|
|
| נשלח ב-11/6/2003 23:21 |
 |
| |
ספרי דברים פיסקא יז ד"ה לא תגורו
לא תגורו מפני איש, שמא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי תלמוד לומר לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא וכן יהושפט אומר +דהי"ב יט ו+ ויאמר אל השופטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי לה'.
וכבר היה לעולמים
שו"ע ניפסק
שולחן ערוך אבן העזר סימן פ סעיף ד
וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו, ידיו ורגליו; ומוזגת לו את הכוס; ומצעת לו את המטה; (י וי"א דמחוייבת להציע כל מטות הבית) (המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ); יא ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו, וכיוצא בדברים אלו; אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו; (יב וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה) (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ).
ועל זה פסק לדינא הגאון רבי שרירא
והני מלאכות טוחנות ואופות ומכבסת הכין דנין
בהם לפום(כך אנו דנים בהם לפי)
חשיבות כל אדם ומנהג המקום בדומין לו
דכי מחיבינן למיטחן בכפרים דרגלין נשי דטחנן
אבל כואת בגדאד דלא רגילין נשי למיטחן כל עיקר
לא מחיבינן
הנה כי כן שינו דבר הלכה מפני כבוד האדם
תוקן על ידי - חלמישצור - 6/11/2003 11:25:36 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2003 08:02 |
|
| |
תראו איך כמו ליטוויקעס אמיתיים, דירדרנו את הדיון להגדרת מעשה הקידושין, האם הוא תנועת האצבע אל הטבעת, או תנועת הטבעת אל האצבע, ומי נקרא פועל את המעשה.
אפשר לדון ללא סוף ולנסח הגדרות משפטיות על פי תפיסות פילוסופיות של זמן ותנועה במרחב. יתכן גם שבכל קידושין לא הוא ולא היא מניעים את אצבעם וטבעתם, אלא כדור הארץ הוא שזז, ואילו הם נשארים במקומם, וממילא לא מצינו מעולם 'מייסע קיחע' ראוי.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2003 08:21 |
|
| |
איינעס ראחאמאנע פטריה
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2003 11:22 |
|
| |
אקדמאי
דבריך נפלאו ממני בתרתי:
א. האם אתה שולל את המודעות העצמית שלנו למעשים שלנו? יש מחלוקות גדולות בפילוסופיה מה טיב ההפעלה שהמודעות או הנשמה מפעילה את הגוף. יש כאלו שאמרו, למשל, כי האדם רוצה והא' מזיז את הגוף לפי רצונו.
אבל בפשטות כאשר אני מחליט על מעשה, וידי נעה מבחינה גיאוגרפית על פי רצוני, אפילו סנטימטר, זה נחשב למעשה שלי, וכך זה בעיני הבריות. וזה מה שקובע להלכה.
ב. הלכה בנויה תמיד מפרדיגמות ראשוניות ומניתוח המאפיינים המגדירים שלהם, עד למקרי מינימום ויוצאי דופן. זה טיב ההלכה, וזה אפילו יופיה ומשמחת הלימוד האינטלקטואלי שבה (ועיין בנפש החיים ובתיאורי הגרי"ד). האם באת לשלול זאת?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2010 21:38 |
|
| |
הקפצת האשכול
אם מישהו מבאי הפורום מרגיש פחיתות כבוד להגיב באשכול הפמיניסטי החדש 'כי תקח אשה איש...' הרי הוא מוזמן להגיב כאן. והוא הוא.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2010 22:41 |
|
| |
אליעזר, זה לא בדיוק הוא הוא.
הדיון כאן הוא בשאלה של גמישות ההלכה. הדיון שם הוא על פמיניזם.
ולגבי הגישה הובעה כאן, לפיה חשוב לשמור על מנהגים ודקדוקים כדי שלא יפרצו גדר בעיקר, לענ"ד ההיפך הוא הנכון: ברגע שמתעקשים על מנהגים כמו על עיקרי הדינים, הציבור מזהה בין שני הדברים. וכשרואים שיש ויתור או גמישות במנהגים יבואו להקל ולשנות גם בהלכה.
לכן לענ"ד בניגוד למה שהיה מקובל מאז ומעולם, שכשהיה חשש לפריצת גדר נקטו החמרה והקשחה, כיום המדיניות הנכונה היא הפוכה: במצבים כאלו יש לבאר באר היטב מה הלכה ומה מנהג ודקדוק, ולנהוג גמישות מתאימה בכל דבר לפי מה שהוא.
הערבוב בין מנהגים לבין הלכות הוא בעייתי בתלתא:
1. הוא אסור מדאורייתא מדין 'בל תוסיף', כמוש"כ הרמב"ם ברה"ל ממרים.
2. הוא מזיק טקטית. כשחוה אמרה לנחש שהקב"ה אסר לגעת והוא הוכיח שהנגיעה לא עשתה מאומה, השלב הבא היה הקלה במה שהקב"ה כן אסר. כך כשמחמירים בדבר שאין בו מקום להחמרה רק בגלל החששות, מגיעים לתוצאה הפוכה. לאה שקדיאל מירוחם ניגשה לבג"ץ על כך שנשים תשתתפנה במועצה הדתית, שאין לזה כל מניעה. היה קונצנזוס רבני מלא שהדבר אסור באיסור חמור. והנה, ראה זה פלא, מייד אחרי פסיקת בג"ץ (כולל מנחם אלון), פתאום ההלכה השתנתה, ואף אחד לא מתרגש מזה בכלל. יתר על כן, בירוחם עצמה, הקהילה החרדית, שהיא פרומית מאד מאד (כידוע במקומות קטנים), התנגדה למועמד שהוא גבר דתי למועצה הדתית, ותמכה באישה חילונית (או מסורתית). משום מה שכחו שם את 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'. כשהציבור רואה את זה, השלב הבא הוא לחשוב שגם האיסור על הומוסקסואליות הוא המצאה של רבנים, וגם שם זו חומרא שאין בה ממש. איבדו את האמון, ובצדק רב.
כשמחמירים על לשון הכתובה וכדו', כאילו היה כאן איזה עיקר אמונה, מביאים לאותן תוצאות. אין שום מניעה לשנות זאת, ויפה יעשה מי שיעשה זאת.
3. ההחמרה היא בעייתית גם מצד עצמה. אם באמת הכתובה היא חוזה, אכן יש עניין שתהיה כתובה בלשון שמובנת לצדדים ולקהל. וכן אם לאישה כלשהי מפריע חלק בטקס שאינו מעיקר הדין, אין סיבה לא לנהוג כפי שהיא רוצה ומרגישה. וכתבלבי 'יתד נאמן' שיפסקו הלכה עבור עצמם ועבור גדוליהם (=מעתיקי השמועה), ויעזבו אותנו במנוחה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2010 23:08 |
|
| |
מיכי,
כל דבריך טובים ויפים. ומי ייתן שהמלומדים הנוספים, תלמידי החכמים, שגולשים כאן, יתנו על לבם לכתוב תחת שמם המלא ובכך נצליח אולי לערער את שלטונם של הכתבים ושל הגיחזים למיניהם לתועלת הכלל ולהרבות כבוד שמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 03:47 |
|
| |
כבר רמז זאת מישהו לעיל . וכן נראה לעניות דעתי שבעבר הכתובה היתה בעברית. היתה כנראה אשה שדרשה מחתנה שהכתיבה תהיה בארמית שזו שפה מובנת וראויה לחוזה ממוני ( בזמנם הנשים עדיין לא למדו תורה ולא בטוח שידעו לדבר בלשון הקודש מה גם שאז רבים מכתבי הקודש היו כתובים בכל לשון- אבל ארמית היתה השפה האיזורית) ומכיוון שלא היה קיים אז הצהובון אוזן המן לא היה עתונאי שיאיים על הרב ולאט לאט פשטה התופעה עד שלא נמצאו במחילות ים המלח אף כתובה כתובה בעברית... משום מה מידה כנגד מידה באופן לא מידתי דרישות הנשים ( ולדעתי גם רוב הגברים זקוקים לכך , ואולי גם העתונאי מיתד לא יודע על מה חתם לאשתו ״אפלח ואוקיר כמנהג ״״״״גברין״״״״״ יהודאין״) לשינוי שפת הכתובה עדיין לא זוכה למענה . רבני צהר היכן אתם? שותף סוד , האם יש ביאור על פי הסוד לנוסח הכתובה בארמית?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 06:49 |
|
| |
מיכי
איקון ירוק מאד.
השאלה היא כיצד מעבירים את המסר הזה על הסכנה כדבריך.
אולי צריך לחבר קונטרס מיוחד על זה, עם דוגמאות ומקורות. הרי אצלנו (בעולם החרדי ובעולם ההלכה, לפחות באותו מגזר המוכר לי) הקובע הוא, כפי שכתב פעם בוגי שלנו, קדושת הדפוס ולא קדושת התובנה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 08:02 |
|
| |
תוספת לדברי הרב מיכי – עתם השינוי נהיה מסוכן הרבה יותר אם עצם השינוי אסור
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 09:45 |
|
| |
הרב מיכי
דבריך טובים מאוד
אני מוסיף עוד בעיה
כשאירוע הלכתי פרקטי כמו כתובה שהיא התחייבות ממונית עם שעבוד, נעשה באופן מעורפל, כלומר נאמר בשפה לא לגמרי ברורה לכל, הוא מקבל מימד מיסטי והופך עקב כך לאירוע וריטואל דתי
כזאת קורה לנו רבות, במיוחד לאשכנזים שלא "שינו אעס לעשוינום"
הרי כשעושים למשל התרת נדרים, למה צריך להשתמש בהגיה אשכנזית ?
או כשמפרישים מעשרות ומבערים חמץ.
כל זה הופך את הדת למרוחקת ומנותקת מחיי היום יום
אז גם אם בקריאה בתורה מקפידים ע"ז , (למרות שלפי המנהג הקדום לתרגם התורה לארמית כדי שכולם יבינו, הרי גם לנו אין טעם להמשיך לקרוא בהגיה אשכנזית ) וכן בתפילה וכיו"ב
לפחות בענינים פרקטים לא לימודיים ולא בתוך הבית מדרש
ראוי להחזיר את התורה וההלכה למקום הנכון
כחלק מהיום יום ולא כפאוזה דתית
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 09:55 |
|
| |
ואז יענו לנו שבכל מנהג ישראל יש רזין עילאין, וכידוע שמשום הא אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה, ומי שאומר בנגלה שאינו מאמין בנסתר וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 10:43 |
|
| |
בקשות כמו אלה - לקרוא את הכתובה בעברית ולומר "אשתי" במקום "מקודשת" באות בעיקר מאחת משתי מוטיוואציות עיקריות, או משתיהן גם יחד:
1) דווקאיות: מותר לי, אז אני מתעקש לעשות את זה!
2) התייחסות ברצינות-יתר לטקסים: כתובה הרי היא מסמך ממוני ולכן....
המוטיוואציה הראשונה ילדותית - וכך גם השניה.
לטקסים ראוי להתייחס כאל מה שהם באמת -- דהיינו שרידים תרבותיים [מה שנקרא Vestiges בלעז]. פעם כתובה הייתה באמת מסמך ממוני והיום היא, כפי שהגדיר יפה חי-רגעים לעיל, "מקבל מימד מיסטי והופך עקב כך לאירוע וריטואל דתי". בעוד שחי רואה בזה גריעותא, אני דווקא חושב שזה טבעי וטוב ואין בכך פסול.
[הגם שכמובן זה איננו יהרג-ובל-יעבור ובטח לא סיבה טובה להרוס קריירה של רב או לעצבן חילונים: התייחסות כזו אל ריטואל תיהיה, שוב, דווקאיות ילדותית.. אבל אני אומר מה שהייתי אומר לאותו זוג אילו היה שואל את דעתי בעניין].
גאדאמר אפיין תרבות כ"נוכחות העבר בהווה". וזה נכון: תרבות מורכבת [גם] מ-Vestiges -- שרידים שאיבדו את משמעותם המקורית, היוטיליטארית [=מעשית, פראגמאטית, פונקציונאלית] וכך הפכו ל"נכס תרבותי".
תחשבו למשל על המלוכה הבריטית, ועל המנהג לנסוע בכרכרות לחתונה, ועל נרות שבת, ועל נרות חנוכה [חג שמח!, אגב], ועל גפילטע פיש [מי יאכל דבר כזה סתם באמצע השבוע? -- אלא שזה ריטואל], ועל דגלים [שפעם, בשדה הקרב, אותתו לחיילים על מקום הריכוז של הכוחות] ועל מצעדים [מי צועד היום כצאן לטבח בשדה הקרב?] וכן הלאה.
או אפילו תחשבו על תכשיטים: הרי אם נראה יהלום גדול אמיתי - נתפעל ממנו. אבל אם יגידו לנו שזה זכוכית -- כל הרושם יאבד -- וזאת אע"ג ששני האובייקטים נראים אותו הדבר. משמע - הכל בראש!
זה מה שמבדיל בני תרבות מבארבארים: שלבן תרבות איכפת גם מדברים לא פונקציונאלייים גרידא.
[כמובן שכל אדם הוא בן תרבות במידת מה ובארבארי במידת מה. מה שמבדיל בין אנשים מבחינה זו היא המידה. ועוד: כמובן שלהיות בן תרבות זה לוקסוס -- אין מה לבוא בטענות נגד רוב הבארבארים שאין להם זמן, כוח או משאבים, או לא התחנכו להיות תרבותיים..]
זה לגבי תרבות באופן כללי. אבל ספציפית לגבי דת יש עוד עניין נוסף:
החיים שלנו פרוזאיים למדי. דת היא סוג של מפלט מהחיים הללו. כשאנו עוסקים בפעילות דתית, אנו נמלטים מהמינוס בבנק ומהכולסטרול בדם לעולם קסום ודראמאטי, בו אתונות מדברים, בו יוצאות בנות קול מהשמיים, בו אנשים עולים בסערה השמיימה או, לחילופין, הארץ פותחת את פיה ובולעת אותם, בו נהרות הופכים לדם, בו הים נפער לשניים רק כדי לתת לכמה אנשים לעבור, בו למילים שאנו מוציאים מפינו יש אפקט מאגי -- והאפקט הזה חזק יותר ככל שהמילים מובנות פחות.
אז מה -- אתם רוצים גם את חלקת האלוקים הקטנה הזו להפוך לפרוזה?
רדף
_________________
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 01/12/2010 10:49:09
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 10:51 |
|
| |
רודף
התייחסות ברצינות-יתר לטקסים: כתובה הרי זה מסמך ממוני ולכן....
מי מתיחס ברצינות לכתובה? המזלזלים הגדולים ביותר בכתובה ובמה שכתוב בה ומה שהיא מחייבת- הם בחורי הישיבה ולומדי הכולל.
הם מתחייבים ממונית על דברים שלא עולה בדעתם אפילו לשניה לקיים אותה
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 10:53 |
|
| |
רדף
אותך לי"ל
|
|
|
|
|
