הרי את אשתי כדת משה וישראל (הת' ההלכה)

"הרי הסיבה שאנו בכלל אומרים את הברכה הזאת היא משום שהיא כתובה בסידור -- כי זה מה שאמרו דורות על גבי דורות -- לא משום שבאופן ספונטאני בא לנו פתאום להודות לקב"ה שלא עשנו נשים.. לי נראה שרוב החברים בדתות למיניהם הם ככה [בלי שיודו בכך לעצמם בהכרח]. למשל, כולם מאמינים שניתן לדבר עם אלוהים [ואפילו עושים זאת פעם בשבוע או כמה פעמים ביום] אבל אם בשיחה עמם אתה פתאום תפנה לאלוהים כאילו הוא מאזין לכם, הם יסתכלו עליך כעל משוגע. ולדעתי לכולם יש הרגשה שמשהו לא בסדר במצב הזה, ולכן בדתות תמיד פורחות תנועות שרוצות להיות "דתיות על-אמת". יהיו אלו פראנציסקאנים, ברסלבים, פייטיסטים, מתודיסטים, פנתקוסטאליים, כאריזמאטיים או מי שלא יהיה.אבל כמובן שהן תמיד נכשלות - כי אף אחד מהם לא מוכן "באמת" להתייחס ברצינות לדבר הזה. אגב - זה שבתנועות הללו צועקים ומעוותים את הפנים הוא רק תימוכין לתזה הזאת: הרי כשאני מדבר עם אדם או אפילו עם כלב, אני לא צריך לעוות את הפנים שלי או לצעוק כדי להתכוון למה שאני אומר."

הרי זה מה שכתבת בעמוד קודם.
לא מדובר פה על אתונות מדברים.
אלא על בני אדם שמדברים(מתפללים לקב"ה) ועל זה אמרתי שאתה חי בסרט.
האנשים האלה לא חיים בסרט.

רדף
אני רוצה לרדת לעומק דעתך.
האם כשאתה עומד בבקר עטור בתפילין ואומר אז ישיר אתה מספר בדיחה?

רדף
מה שאתה מתאר פה, זו בדיוק הבעיה של הדת הממוסדת.
מתחילה תנועה דתית, ע"י אנשים בעלי רגישות דתית שמיחסים לבדיון ברצינות ואיני דן כעת אם זו אמת או לא. ממסדים את הדת ובסוף נשארים רק עם המיסוד, ואם מישהו מעז לטעון שגם לו יש את הרגישות הראשונית, מאשפזים אותו.
בקיצור,כולנו כוכבי הבדיחה החסידית שהמתנגד אינו מפחד מרבש"ע, אלא מהשולחן ערוך.

ואחזור על שאלתי בניסוח קצת שונה: