכחש לאמת שמצא אצל פרויד אבל גם לא היה מוכן לוותר על הזכות להדליק את נרות השבת של נשמתו.
צועדת עם האל
היכולת לדבוק בו בזמן בהתנסויות או ברעיונות סותרים לכאורה היא מרכיב חיוני בסוג החדש של דתיות החודר לזרמים הלא-אורתודוקסיים. הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי בפילדלפיה, השוכן באחוזה ויקטוריאנית מוקפת מדשאות ירוקות רחבות ידיים, הוא מבחינות רבות הליברלי ביותר מבין הסמינרים לרבנות. במישור הפוליטי, גם ביחס לפוליטיקה האמריקאית וגם בנוגע לסכסוך הישראלי-הפלשתיני, הסטודנטים וסגל המרצים הם למעשה כולם אנשי שמאל. פלח משמעותי באוכלוסיית הסטודנטים, כמו בסגל ההוראה, הם הומואים ולסביות.
למרות זאת, לסטודנטים הרבים במקום המוצאים עניין בלימוד קבלה וחסידות היה לפחות קשר אינטנסיווי מסוים עם החרדיות, בעיקר בישראל. אימוץ העמדה האורתודוקסית לא היה בגדר חלופה לרובם, משלל סיבות. העמדה האורתודוקסית כלפי נשים ויחסה ללא-יהודים התנגשו בערכיהם הבסיסיים ביותר; ההתנגדות החרדית לניתוח היסטורי-ביקורתי של טקסטים דתיים עמדה בסתירה ליושרתם האינטלקטואלית; תפישת ההלכה החרדית לא השתלבה באמונתם העמוקה באוטונומיה אישית. אולם הם הוכיחו שהם מסוגלים להיות מעורבים לגמרי בחייהן של קהילות חרדיות.
בנג'מין ברנט, כיום בן 30, בילה כמה חודשי לימודים בישיבה ביישוב בת עין שבגדה המערבית, לאחר שכבר החליט ללמוד בקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי. ברנט, בעל דעות שמאלניות בכל הקשור לישראל, שהה במקום בדיוק כשפרצה האינתיפאדה האחרונה, ב-2000. ברנט זוכר כיצד הוקסם מיופיה התמים של הרוחניות בנוסח בת עין וכיצד התרשם מעוצמת התפילה של התלמידים, אך בו בזמן הוטרד ממה שהניח שהתפללו למענו לא אחת - ניצחון המאבק למען ארץ ישראל השלמה.
נתן מרטין בילה חלק מהשנה שעשה בישראל, כחלק מתוכנית הלימודים בת חמש השנים של הקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי, בלימוד בחברותא עם חסיד ברסלב הרב עוזר ברגמן. "מעבר ללימוד", אמר לי נתן, "פשוט רציתי להתחבר אליו, לקבל אישור עמוק לקדושה שלי עצמי. הוא עודד אותי לעבוד על התבודדות". ונסה גרייוור, סטודנטית ללימודי רבנות בשנתה השלישית שבאה מברזיל, זוכרת את החודש שבילתה בסמינר לנשים "שערי בינה" בצפת: "הלכתי ברחובות צפת והרגשתי שהאמת של ישותי הפנימית באה לביטוי. כל צעד היה מלא באל. כל אותה חוויה הראתה לי שדברים רבים קורים בעולם החרדי, אך היו גם דברים שחשבתי שהם פשוט מטורפים. היה חלק ממני שלא באמת יכולתי להביא לשם. מה שנותר אצלי הוא אהבת התורה והדרך להיאבק עם זה".
גם נחמה וגם תיקון עולם
נוהג המכונה "הדרכה רוחנית" (Spiritual Direction) התגלה כמעבדה מעניינת ומרשימה נוספת ליצירת הרכבים חדשים בנפשם של המרצים והתלמידים בקולג' הרבני הרקונסטרוקטיווי. ב-1998, בחיפוש אחר טכניקות שיאזנו את התוכנית האינטלקטואלית המחמירה של הקולג' באמצעות שיטות להעצמת חייהם הרוחניים של התלמידים, שמע הרב ג'ייקוב סטאוב, אז סגן נשיא הקולג' לעניינים אקדמיים, על תוכנית מסקרנת שהוצעה בקולג' קתולי סמוך. הדרכה רוחנית, סיגולה המודרני של שיטת הדרכה שפותחה במנזרים נוצריים לפני מאות שנים, כרוכה בפגישה חודשית בת שעה, אחד על אחד, עם "מדריך" (director) שקיבל הכשרה בנושא. במפגש המזכיר שעת תרפיה, המדריך מאזין ומדי פעם מגיב, בעוד התלמיד או התלמידה מדברים על מאבקיהם האינטימיים ביותר - אבל הדגש אינו מושם על פתרון בעיות אלא על גילוי "מקומו של האל" בחיי כל אדם.
סטאוב בילה שנה בניסיון לברר אם עולם המונחים הנוצרי ניתן להמרה לשפה מובנת ליהודים. אך הוא גילה שהבעיה הגדולה לא היתה המינוח הנוצרי. הפער האמיתי היה ש"בתור יהודים ליברלים, איש מאתנו לא האמין באל המתערב באורח על-טבעי בענייני האדם, אל שמקשיב לתפילותינו או נענה להן". אך לאחר שהתגבר על עכבותיו, החל סטאוב לחוש "תזוזה אונטולוגית" במציאות כאשר פנה לאל. הוא גם החל לקבל הכשרה כדי להיות בעצמו "מדריך רוחני" ובפגישות שבהן התאספו המדריכים לצורך ביקורת ובדיקה של עמיתים הוא חש תכופות "ברוח הקודש עוברת בחדר".
סטאוב החל לשקול מחדש את ההגדרות והגבולות שבאמצעותם הדירה היהדות הליברלית היבטים של תחושה דתית מהרפרטואר שלה. במאמציהם להבדיל את עצמם מהנוצרים, היתה מסקנתו, יהודים הפנימו את "הדיכוטומיה (הלא מדויקת) בין גאולה נוצרית באמצעות אמונה בלבד לגאולה יהודית באמצעות מעשים טובים". גברים "שהיו בני 50 בשנות ה-40 של המאה העשרים" גינו התבוננות פנימית, כניעה לפני האל וכמיהה לנחמה כהתפנקות נרקיסיסטית שגרעה מהשליחות המוסרית של "תיקון עולם" - בניית עולם צודק.
סטאוב הוקיע דיכוטומיה זו בטענה שהאנרגיה האלוהית הלא-אישית של קפלן יכולה היתה לנחם לא פחות מאשר לשמש השראה למעשים טובים, וכי נחמה ומעשים טובים דרושים שניהם לשפיות הרוחנית של בני האדם. אך חשוב מכך: סטאוב איפשר להתנסות שלו באלוהות כדבר מה אישי, עמוק ואינטימי, לדור בצד מחויבותו האינטלקטואלית לאל לא-אישי. "כיצד יכול האל להיות 'עמי' אם האל אינו דמות?" שאל סטאוב, והשיב בצמד המלים שהן אולי החשובות ביותר באוצר המלים של מנהיגים דתיים עכשוויים: "איני יודע".
מאז 1999, שלושה רבעים מהסטודנטים בקולג' הרקונסטרוקטיווי נרשמו לתוכנית "הדרכה רוחנית" ושינו לחלוטין את האווירה, אמר סטאוב. "מונחים כמו 'אל', 'נפש' ו'רוח' החלו להישמע ללא המבוכה הקלה הנלווית להם בחברה חילונית אמריקאית". בראשונה הוציא הקולג' משורותיו רבנים שיכולים היו לדבר על חייהם הרוחניים הפנימיים על בסיס התנסותם האישית, וקהילות פוטנציאליות הוקסמו. סטאוב זוכר ששמע על ראיון עבודה עם אחד הבוגרים הראשונים של הקולג' שהשלים ארבע שנים של תוכנית ההדרכה הרוחנית. "כאשר הם ביקשו ממנו לתאר את חיי התפילה שלו", אמר סטאוב, "הוא דיבר ברהיטות ובעמקות שכמותן לא שמעו מעולם אצל רב. לא היו שאלות נוספות. הם רק רצו להקשיב. התפקיד הוצע לו". גם ל"היברו יוניון קולג'" של התנועה הרפורמית ולסמינר היהודי התיאולוגי יש כעת תוכניות הדרכה רוחנית, אם כי שיעור קטן יותר מכלל הסטודנטים משתתפים בהן.
מתפללים באמת
הצורך לחצות את הרוביקון של מודעות עצמית משתקת ולשנות את היכולת הרוחנית של זרמים יהודיים ליברליים מבפנים כבר הביא להקמת מוסדות חדשים. "המכון לרוחניות", שהוקם ב-2000 הודות למענק מ"קרן נתן קמינגס", כבר מכשיר את הקבוצה השלישית של 36 רבנים רפורמים, קונסרווטיווים ורקונסטרוקטיווים, שמקצתם באים מקהילות ענקיות של הזרם המרכזי.
תוכנית המכון כוללת חמישה תחומים: מדיטציית תודעה בודהיסטית, לימוד טקסטים חסידיים וקבליים, יוגה, תפילה והדרכה רוחנית. היא מתבצעת בעיקר בסמינרים חודשיים בסופי שבוע, במשך תקופה של שנתיים. ההכשרה איפשרה לרבים מהרבנים למלא את תפקידם כמדריכים רוחניים בתחושה אותנטית שתכופות חשו בהעדרה בעבר. "כאשר אני עורך את התפילות", ציטטה המנהלת, הרב רייצ'ל קאואן, את אחד מבוגרי המכון, "אני עוצם את עיני ואני באמת מתפלל, אני לא סתם עורך את התפילה ומרגיש שאני מרמה ומזייף".
קאואן דוחה את הביקורת שמפנים נגד תנועת הרוחניות מבקרים הסבורים שצדק חברתי צריך להיות האג'נדה הראשונה במעלה של זרמים יהודיים ליברליים. "אנשים אומרים שרוחניות היא נרקיסיסטית, אנוכית, אבל אני יודעת שסוג הרוחניות שאנו מפתחים הופך אותך לרגיש יותר. לא משנה עד כמה אתה מרחיק לכת בתוך המדבר, אתה חוזר לקהילה. לא מדובר כאן בנרקיסיזם או בהארה-אינסטנט. מדובר בשינוי חברתי עמוק. החברה מגדירה הצלחה לפי הנכסים שיש לך, ואם דבר זה לא ישתנה" - אם מנהיגים רוחניים וחברי קהילותיהם לא יוכלו להנביע מעיין של עוצמה פנימית - "היא תישאר מושתתת על עוול ואי צדק".
 |
|
|
