רצוני לומר שמי שמתייחס לזה ברצינות -- בין אם זה מהכיוון הפמיניסטי [כמשהו שצריך לבקר אותו] ובין אם זה מהכיוון השוביניסטי ["הו! הנה - אתם רואים? הנשים שייכות לנו, הגברים"] -- הוא פשוט לא מבין עניין.
זה כמו הנוסח "שבראני בצלמו" של הקונסרווטיבים האמור להחליף את "שלא עשני אשה":
הרי הסיבה שאנו בכלל אומרים את הברכה הזאת היא משום שהיא כתובה בסידור -- כי זה מה שאמרו דורות על גבי דורות -- לא משום שבאופן ספונטאני בא לנו פתאום להודות לקב"ה שלא עשנו נשים.. לי נראה שרוב החברים בדתות למיניהם הם ככה [בלי שיודו בכך לעצמם בהכרח].
למשל, כולם מאמינים שניתן לדבר עם אלוהים [ואפילו עושים זאת פעם בשבוע או כמה פעמים ביום] אבל אם בשיחה עמם אתה פתאום תפנה לאלוהים כאילו הוא מאזין לכם, הם יסתכלו עליך כעל משוגע. ולדעתי לכולם יש הרגשה שמשהו לא בסדר במצב הזה, ולכן בדתות תמיד פורחות תנועות שרוצות להיות "דתיות על-אמת". יהיו אלו פראנציסקאנים, ברסלבים, פייטיסטים, מתודיסטים, פנתקוסטאליים, כאריזמאטיים או מי שלא יהיה.אבל כמובן שהן תמיד נכשלות - כי אף אחד מהם לא מוכן "באמת" להתייחס ברצינות לדבר הזה.
אגב - זה שבתנועות הללו צועקים ומעוותים את הפנים הוא רק תימוכין לתזה הזאת: הרי כשאני מדבר עם אדם או אפילו עם כלב, אני לא צריך לעוות את הפנים שלי או לצעוק כדי להתכוון למה שאני אומר.
עוד דוגמה: כולם מאמינים שיבוא משיח ומחכים לו בכל יום שיבוא, אבל אם תיגש אליהם ובנונשאלאנטיות תגיד להם: אמרו בחדשות שהמשיח הגיע, הם יהיו בטוחים שעובדים עליהם.
למשל, ראו בסיפור הזה: http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/972/534.html.
זה לא שאחרי דין ודברים החסידים הגיעו למסקנה שהאדם הספציפי הזה לא ראוי להיות משיח ולכן איננו המשיח, או שהוא לא הביא ראיות מספיקות לכך שהוא המשיח ולכן אין הוא המשיח אלא שהם פסלו אוטומאטית את טענתו (משום שכידוע משיח לא הולך לבוא בזמן הקרוב)
אותו דבר אמור לגבי בוס שמאמין בכך שהאתון דיברה עם בלעם והמלאך עצר אותה - אם אני אגיד לו שלא הגעתי לעבודה בגלל סיטואציה דומה, הוא יפטר אותי..
אם אני אבוא ואספר לך שאתמול התגלה אלי אליהו הנביא וביקש ממני ללכת להגיד לך להשקיע את כספך ב nasdaq אז אוטומאטית (ואני מדגיש - אוטומאטית) אתה לא תאמין לי (וגם אני, כמובן, לא אאמין לכך בסיטואציה דומה). מדוע לא תאמין לי? לא בגלל שחשבת על זה והגעת למסקנה שאני אינני ראוי לגילוי אליהו או שיש לי סיבה לרמות אותך או מה שלא יהיה - אם זה היה המצב , אז פסילתך את הסיפור שלי לא הייתה אוטומאטית אלא אחר בחינה כלשהי של המקרה. פסלת את הסיפור כי אתה לא באמת מאמין בגילויי אליהו.
(אם גילוי אליהו איננו דוגמה מוצלחת אז תיקח אחד מניסי אלישע או אחד הניסים האחרים המוזכרים במקרא.)
עכשיו - זה משהו שחוזרים בתשובה [וניאופיטים אחרים] לרוב לא מבינים:
אם הם הגיעו למסקנה שיש אלוהים, הם נתקפים פאראנויה -- מישהו עוקב אחרי כל הזמן!!! על כל מעידה אני אחטוף!!
והם גם מתנהגים בהתאם ומדברים בהתאם. [האם אלוהים רוצה שאני אלך ללמוד את המקצוע הזה או הזה?]
וזה מה שעולה על העצבים של הדתיים הוותיקים - שבעלי התשובה האלו לא "מבינים עניין". לא מבינים שמדובר במשחק, בבדיון, – Suspension of Disbelief השעיית חוסר אמון - בדיוק כמו שיש בכל קריאה של ספר או סרט.
רוב הדתיים אבל לא ינסחו את זה כך [כי הם לא מודים בכך לעצמם] - ולכן מה שמעצבן אותם הוא שאותם בעלי תשובה מעמידים מראה מול פניהם ומכריחים אותם להודות לעצמם שהם לא "באמת" מאמינים. אבל במקום לעשות זאת, ממציעים אידיאולוגיות אד-הוק למה לפנות ישירות לקב"ה באמצע שיחה זה לא בסדר וכן הלאה..
אני מוכן להודות בפה מלא שאני "יהודי חברתי/תרבותי/אסתטי/רומאנטי". אלא שברור לי שדת לא יכולה להתקיים כשיותר מידי אנשים הם במודע כאלו. לכן, נוח לי שרוב הדתיים הם לא פילוסופים. ומי שכן, מביניהם, אז הוא נוטה יותר ל"פלסף" ודרשנות מאשר לחשיבה בהירה [תחשבו על מישהו כמו הרב סולובייצ'יק או הרב קוק].
הייתי אומר משהו יותר חריף: אני לא הייתי מוכן שהרב שיחתן אותי יראה עצמו במודע כ"יהודי תרבותי" - כי איזה מין רב זה?
משל, למה הדבר דומה?
המחזאי אייסכילוס נתבקש להגיע ולהופיע באיזו עיר ביוון וסירב. וכשנשאל מדוע, ענה: "הם לא מספיק חכמים בשביל להאמין בשקרים שלי".
היה איזה סרט בו מתיישבים אירופאים באמריקה מציגים לפני הילידים מחזה בו איזו אישה מותקפת ע"י שודדים -- ואז האינדיאנים קופצים להגנתה -- כי הם לא מבינים הצגה מה היא.
באותו אופן, אפלטון פסל [כמעט] את כל האומנות באשר היא משום שהיא שקר ולא אמת.
כנראה שהמושג "בדיון" לא היה ממש מפותח עוד אז.
מאידך, דמיינו לכם שמישהו צופה בסרט וכל הזמן שם לב לאפקטים, לבגדים, לתפאורה, לאיכות המשחק, למוזיקת הרקע וכו'
הרי הוא לא יוכל להנות מסרט כזה [לפחות לא הנאה רגילה מסרט] -- כי כדי להנות מסרט צריך "להשאב" אליו ו"לשכוח" לזמן מה שזה סרט.
מאידך, צריך שיהיו אלו שהם מנגנוני בקרה שאותו בחור לא יגיב כמו אותם אינדיאנים.
כך שמי שצורך בדיון, חי בסוג של תודעה כפולה.
אז אני טוען שהדבר גם אמור לגבי רוב הצורכים את הדת [חוץ מכמה פאנאטים].
וזה אמור גם לגבי.
אם אותו רב מחתן יגיד לי "שמע, אני לא באמת מאמין במעמד הר סיני" - הוא יהיה משול לזה שהורס לכולם את הסרט בכך שהוא אומר: זה רק סרט, זה לא באמת.
אגב, אני קצת מילאתי את התפקיד הזה בילדותי בחו"ל כשבא סנטה-קלאוס לגן הילדים אז אמרתי לילדים:
מה, זה סתם איש ששם תחפושת...
בכלל, הייתי ילד חסר חוש הומור: כשהיו צוחקים איתי, לא הייתי מבין והייתי לוקח ברצינות מה שהיו מספרים לי. ואז כשהייתי מגלה שעבדו עלי, פירשתי את זה שממש שיקרו לי, הונו אותי..
אני תמיד נהנה לספר איך אחרי שעם ישראל חצה את ים סוף, כולם פתחו סידורים ואמרו ביחד:
"אז ישיר מוישה מממממממממממממממממ ושמו אחד. ישתבח..."
אגב, ה"אז ישיר מוישה" הזה הוא גם הסיבה שיהודים דתיים צוחקים כשהם רואים בטלביזיה משפחה נוצרית משלבת ידיים ואבי המשפחה אומר:
Dear Lord, we thank you for the bounty...
משום שברור שזו הצגה, העמדת פנים, צביעות.
בעוד שבתפילה רגילה בבית הכנסת לא מדובר בהעמדת פנים או צביעות מאחר ולכולם ברור שאף אחד פה לא באמת מתפלל [שוב, אא"כ נקלע לשם בעל תשובה שלא מבין מהחיים שלו]
בעברית שואלים:
באיזה בית ספר אתה לומד?
ובאנגלית:
What school do you go to?
וזה מעיד על השוני בתפיסה של מה זה בית ספר.
באותו אופן, "אומרים קידוש", וכומר קאתולי "אומר מיסה [או ווספר]" אבל כומר אוונגלי ממש "פונה בתפילה לאלוהים"
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 01/12/2010 12:38:17
