תרגומו של פרופ' שוורץ למורה נבכים- בקורת
פעם היה פה שיעור מורה נבוכים, היו זמנים ..
נעים להזכר ..
פנים חדשות לרמב"ם
מאת זאב הרוי
מורה נבוכים לרבנו משה בן מימון תירגם מערבית והוסיף הערות, נספחים ומפתחות: מיכאל שוורץ. עריכה: דוד צרי.
הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2 כרכים, 842
עמ', 138 שקלי
לפני שבע שנים פירסם מיכאל שוורץ, פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, תרגום עברי חדש לחלק הראשון (מתוך שלושה) של "מורה הנבוכים" לרמב"ם). עתה יצא לאור התרגום
1204-1138) המלא, וזו סיבה לחגיגה לכל שוחרי
הפילוסופיה.
הרמב"ם כתב את "דלאלה' אלחאירין" במצרים בעשור האחרון למאה ה12-, והספר תורגם מיד (1204) לעברית כ"מורה הנבוכים" בידי המתרגם-הפילוסוף הצעיר, ר' שמואל אבן תיבון, איש פרובנס,
שהתכתב עם הרמב"ם בענייני התרגום.
הרמב"ם המליץ לא לתרגם "מלה במלה" ולא לשמור "סדר המאמר וסדר הדברים", אלא לתרגם "לפי העניין". אבן תיבון לא שעה לעצתו, ותרגומו כה צמוד למקור, עד שהיה מי שהתלוצץ כי רק יודעי ערבית מסוגלים להבינו. זמן קצר לאחר
הופעת תרגום אבן תיבון, קוראים מתוסכלים מסוימים הזמינו תרגום חדש מן המשורר המהולל, ר' יהודה אלחריזי. תרגומו נאה אבל לא מדויק. הוא מצא חן בעיני כמה משוררים ומקובלים, אבל פילוסופים יהודים, כמו רלב"ג, ר' חסדאי קרשקש, ר' יצחק אברבנאל, שפינוזה, מנדלסון, רנ"ק, אחד העם וישעיהו ליבוביץ השתמשו בתרגום של אבן תיבון.
בין אבן תיבון ואלחריזי לבין שוורץ היו לא פחות משבעה תרגומים עבריים שלמים או חלקיים ל"מורה הנבוכים", בכללם שניים שהם רבי ערך במיוחד.
ר' שם טוב פליקירא, פילוסוף בעל ידע אנציקלופדי, תירגם קטעים רבים מן הספר בפירושו "מורה המורה" (1280), והרב יוסף דוד קאפח, החכם רב-הפעלים, יליד תימן, שההדיר ותירגם ספרים רבים, תירגם את הספר המלא
1972).
נוסף על כך, היו תרגומים רבים לשפות אחרות. הספר תורגם לפחות פעמיים ללטינית, פעם בעשור השלישי או הרביעי למאה ה13- בידי מתרגם עלום-שם
שהתבסס על אלחריזי, ופעם בשנת 1629 בידי יוהאנס בוקסטורף הבן, שהתבסס על אבן תיבון. הוא תורגם גם לספרדית, איטלקית, גרמנית, צרפתית, אנגלית, יידיש, הונגרית, קטלאנית ורוסית, וברוב השפות האלו היה יותר מתרגום אחד. מבין התרגומים הסמכותיים יותר ניתן לציין את הצרפתי של שלמה מונק (1866), האנגלי של שלמה פינס (1963), והרוסי של מיכאל שניידר (2000).
בהתחשב בכל אלה, כלום היה צורך בעוד תרגום עברי? התשובה חיובית. ראוי שספר המופת החשוב ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית יהיה מצוי בתרגום העברי הטוב האפשרי.
קשה להפריז בחשיבותו של "מורה הנבוכים". הוא חולל מהפכה אדירה בפילוסופיה היהודית. כל הפילוסופים היהודים מן המאה ה13- ועד לתחילת
העת החדשה התחנכו עליו, וגם מבקריו, כמו קרשקש ושפינוזה, לא יכלו להשתחרר מהשפעתו הכוללנית. גם מנקודת הראות של הפילוסופיה המערבית,
"מורה הנבוכים" תופס מקום מיוחד. אם הפילוסופיה הימי-ביניימית ניצבת במרכז, בין הפילוסופיה היוונית לפילוסופיה מודרנית, הרי ש"מורה הנבוכים" ניצב במרכזו של המרכז. הוא הספר החשוב האחרון במסורת האריסטוטלית הערבית המפוארת שייסד אלפאראבי במאה ה10-, ושהפונדמנטליזם האיסלאמי הקנאי קטעה בשיאה. יחד עם הפירושים המעולים של אבן רשד (1198-1126) לכתבי אריסטו, הוא סיכם את המסורת הזאת; ויחד עמם הוא שימש תשתית לפילוסופיה האריסטוטלית הלטינית שקמה במאה ה13-.
פילוסופים נוצרים, כמו אלברטוס הגדול ותומס אקווינס, הצביעו על "רבי משה" כהוכחה ניצחת לכך שאדם דתי המאמין בכתבי הקודש יכול להיות גם
פילוסוף אריסטוטלי.
מיכאל שוורץ הוא חוקר מובהק של ההגות והלשון של "מורה הנבוכים".
תרגומו אינו מילולי, כמו תרגום אבן תיבון, אבל הוא נאמן מאוד להוראה הפילוסופית הטכנית, שלא כמו תרגום אלחריזי. בניגוד ללשונו של תרגום
קאפח, שיש בה גוון רבני, זו של שוורץ קרובה מאוד לעברית הפילוסופית העכשווית, אך שומרת על זיקה נאותה למינוח הפילוסופי העברי הקלאסי.
הלשון הפילוסופית המעודכנת והצלולה של התרגום תקל ללא ספק על הקורא הפילוסופי הישראלי בן-זמננו, שאינו חש בבית בתרגום קאפח ולא כל שכן
בתרגומים הימי-ביניימיים. מטרתו של שוורץ היתה לחבר תרגום "שיהיה נאמן למקור וכתוב בלשון המקובלת על המשכיל העברי בן-זמננו" (הקדמת
המתרגם, עמ' כ"ט). הוא השיג מטרה זו על הצד הטוב ביותר.
התרגום מלווה בגוף הערות נרחב, והמפתחות בסוף הספר מפורטים ויעילים ביותר. הביבליוגרפיה של החיבורים הנזכרים בהערות משתרעת על 55 (!)
עמודים. ההערות מתייחסות לעניינים לשוניים ועיוניים, ומפנות למחקרים הנוגעים בדבר. הן אכן מאלפות מאוד, אבל הייתי מעדיף לראות יותר הערות לשוניות המנמקות את דרכו של המתרגם במקומות שנויים במחלוקת ופחות הערות העוסקות בספרות המחקר הענפה, שברובה יש עניין לחוקרים בלבד.
תשובה נאה לשאלה אם אמנם היה צורך בתרגום עברי חדש ל"מורה הנבוכים" נתן דווקא הרב קאפח, מתרגמו העברי הקודם. כאשר יצא חלקו הראשון של
תרגום שוורץ ב1997-, שלח המתרגם עותק לרב. הרב בירך אותו ברוחב לב והעיר: "הרמב"ם... דומה לראי, כל מי שעומד נגדו רואה בבואתו, כך הוא
הרמב"ם פנים רבות לו" (עמ' 752). תרגומו של שוורץ מציג איפוא בבואה חדשה של הרמב"ם, והיא בבואה ישראלית עכשווית.
יתר על כן, "מורה הנבוכים" חובר בצורה מיוחדת ומופלאה, ככתב חידה. הוא מלא רזים ותחבולות וקשה לפענוח. הרמב"ם מהתל בקוראיו, מגלה טפח
לפלוני ומכסהו מאלמוני, מגלה טפחיים לזה ומכסם מזה. כל קורא מבין בסודות הספר לפי כוחו ורקעו, ולכן פנים שונות של הרמב"ם משתקפות אצל
כל קורא, פרשן, חוקר ומתרגם.
את תרגומו של שוורץ ערך בטוב טעם ובקפידה בנו, דוד צרי. גם החלק הראשון נערך מחדש לקראת היכללותו במהדורה המלאה, והוכנסו בו תיקונים.
ואולם, גם נפלו בו טעויות חדשות. למשל, בדיון האזוטרי המפורסם על "שבע הסיבות לסתירות בספרים" בפתיחה ל"מורה הנבוכים" הרמב"ם כותב:
"אך אי-ההתאמות אשר בספרי הפילוסופים... הן מחמת הסיבה החמישית" (מהדורה ראשונה). ואילו במהדורה החדשה כתוב: "אך אי-ההתאמות אשר
בספרי הפילוסופים... הן מחמת הסיבות החמישית ושביעית" (עמ' 23).
קוראים המעוניינים בסודות הרמב"ם אולי ישאלו: מהי הסיבה לגרסה השונה במהדורה החדשה? ברם, אין כאן סוד, אלא טעות מעתיקים גרידא.
חמש דוגמאות מן התרגום של שוורץ ישמשו לי להמחשת יתרונותיו החשובים ובעיותיו הפחות חשובות.
בחלק א', פרק א' (עמ' 29), הרמב"ם קובע כי המלה "צלם" מורה על הצורה האריסטוטלית, ולכן צלם האדם הוא השכל. הוא כותב: "אמא צלם פהו יקע
עלי אלצורה אלטביעיה, אעני עלי אלמעני אלד'י בה תג'והר אלשי וצאר מאהו". תרגום אבן תיבון: "אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא".
תרגום אלחריזי: "אך מילת צלם נופלת על צורה טבעית, ר"ל על עניין אשר בו ייראה הדבר מה שהוא".
תרגום קאפח: "אבל צלם נאמר הוא על הצורה הטבעית, כלומר על העניין אשר בו נהיה הדבר ונעשה מה שהוא". תרגום שוורץ: "ואילו צלם נקראת הצורה הטבעית, דהיינו, העניין העושה את הדבר לעצם ולמה שהוא". התרגום של שוורץ הוא הצלול ביותר, אבל גם החופשי ביותר, כשם שתרגומו של אבן תיבון הוא המילולי ביותר. שוורץ מרשה לעצמו לשנות את נושא המשפט
("הצורה" במקום "צלם"), וכן בפסוקית הלוואי הוא הופך את "הדבר" למושא (במקום נושא). השימוש בשם העצם "עצם" מבהיר היטב את הוראת המשפט.
בהערות הוא מציין את המובן המילולי של הפועל "תג'והר" ("נעשה עצם"), ומסביר כי "עצם" = סובסטנציה. הפתרון של אבן תיבון ("נתעצם") אינו נהיר לגמרי, והשמטת המושג "עצם" בתרגומים של אלחריזי וקאפח פוגעת בהבנת המשפט.
בחלק א', פרק ב' (עמ' 34), הרמב"ם מפתח את עמדתו הרדיקלית הידועה, שלפיה האדם השכלי השלם, דוגמת אדם הראשון לפני שחטא, אינו יכול
להעלות כלל על דעתו את המושגים הסובייקטיוויים של "טוב" ו"רע", שהם "מפורסמות" בלבד. הוא כותב: "פלמא כאן עלי אכמל חאלאתה ואתמהא, והו
מע פטרתה ומעקולאתה... לם תכן לה קוה תשתגל באלמשהוראת בוג'ה ולא ידרכהא".
תרגום אבן תיבון: "וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו... לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא השיגם". תרגום אלחריזי: "וכאשר היה אדם הראשון על שלמות ענייניו ותיקונו, והוא ביושר תולדתו ומושכליו... לא היתה בו כוח מתעסקת במורגשות בשום פנים ולא היה משיג אותם".
תרגום קאפח: "וכיוון שהיה בשלמות מצביו ותמימותן, והוא עם תכונותיו ומושכליו... לא היה לו כוח שמתעסק במפורסמות כלל ולא השיגן". תרגום שוורץ: "כאשר היה (אדם הראשון) במצבו השלם הגמור ביותר, הרי הרף טבע-בריאתו ושכליו... לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השיג..."
שוב התרגום של שוורץ ברור ומובן. תרגומו ל"פטרתה" ("טבע-בריאתו") קולע ומוצלח, ומתקן טעות אצל אבן תיבון ("מחשבתו") שאמנם כבר תוקנה בתרגומים העבריים האחרים. הוא קובע לעצמו דרך ייחודית כאשר הוא מתרגם את "מע"
על-ידי "הרף" ואת "תשתגל" על-ידי "המיועד לעסוק", וכאשר הוא מנתק את הפועל "ידרכהא" ("הוא לא השיג") ממושאו הברור לכאורה ("במפורסמות").
תרגומים אלה נותנים כיוון תמוה במקצת לדברי הרמב"ם ומרככים מעט את עמדתו הרדיקלית. מן הראוי היה לנמקם בהערות.
בחלק א', פרק נ"ח (עמ' 144), בדיונו על תוארי האל, הרמב"ם משתמש במלה "אניה", שהוראתה שנויה במחלוקת. הוא כותב: "וליס נדרך אלא אניתה פקט,
לא מאהיתה. פיסתחיל אן תכון לה צפה איג'אב, לאנה לא אניה לה כ'ארג'א ען מאהיתה".
תרגום אבן תיבון: "ולא נשיג אלא ישותו בלבד, לא מהותו. אם כן, מן השקר שיהיה לו תואר חיוב, מפני שאין לו ישות חוץ למהותו".
תרגום אלחריזי: "ולא נשיג אלא היותו בלבד, לא מהותו. ועל כן הוא בטל שיהיה לו תואר חיוב, כי אין לו הוויה יוצאת מגבול מהותו".
תרגום קאפח: "ואין אנו משיגים אלא אנוכיותו בלבד לא מהותו, ולכן הבל הוא שיהיה לו תואר חיוב, לפי שאין לו אנוכיות מחוץ למהותו". תרגום שוורץ: "ואין אנו משיגים אלא את עובדת-היותו, ולא את מהותו. לא ייתכן איפוא שיהיה לו תואר חיוב, מפני שאין לו עובדת-היות מחוץ למהותו".
מלת-המפתח החידתית "אניה" (בתרגום שורץ: "עובדת-היות") נתפרשה ואף נוקדה בדרכים שונות. פינס, בתרגום האנגלי ל"מורה הנבוכים" (1963), גרס אותה מלשון "אנ" או "אנ" (אשר), ותירגמה fact that He is" "the
(בהופעתה הראשונה במובאה) וThat"-" (בהופעתה השנייה), ואולם במחקר מאוחר יותר (1971) שינה את דעתו וטען כי המלה היא ביסודה תעתיק ערבי
של היוונית "einai" או "on" (להיות, הוויה).
לדעת קאפח, המלה נגזרת מלשון "אנא" (אני), ואילו לפי אלפאראבי, שהשפיע מאוד על המינוח הפילוסופי של הרמב"ם, היא נגזרת מלשון "אנ" (אכן). ברור כי לסוגיה פילולוגית זו השלכות מרתקות לגבי "התיאולוגיה השלילית" של הרמב"ם. שוורץ כותב כאן הערה ארוכה, ומפנה לכמה וכמה
מחקרים, אבל אינו מסביר מדוע תירגם בהתאם לדעתו המוקדמת של פינס ולא בהתאם לדעתו המאוחרת, או בהתאם לאחת הדעות האחרות. לטעמי לא היה כאן צורך להאריך במידע ביבליוגרפי על ספרות המחקר, אבל היה צורך לנמק את התרגום ולשתף את הקוראים בשיקולים שהביאו אליו.
בחלק ב', פרק כ"ד (עמ' 341-340), בדיון אפיסטמולוגי על ידיעתנו האפסית באסטרופיסיקה, הרמב"ם כתב את המשפט הבא, שהוא אולי המזעזע ביותר בכל הספר לקורא הרציונליסטי התמים: "לאן אסבאב אלאסתדלאל עלי אלסמא ממתנעה ענדנא, קד בעד ענא ועלא באלמוצ'ע ואלמרתבה, ואלאסתדלאל אלאעם מנה, אנה דלנה עלי מחרכה, לאמר לא תצל עקול אלאנסאן אלי מערפתה".
תרגום אבן תיבון: "כי סיבות הראייה על השמים נמנעות אצלנו, כבר רחקו ממנו ונעלו במקום ובמעלה, והראייה הכוללת מהם, שהם הורונו על מניעם, הוא עניין לא יגיעו שכלי האדם לידיעתו".
תרגום אלחריזי: "כי סיבות לקיחת הראייה על השמים מנועות ממנו, והשמים רחוקים ונעלה מקומם ממנו ומעלתם, והראייה הכוללת המצואה מהם על מניעם הוא דבר אשר לא יגיעו דעות בני אדם אליו".
תרגום קאפח: "כי סיבות הלמידות על השמים נמנעים אצלנו, וכבר רחקו ממנו ונעלו במקום ובמעלה, והלמידות הכללית ממנו (מן הגלגל השמימי) היא שהוא הורנו על מניעו, לדבר שלא יגיע שכל האדם לידיעתו".
תרגום שוורץ: "כי אנו מנועים מן הנתונים הדרושים להסקת מסקנות לגבי השמים. (השמים) רחוקים מאתנו ורמים מבחינת המקום ומבחינת המעלה. המסקנה הכוללת המוסקת לגבי השמים
היא שהם מורים לנו על מי שמניע אותם. הם דבר אשר שכלם של בני-האדם אינו מגיע לדעת אותו".
התרגומים של אבן תיבון ואלחריזי מדויקים, וחושפים את ההיגד השערורייתי: ההוכחה מתנועת השמים, שהיא ההוכחה האריסטוטלית הקלאסית
לקיום האל, אינה תקפה! אבן תיבון, רציונליסט מושבע, אמנם תירגם את הטקסט כפשוטו, אבל סבר שהיה משובש, ובהערת שוליים הציע להוסיף שלוש
מלים ולתקנו כך: "כי סיבות הראייה על השמים נמנעות אצלנו... והראייה הכוללת מהם (היא) שהם הורונו על מניעם, אבל שאר עניינם הוא עניין לא
יגיעו שכלי האדם לידיעתו". תיקון מבריק זה מצא חן בעיני קוראים שכלתניים, ואף הוכנס לתוך גוף הטקסט בכתבי יד רבים ובמהדורות דפוס.
גם קאפח לא יכול להאמין כי הרמב"ם הכחיש את ההוכחה האריסטוטלית, ותרגומו המתוחכם גורס את ה"ל" במלה "לאמר" לא כאות הדגשה (ל) אלא כאות יחס (ל). שוורץ, כמו אבן תיבון וקאפח, ורבים וטובים אחרים, נבוך מאוד נוכח הספקנות הקיצונית של הרמב"ם, ותרגומו כאן הוא למעשה פרפרזה רבת תושייה הבאה להעלים את השערורייה.
בחלק ג', פרק ל"ד (עמ' 541), הרמב"ם נדרש לבעיה של כלליות החוק,וקובע: "אן אלשריעה לא תלתפת ללשאד', ולא יכון אלתשריע בחסב אלאמר
אלאקלולאן אלשריעה הי אמר אלאהי".
תרגום אבן תיבון: "שהתורה לא תביט לדבר הזר, ולא תהיה התורה כפי העניין המועט... כי התורה היא עניין אלוהי".
תרגום אלחריזי: "כי התורה לא תפנה לעניין זר, ולא תהיה המצווה הולכת אחרי המועט... כי התורה היא עניין אלוהי".
תרגום קאפח: "כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט... כי
התורה היא דבר אלוהי".
תרגום שוורץ: "שאין התורה שועה אל החריג, ואין
הציווי בהתאם למיעוט... כי התורה היא ציווי אלוהי".
תרגומו של שוורץ הוא הנהיר ביותר.
ארבעת התרגומים מתרגמים את "אלשריעה" כ"התורה". זה מדויק, אבל בעייתי במקצת, כי הרמב"ם מבדיל בין "אלשריעה", המציינת כל חוקה, לבין "אלתורה", המציינת את חוקת משה בלבד. גם המלה "אלתשריע" בעייתית. אבן תיבון אינו מבדיל בין "אלשריעה" ל"אלתשריע". בדומה לקאפח, שוורץ
מתרגם "הציווי", אבל נדמה לי שהתרגום של מונק, la legislation
("החקיקה"), קולע יותר. המלה הדו-ערכית "אמר" (שהוראתה "עניין" או "ציווי") מופיעה פעמיים. אבן תיבון, אלחריזי, וקאפח מתרגמים פעמים
"עניין" (או "דבר"), ואילו שוורץ מדלג עליה בהופעה הראשונה, ובהופעה השנייה מתרגם "ציווי" ("ציווי אלוהי"). תרגום יוצא דופן זה מעניק
לטקסט פרשנות חדשה מעוררת מחשבה, אם כי היא מטעה קמעה משום שהמלה "ציווי" כבר שימשה תרגום ל"אלתשריע".
"מורה הנבוכים" הוא ספר פילוסופי קסום, אבל קשה. התרגום המלומד והצח של מיכאל שוורץ פותח את הספר לקוראים בני-זמננו, ומאפשר להם ליהנות
מטיעוניו, להתמודד עם אתגריו, ואולי לפצח את סודו
פרופ' זאב הרוי מלמד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים
(הארץ)
 |
|
|
