שני דגמים של האמת ההלכתית (הוריות)

בב"מ נט/ב מובא הסיפור המדהים על תנורו של עכנאי. תורף הסיפור הוא אודות מחלוקת בין רבי אליעזר לבין שאר החכמים בדיני טהרות שנעשו בתנור הבנוי חלקים חלקים, ונגעה טומאה באחד מחלקיו. האם נטמאו כל הטהרות, מפני שזה כלי אחד, או לא, מפני שזה כלי העשוי חוליות? רבי אליעזר טיהר, וחכמים טימאו. באותו היום, מספרת הגמרא, "השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם", אך חכמים לא קיבלו אותן. בסופו של דבר, נזקק רבי אליעזר להוכחות על דרך הנס. הוא פנה שלוש פעמים לשמים כדי שישנו את סדרי הטבע להוכיח שהוא צודק, ובקשותיו נתמלאו. בכל זאת, חכמים התעלמו מההוכחות האלו. גם בשעה שביקש רבי אליעזר שמשמים יוכיחו כדבריו, ויצאה בת קול שאמרה: "מה לכם אצל אליעזר בני, שהלכה כמותו בכל מקום" – גם אז עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". ונדחו דברי רבי אליעזר. כל הטהרות שטיהר נשרפו בפניו, והוא עצמו נודה. (על סיפורו המופלא של רבי אליעזר ניתן לקרוא באשכול שיוחד לנושא זה).
כל המפרשים הראשונים (פרט לדעת יחיד, כמדומה לי של רב נסים גאון) מסכימים שמאחורי הסיפור המרטיט הזה ומסקנותיו ההלכתיות עומדות הנחות היסוד הבאות:

פרשנות התורה הופקדה בידי חכמים.
בית הדין הגדול מכריע על פי שיקולים שכליים והלכתיים שלו.
כיון שאי אפשר שכל החכמים ישוו בדעתם ובהבנתם (רמב"ם), ההכרעה היא על פי רוב קולות.

כלומר, האמת ההלכתית אינה דבר קבוע ונתון מראש, אלא פרי הכרעתם של חכמים במסגרת הרשמית שלהם.

ואכן, הגמרא עצמה מתייחסת אל רבי אליעזר כמי שצדק מבחינה אובייקטיבית, אבל המסר של המעשה הוא שחכמים אינם צריכים לחשוש לדעת המיעוט אלא לנהוג לפי הכרעת הרוב, והכרעת הרוב עדיפה על פני האמת האובייקטיבית – שאכן אינה תמיד בת השגה. בניסוח המפורסם של בעל ספר החינוך, הקב"ה העדיף להפקיד את סמכות הפירוש בידי חכמים כדי שתהיה הכרעה ברורה, גם אם חכמים יטעו!
כלומר, אין אמת הלכתית אלא זו שנקבעת בבית הדין.
(יש לשים לב כי קביעה זו נכונה לגבי המסגרת הרשמית של חכמים סמוכים הנקבצים יחד. יש לדון מה יקרה במשך הדורות, כאשר עם ישראל בגלויות, השרשרת הרשמית של הסמיכה נקטעה, וכל חכם לומד מן האסכולה של רבותיו – או, כפי שקרה בימינו, כאשר כל העולם התחבר מחדש, וכל החכמים בכל הגלויות מכירים את המסורות שהתפתחו בינתים בארצות שונות. אבל, כאמור, לא זה הנושא שלנו).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ובכן, סתירה? לפי המשנה הראשונה בהוריות, יש אמת הלכתית אובייקטיבית, ובית הדין קולע או שאינו קולע אליה. לפי המעשה של רבי אליעזר, אין אמת הלכתית אלא זו הנקבעת בבית הדין בכינוסם של חכמים.

כדי להמחיש את הסתירה, נבחן את הדוגמא הבאה. נניח שהדעות היו הפוכות. שרבי אליעזר היה אוסר את הטהרות, וחכמים היו מתירים. האם אז היינו אומרים שמתקבל מצב דומה לזה של מסכת הוריות, ובית הדין טעה. ואילו היתה תרומה טמאה נאסרת בכרת, האם היה חיוב קרבן על בית הדין?

התשובה בעיני היא שיש כאן שני חלקים שונים של התורה. מסכת הוריות מדברת בבית דין שטעה ושינה מן הדינים המקובלים דור אחרי דור ממשה, מסיני. מעשה רבי אליעזר עוסק בדינים שנתחדשו במשך הדורות, והם אכן תלויים בפרשנותם של חכמים.
נבהיר מה הם שני חלקי התורה.
משה קיבל את התורה, את כל התורה, בהר סיני. יש אומרים שקיבל "כללות ופרטות", יש אומרים שקיבל "כללות", והפרטים נאמרו לו במשך הימים הבאים, עד בואם לעבר הירדן (זו מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל המובאת בחגיגה ו/א–ב וכן בסוטה ובזבחים – באדיבות התקליטור התורני).
כפי שהתבאר במקומות אחרים, גם אם נניח שמשה קיבל, בכוח הפלאי של הנבואה, דיני מיקרוגל ומעלית שבת, קשה מאד להניח שהוא העביר אותם ליהושע בן נון, ולדורות הבאים. המסתבר הוא שהתורה שמסר משה ליהושע ולזקנים הכילה אוסף של מצוות, דוגמאות, כללים של מצוות ומטא–כללים של הכרעות. באמצעות כללים אלו ניתן לגזור, בדורות הבאים, את התשובות שטמונות בתורה עבור השאלות המתחדשות בכל עת.
לפיכך, כאשר נולדות שאלות חדשות, במשך הדורות, כמו השאלה אודות תנור שבנוי חלקים חלקים, חכמים צריכים להכריע בדבר על פי הכללים המסורים בידם. וכאן תופסת הכרעת הרוב, במסגרת הרשמית המיועדת לכך.
לפיכך, לא ניתן לדבר כאן על אמת אובייקטיבית, אלא על אמת שמוגדרת על פי הדעה שהתקבלה לפי הכרעתם של חכמים.
לעומת זאת, כאשר יש כבר לימוד ידוע מדור לדור, וחכמים, בטעות, משנים ממנו, אז ניתן לדון בדבר כשינוי מן האמת האובייקטיבית הקבועה.

מקצת ראיה לדברינו נמצא בתנאים שמציבה הגמרא לחיוב הקרבן. אם הטעות היתה בדבר ש"הצדוקים מודים בו" אין זו טעות המחייבת קרבן, לפי שגם עם הארץ הגדול ביותר מבין שיש כאן טעות. אם הטעות היתה בביטול אחד מגופי תורה, כגון עקירת דיני נידה, עקירת מלאכות שבת וכל כיוצא באלו, גם כאן אין חיוב קרבן, לפי שעם הארץ הגדול ביותר בימיהם יכול היה להבין שיש כאן טעות של בית הדין הגדול. רק כאשר הטעות היא בחלק מפירוש המצווה הנתון, אז יש מקום לומר שהעם הלך שולל אחרי הטעות של בית הדין, סמך על בית הדין, ולכן, כאשר רוב העם נכשל, יש חיוב להביא את הקרבן המיוחד לטעות של בית הדין.

לפי דרכנו למדנו להבדיל בתוך התורה עצמה בין המסורת המגיעה מדור לדור, שיש לה מעמד אובייקטיבי, לבין הפרשנות המתחדשת במשך הדורות, שתלויה בהכרעתם של חכמים.

על רקע זה אני חפץ לעורר את השאלות הבאות:

א. מה הדרך שהועידה לנו התורה כדי להכריע בשאלות כאשר חכמים מפוזרים במדינות שונות?
ב. מה מידת החיוב שיש למסורת שהתחדשה לאחר פיזורם של חכמים במדינות שונות?
ג. האם התוקף האובייקטיבי שמיוחס לדינים כמו נידה, שבת ועוד הוא בגלל שהם כולם נתונים דור אחר דור במסורת שלא השתנתה ממשה רבנו, או בגלל שהם מהווים חלק מן המסורת העתיקה, גם אם אין הם ממש הלכה למשה מסיני? (יש לזכור את שיטת הרא"ש, כי "הלכה למשה מסיני" יכול להאמר על כל מסורת עתיקת יומין ובת סמכא).
כמובן, מבין שלוש השאלות, נראה לי שרק השלישית יכולה להידון על פי מה שהצגתי כאן. כדי לדון בשתי השאלות הראשונות, יש צורך לבחון מקורות נוספים, ובעז"ה נעסוק בהם בפעם אחרת.

מיימוני

המשנה בהוריות מדברת ליודע בעצמו את הוראת התורה שאינה כפי שפסק בית הדין שעליו לעשות כדעתו.

הסיפור בב"מ מדבר לקבוע הלכה לעם שאינם חכמים לדעת מעצמם, אבל על ר' אליעזר וודאי שהיה עליו לנהוג כדעתו [אם כי מאחר ונקבע חד משמעית שלא כמותו היה שייך לדון בזה, אבל אין זה מהנושא].

לכן אין צורך לחלק בין סוגי ההלכות.

היכן הרא"ש בענין הלל"מ? [דיברו בפורום על הרעיון והביאוהו ע"פ ראיות מפה ושם ולא הוזכר שיש רא"ש!]

תוקן על ידי - ווטו1 - 6/9/2003 4:31:03 PM

וטו!

סוף סוף מישהו מגיב.
היו המון צפיות, אבל כנראה יצאו בלי לעיין, ובוודאי בלי להגיב.

לגבי המשנה בהוריות, סופה של המשנה הראשונה עוסק במי שהגיע להוראה, שבאמת עליו נאמר שאינו יכול להחשב כמי שתולה בבית דין, שהרי יש לו דעת עצמית.
אבל הרישא של המשנה מדברת ברוב העולם, ובכך גם עוסקת הפרשה בחומש, במי שנגרר מחוסר ברירה אחרי בית הדין כיון שלא למד ולא שנה ולא ידע.

ומעניין לצטט כאן את המאירי. אותנו, בפורום, מעניינת דמותו של אותו אחד שהינו "בן עזאי לאותה סוגיא", שגם בלי ללמוד את כל התורה כולה הוא בקיא באותו נושא, גמיר וסביר (למד ומבין) ויודע שבית דין טעו.
ואפשר להיות בן עזאי לאותה סוגיא גם בלי לדעת את כל חלקי התורה - שלא כמו שכותבים האחרונים...
אבל המאירי מדגיש פן אחר. מי שאפילו למד, אך לא הגיע לדרגה שהוא מבין - אינו יכול להחשב כמי שהוא אינו תלוי בבית דין. על אפו ועל חמתו הוא תלוי בבית דין כיון שאינו סביר (=בעל סברה)! (טוב, אתה אינך צריך לחשוש מזה...)

על כל פנים, כיון שהחילוק עומד, בין מי שיודע לבין מי שאינו יודע, גם החילוק שלי, בין שני חלקי התורה, במקומו עומד. רק בדברים נתונים במסורת יש לומר שבית דין טועה בהם. אחרת, זו אינה טעות, אלא הוראה.
כמובן, אם בית דין יחזרו בהם מהוראתם החדשה, יתברר למפרע שהקודמת היתה מוטעית. עם כל הנפקא מינות בזה.
וכן יש לדון אם הוראות שנתיישנו בזמננו מחמת השנים הרבות שהיו חלק מהמסורת נחשבות לענין זה כבנות סמכא. האם עצם היותן חלק ממסורת ללא עוררין הופך אותן לחלק מהתורה? או שעדיין נתונה הרשות לברר ולפעמים גם לחלוק?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם ליחיד שלא הגיע להוראה ללכת אחר הבנתו, שהרי הברייתא בשבת צ"ג סוברת שחייב וכן הלכה ומזה אתה למד שגם מ"ד דפטור ש"אבל אסור".

זוהי אכן אחת הגמרות המדהימות בש"ס.

מזה זמן רב שאני מתכנן להעלות על הכתב את מה שיש לי בבטן על הגמ' הנפלאה הזו, והנה, "שדדת" את אשכולי העתידי, (ממנו תכננתי גם להתנצח עם גישתך)

הדברים ארוכים מאד, אבל בכמה מילים:

דבר ראשון שכחת את הסיום (כך נדמה לי) את תגובת הקב"ה : קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.
היינו, הסכמה מלאה עם חכמים .

הסיפור הזה הוא מדהים משום שברור לכולנו שר' אליעזר צודק . הקב"ה תמך בדעתו . יש אמת אבסולוטית והאמת הזו נותרה בשמים.
בארץ התקבל מה שאיננו אמת! מה שאיננו נכון! אבל הוא התקבל משום שפה בעלמא הדין החכמים קובעים.

לעניות דעתי, אולי ההסבר פה אפילו רחב יותר.

מי היה ר' אליעזר ?

ר' אליעזר היה אחד התנאים ה"שמרנים" ביותר (ואני כותב זאת כמובן בהסתייגות) :

"כשחלה... נכנסו תלמידיו ... אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ..אמר להם : הזהרו בכבוד חברכם ומנעו בנכם מן ההגיון" (ברכות כח)

"ר' אליעזר אומר: האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה להסתלק מישראל" (שם כז)
וביומא סו נכתב שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו .

לכן, יתכן שמדובר בעניין קצת רחב יותר והגמ' באה בדבריה לא רק להתייחס נקודתית אלא להסתייג ככלל, מדרכו של ר' אליעזר.
למרות שבמקרה הזה האמת היתה עם השמרנות, למרות זאת, אי אפשר לנהל באמצעותה את העולם !
לא יתכן להשאיר את מוסרות ההלכה בידי מי שלא מוכן לומר דבר שלא שמע מרבו !

ואיך התכוונתי להתנצח אתך ?

נו, אם אתה יכול להבין שהכוח נמסר לחכמים, המיצגים את "רוח העם" את "כוח המסירה מדור לדור" , ואם אתה מוכן לקבל שהאמת האבסולטית אינה מכלי העבודה של המטריה הזו, אזי גם תורת הנסתר בכלל זה !

בעל עגלה

חזור בך, כוונתי לחזור אחורה ולעלעל באשכולות, ותמצא אשכול אודות ר' אליעזר, ובו מה שכתבת ויותר.

אני מסכים איתך לחלוטין. וגם הציטטות שהבאתי, בעיקר מספר החינוך שמציג זאת בצורה ברורה, מוכיחות כדבריך.
התורה ניתנה לחכמים כדי שיפרשוה.

אבל יש כמה תנאים כדי שהדברים יתקבלו.
א. צריך שיהיו חכמים מוסכמים. פעם היתה סמיכה. אין עוד סמיכה. יש קריטריונים תחליפיים.
ב. יש ביקורת ענינית. חכם שטעה אין דבריו מחייבים. יש כאן בעיה, מפני שכיצד נברר שחכם טעה? זה לא סביר, ויש קושי מתודולוגי, שאנו נוטים יותר לחשוד בכושר הניתוח שלנו מאשר בדברי קדמון, ובצדק.

כל זה אינו נוגע כהוא זה לחכמת הנסתר שלך. חכמת הנסתר היא פן אחר של התורה. עליה לא נאמרו הכללים האלו. או שמא אתה סבור שברגע שבית דין - איני יודע איזה - יפסקו שהאר"י צודק, אז הוא ממילא צודק ואין אחרי מעשה בית דין כלום?
לא הבנתיך, ואני מצפה שתאיר את עיני. הלא ידעת את קושי הבנתי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו