מדף הספרים החיצוניים

מישהו קרא את ספרו של מיכאל שיינפלד :"מים שאין להם סוף"?אשמח לקבל חוות דעת.

קראתי. נחמד מאוד, משקף בצורה די טובה את חיי הבני"ש המצוי. קצת חופר- לא לסולדים מחפירה ברגשות.

ירוחם,

אשכולות על ביקורת המקרא תוכל למצוא כאן:
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1921235&whichpage=2#R_8

בס"ה כתבתי בשתי מילים ביקורת או יותר נכון תחושתי מקריאת ספר. אינני מנסה כלל להיכנס לפולמוס כרגע בנושא ביקורת המקרא וטענות על שיבושים וסילופים במסורת. השאלות שהעלית הן שאלות חשובות מאד ויש ליתן עליהן את הדעת, חושבני שבאשכולות שלינקקתי לעיל תמצא רבות בנושא ובטוחני שאת רוב האשכולות הינך מכיר מימים ימימה. עכ"פ נ"ל  שמקום הדיון בשאלה "מי כתב את ספר מלכים ומניין מקורותיו" אינו באשכול הנוכחי.

ואם אנסה לחזור לנושא אשכול זה, אני שמח לראות שגם אתה מסכים עימי בתחושתך מספרה של ברנדס. גם אם לברנדס ישנן טענות על מגמתיות ואינטרסים בקופת כתיבת ספר מלכים שהשפיעו על כתיבתו (או שהוא נכתב בגללם), ודאי ששיכתובה את ההיסטוריה מחדש חוטא עשרת מונים בסילוף ההיסטוריה - אלא אם יש לה מקורות אמינים (מגילות גנוזות שנתגלו בחפירות בחצר ביתה, רוח הקודש או שמא 'מגיד' מהשמים) שכך אירע.

_________________

מ. זוהר

[מזוהר,

הערה בענייני ספרות - 
איני חושבת שאפשר להגדיר רומן כ"שיכתוב" או "סילוף" של היסטוריה, שהרי ברור שגם אם יש בו ציטוטים מן ההיסטוריה (כלומר - מבוסס על עובדות/ידיעות), רוב רובו הוא דמיון ויצירתיות של המחבר/ת.
כדי לבחון יצירת ספרות יש לשאול - האם זה ספר טוב? מעניין? כתוב באופן נוגע ללב? מותח? מעורר מחשבה? מעורר רגשות? וכו'. השאלה אם הוא המצאה, דמיון או "סיפור אמיתי" פשוט לא רלוונטית (יש ביוגרפיות אמיתיות לגמרי שהן משעממות וכתובות גרוע ויש ספרי פנטזיה/מד"ב נפלאים ומרוממי נפש).] 

.


גם אנוכי הקטן קראתי (ותודה לא"ש).


אפשר לומר שהדבר היחיד שמעניין בעיני בספר, הוא הרעיון העומד מאחוריו. הרעיון המרכזי הוא שהספרים הנמצאים בידינו מתארים את ההיסטוריה מנקודת המבט של ממלכת יהודה, וניתן היה לכתוב היסטוריה חלופית מנקודת המבט של שבטי ישראל.

אגב, מדברי המחברת עולה שרעיון זה הוא של הפרופסור זקוביץ' מהאניברסיטה העברית, והיא אף מודה לו על כך.


לגבי כל השאר, אני מהסס איך לכתוב זאת בנימוס, אך הביצוע אינו טוב. שפתה של הסופרת עניה, יכולת בניית הדמויות שלה לוקה בחסר גדול, והעלילה קלושה יותר מתה שהוכן משקית שכבר נחלטה בעבר פעמים רבות. בעברית קלה, הספר פשוט גרוע.
וחבל, כי הרעיון - אותו רעיון של פרופ' זקוביץ - היה יכול להביא למשהו טוב בהרבה. בעיני, ההברקה היחידה היא שמו של הספר - "מלכים ג'".

[מואדיב,

ראה את ההבדל בין ביקורתך שלך לזו של אחרים כאן - כולכם לא אהבתם את הספר, אבל אתה בוחן אותו כיצירה ספרותית (ולכן מבקר אותו על הביצוע, הלשון, בניית הדמויות וכו') ואילו אחרים קוראים בו כאילו היה מחקר אקדמי (ולכן מבקרים אותו על האמת שיש או אין בו).


הערה כללית -
כבר טענתי פה פעם בעבר, שלענ"ד, חוסר היכולת להנות מיצירה ספרותית (לשמה, כלומר - כזו שאינה מאמר פילוסופי או מחקר היסטורי וכד') הוא סוג של פגם באחד מכישורי החיים ההכרחיים (זה פגם שבהחלט ניתן לתיקון, אבל ראשית יש צורך להכיר בקיומו).]

אמשלום
אל תשכחי שרבים מחברי הפורום הם רמביסטיים שסוברים שעל האדם לכוון את כל מעשיו לתכלית אחת כמבואר בשמונה פרקים וגם שואפים לחזור למצב שלפני החטא כמבואר במו"נ ח"א פ"ב.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 21/09/2008 10:18:05

אםשלום ומואדיב.

כל מה שנכתב על ספרים ספרות נכון, מסכים ומאמץ כל מילה.

אבל כשספר עוסק במטען טעון בחומר נפץ למספר קוראים, בעיקר חרדים ודתיים, שלמילה הכתובה בעייניהם , יש משקל רב יותר, מאשר לקורא הרגיל.     ההתיחסות אליה חורגת מביקורת סיפרותית גרידא.

לא פרופסור זקוביץ התחיל בתזה של קיפוחו של שאול, הדבר החל כבר לפני מאה שנים ויותר, על ידי החוגים המשכילים,

אם זכרוני א ינו מטעני נכתבו גם מספר שירים בנושא, ואולי כזכרון עמום אני זוכר שיר של טשרניכובסקי, על שאול.

אכן ספרה זו של יוכי ברנדס, בין החלשים מבחינת שפה, וקצב, אבל הספר נכתב לפי הבנתי לאו דווקה  כרומן ספרותי,אלא כאמור כקריאת תגר, על הסמל-- דוד המלך- מלך ישראל- ואת כל מה שזה מסמל מבחינה לאומית דתית  וממלכתית,

ולכן בהחלט, לדעתי, יש וצריך גם להתיחס אל הספר ככזה, ואולי בעיקר ככזה, וכבר עמדי על כך, כשכתכבתי על המגמה המקובלת היום בחוגי השמאל והליברלי, וגם אצלנו כאן בפורום, על ידי רב מיכי-- ניפוץ מיתוסים,  חילון כל דבר לאומי קדוש,

_________________

מודה ועוזב

עם כל החשיבות של קריאת ספרות יפה 

הרי שמבחינה חינוכית הרבה יצירות ספרותיות יכולות רק לגרוע ממה שאת קוראת לו כישורי חיים ולא לתרום.בדיוק כמו הצפיה בסרטים כך גם הקריאה ביצירות בדיוניות יוצרת תמונת חיים מסולפת בעיקר אצל הקוראים הצעירים.כך ששכרה בהרבה מקרים יוצא בהפסדה.הנה לדוגמא קטע שמצאתי באתר שנושאו כישורי חיים:

"כל מה שאתם רואים נכנס ישירות לנשמה שלכם



דעו לכם, שכל מה שאתם רואים דרך עיניכם - נכנס ישירות ללב ולנשמה שלכם. לכן, אם אתם גורמים לעצמכם להתבונן אל המקומות הכואבים, העלובים, הנחותים והדוחים של החיים - כך אתם גורמים לנפש ולנשמה שלכם לסבול, לבכות ולכאוב."כך שצריך המון זהירות בבחירת הספרים.

בגילאים מאוחרים יותר,כאשר זמנינו מוגבל, השאלה היא האם להשקיע זמן בקריאת יצירה ספרותית  בדיונית או לקרוא ספר עיון כי אין  זמן/סבלנות לקריאת שניהם.

וספרות עיון לא יכולה לגרום לאותם דברים?

בעל בעמיו
גם רגש ספרותי אפשר להשתמש בו לתכלית האחת הנ"ל, ואדרבה, לכל אדם יש רגש ספרותי, ואם הוא לא מפתח אותו יהיה לו פחות אמצעים לאותה התכלית האחת, שהיא תכלית הכוללת כל.

בספרות עיון לדעתי זה פחות בולט  כי בספרות יפה מעורב יותר הרגש שהוא פחות בר שליטה מאשר השכל.
בספרות יפה יש יותר "הפתעות",יש יותר השפעות הרסניות מבחינת המבט על החיים,על יחסים בין אדם לחברו ועל יחסים בין בני זוג.
 בספרים עיוניים אתה יותר יודע מראש מה הנושאים שלפניך.
.

.


אמא שלום:

קטונתי מכל התשבחות וכו', מה עוד שאני מסכים להרבה מהדברים שכתבו קודמי...

חוששני שהעובדה שאני מתייחס אל הספר כאל יצירה ספרותית נובעת מסיבה פשוטה: רמתו אינה מאפשרת להתייחס אליו בדרך אחרת - ועל כך אני מיצר. אם אקח, לדוגמא, את ספרו של ג'וזף הלר (בעל מח"ס Catch 22  ) על דוד המלך - הרי שלא אוכל לשים את שני הספרים האלו על אותו המדף, למרות ששניהם אינם אמונים על שמירת מסורת אבותינו הקדושים.


ירוחם:

דומני שספרה של ברנדס אינו מספיק ספר כדי להוות קריאת תגר על משהו, פרט - אולי - לקריאת תגר על ז'אנר ספרות הטיסה. לו היית אומר לי ש"שמשון" של ז'בוטינסקי מנסה לקרוא תגר על תפיסות חז"ל את הגבורה, או את היחס לתרבות הגוים - ניחא. לא אמרת לי שכתיבתו של מאיר שלו על התנ"ך באה לאתגר את המסורתנים - הבנתי. אבל זה?

לא ספר זה יהווה אתגר של ניפוץ מיתוסים, שחיטת פרות קדושות או סגידה לעגל. הספר לא מספיק חזק בשביל זה.



צענערענע:

מה אומר ומה אדבר, אתה צודק. אלא שכל הליכה ברחובות עיר בקיץ, מכניסה לנשמתי זוהמה קשה פי אלף מאשר ספר כזה. כל כך הרבה גברים מהלכים כשכפתורי החולצה העליונים שלהם פרומים, חלקם, לא עלינו, אפילו במכנסים קצרים!
למען האמת, דומני שכל ספר פילוסופיה שקראתי, זיהם את נשמתי הרבה יותר מכל ספר "ספרותי", וזאת משום ששאני מינות דמשכי.

מה אעשה ויצרי תוקפני? לנקר את עיני איני רוצה, שלא לקרוא גם דברים שאינם תורמים לי, איני מסוגל. אני ממשיך לצרוך מאכלים עתירי קמח לבן וסוכר, וכפי שאני חובל בגופי, אני ממשיך לעשות זאת גם לנפשי. אינני יודע מה קשה יותר, דיאטה ממזון מיותר או המנעות מזיהום הנפש?

אישית, אני נכשל בשני התחומים באופן עקבי.

ירוחם,

אם יש ביצירה ספרותית כלשהי קריאת תיגר על "אמיתות" מסוגים שונים, הרי זה בונוס. אם הבונוס מפוספס, מסיבה זו או אחרת, עדיין אפשר להנות או לא להנות מן היצירה עצמה. לענ"ד לקרוא ספרות רק בעינים "מחקריות" (מתוך השאלה - מה אמת ומה שקר) זו צרות מוחין (ולא "ריאליזם" או "רציונליות" כפי שטועים לכנות אותה לפעמים...).



צענערענע,

כל דבר בחיים יכול לפגוע או להעשיר. הרבה פעמים שתי התוצאות משולבות זו בזו. איני יודעת מאין לקחת את הציטוט, אבל איני מוצאת כל פגם בהתבוננות פנימה, אל הנפש, גם כשזה כואב. לפעמים מן הכאב הזה צומחות תובנות משמעותיות ומקדמות מאוד (ולפעמים לא, וזה תלוי בעיקר באדם שהנפש שלו). אני זוכרת עד היום ספרים שקראתי כילדה וכנערה - הטובים שבהם אכן נגעו בנפשי, לפעמים הכאיבו אך גם פרצו פתח לצמיחה. כיוון שאני מאמינה שאדם אינו מפסיק לעולם ללמוד ולהתפתח  (וטוב שכך), איני רואה סיבה להפסיק לקרוא גם בבגרות. לענ"ד, מי שאינו קורא (ושוב אדגיש - ספרות ולא "עיון") פוגם בנפשו ומקלקל אותה הרבה יותר ממי שכן קורא.

ועוד הערה -
כישורי הקריאה הספרותית הן עניין נרכש. מי שמונע מעצמו ומילדיו את הקריאה (של ספרות יפה, טובה ומעירה) בגיל הצעיר, חוסם בפניהם את היכולת להתפתח בתחום הזה, וממילא מגביר את הסיכוי לפגיעה - כאשר יקרא, לא ידע איך, לא ידע מה (ולכן יהיה חשוף הרבה יותר ל"זבל" ולסכנות שאולי יש בו)*.



מיכה,

אני מסכימה לחלוטין.


---------------------------------
* בע"ב,
כך גם בספרות עיון ומחקר.