אשמורת הראשונה ליל א' בכסלו תשס"ג
כבוד ידידי ורעי, אהובי כלבבי הר"ר אברהם מרדכי הי"ו
אחדשה"ט כראוי.
תמול לאחר הטלפון שדברנו בינינו, לא מצאתי מנוח, ואמרתי אעלה הדברים ע"ג הכתב, בו אנסה לבטא עצמי, ואולי תתחיל להבין צדו השני של המטבע. וכמו שהעולם אומרים: "אם ראית עשרות טועים, זה לא סימן שאתה צודק...".
עיקרן של דברים, כפי שנכנם בשמותם, הם אודות מה שעינינו רואות, הלחצים, המתיחות והמחלוקת בין כ"ק האדמו"ר שליט"א לבין הראש ישיבה שליט"א.
את האמת אומר, כי מי אנו ננסים וקטנים שנכניס ראשינו לבין ההרים? אולם חזקה על ספיקות המכרסמים בלב, היכולים להדיח מן האמונה הצרופה והפשוטה, המסורה לנו מרבותינו זיע"א, איש מפי איש עד למשה רבינו ע"ה.
האמן לי אחי, אתה צודק בדבריך, שבימים ההם בזמן רבינו הבית ישראל זצ"ל, לא היה מי מאתנו שהעז לחשוב, להרהר על מעשה אחד שלו, על סיפור אחד שלו. לא שאלנו דבר, לא ידענו מילה וחצי מילה. אמנם, כיום המצב הוא אחרת, ראשית, כמו שאבאר לך בהמשך, אין כיום את ה"אמונת חכמים" שהייתה פעם, מכמה טעמים. שנית, כי כשיש מדאי הרבה שאלות, גם אם לא תשאל אותם - הם נשאלים, ואכן, כולם רק עסוקים בלמצוא כל הזמן תשובות ותירוצים.
לגופו של עניין, כחסידים המאמינים ברבי, נולדנו לבית חסידי גור, לאב ואם חסידיים, בפשטות האמונה התמימה. אבי ז"ל לקחני לכ"ק הבית ישראל זצ"ל בהיותי בגיל שש, היה זה חנוכה, לעכטיל ב'גרער ביהמ"ד', עמדתי נתלה על חסידים, וראיתי שלהבת אש אוחזת בלהב אש. מאז ועד היום הזה לא נסתלקה תמונה זו מנגד עיני. כי זה היה הבית ישראל זצוק"ל מדליק מנר לנר, מנרו אשר לא יכבה, לנר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.
ויהי השמש באה ועלטה היה, אותו יום מר ונמהר, אשר "לעיניהם על כתף תשא תוציא פניך תכסה ולא תראה את הארץ כי מופת נתתיך לבית ישראל", ואף היום כ"ו שנים אחרי-מות, מצטעפים עינינו בדמעות, ונמאן להתנחם.
עוד נזכור רבות בשנים, את יעקב יואל גער'ר, גד'ל, ר' יענק'ל, זעליג, בעריל רב, ואחרים כ"א בשמו הטוב, איך שהסתובבו מוכי-ברק, מאמין ואינו מאמין, הייתכן שרבינו הבית ישראל זצ"ל עלה לישיבה של מעלה, ומה הותיר לפליטה, מי ומה?
השאלות נשאלו ללא קול, בתום השבעה קבלו הכל עליהם ועל זרעם מלכותו של מרן בעל "לב שמחה" זצוק"ל. אמת כי קשה היה המעבר, כשאני מנסה להסביר זאת לילדי, אינם תופסים זאת בשכלם. אומרים לי משמו של ר' גד'ל כי המעבר הוא ממשקפיים למשקפיים, אך למי היה זה נחמה? איה המלאך המכה על קדקוד בר-אנוש? איה שומר ישראל שומר שארית ישראל, שלא יאבד ישראל???
זכורני ב"שבעה" חסיד בר-דעת שאין כאן המקום להזכיר שמו, איך שהכה וחבט בעצמו, ושח מנהמות לבו: "כשהחידושי הרי"ם נסתלק, לא עיכלו זאת החסידים, ואחד התגולל בשכרות יגונו וזעק: ס'בעסער צו ליגען נעבען עהם ווי וכו', אף אני אומר כן..."
היה קשה, לא נכזב. הרבי ה"לב שמחה" קיבל אותנו, עם ללא רועה, עם שבור ומדוכא. לא נשכח איך שהרעיף עלינו טללי תחיה, באותו שבת פרשת תצוה "ואתה תצוה את בני ישראל עט'ס אלע זענט'ס ישראל'ס קינדער".
עבר זמן, עברו זמנים, החיים ממשיכים, בזה אחר זה ניטלו עטרות שהיו קודש לה', כדוגמת הפארטאג'ס, שהיה ראשית לה', או ה"סור מרע" שהיה כה חשוב אצל הבית ישראל. אך זמנים אחרים באו, עת לעשות לה' הפרו תורתך, ורבינו הקדוש הלב שמחה הוציאנו לרחובה של עיר, למחות על חילול השם, ואח"כ הוציאנו למרחבים לקדש שם שמים, בבניית עיר אחר עיר, נדבך אחר נדבך לה' ולתורתו.
**
עברו שנים, עידן חדש בא על הארץ. רבינו הלב שמחה נסגר בביתו. זה היה שלב חדש בחסידות. כאן היו צריכים לאמונה גדולה.
אי' בגמ' לעשות זה מעשה פרה לכפר זה יום הכיפורים. יש שנים בבחי' לעשות, ויש שנים בבחי' לכפר, כשהיה ביהמ"ק והיה שכינה היה בחי' של לעשות, יכלו לעשות ולממש בידים את העשיה, ומשחרב ביהמ"ק אזי עיצומו של יום מכפר, לא נשאר כלום כי אם האמונה. כשהיה את הרבי הבית ישראל, לא היה שייך שלא להאמין, כמו שהבית ישראל הגיד פעם להחזון איש זצ"ל כי "בירושלים לא היה בן סורר ומורה", כי היאך היה שייך לחטוא, היה ביהמ"ק, היתה השראת השכינה. זה מה שעינינו ראו ולא זר. השראת השכינה.
אולם, הגיעו השנים הקשות, בהם הלב שמחה היה טמון בביתו, זה היה בחי' של לכפר, באמונה. היה קשה, אך היה מי שהוציא את ה"ראשית חכמה" לרחובה של עיר, הוא ניהו מרן ה"פני מנחם" זצ"ל.
כל אותן השנים חיינו בצל האמונה. האמונה שרבינו הבית ישראל נטע בליבותינו. עוד זכור לכולנו איך ששאג "רבי אומר איזהו דרך ישרה", דער רבי וויזט ס'רעכטיגע וועג. אותה אמונה שרבינו בעל לב שמחה הנחילנו תמידין כסדרן, "געדענקען דער באשעפער". אותה אמונה ידועה בבית גור, ואותו הכבוד הגדול שרוחשים לרבותינו, שאותה טוו בחכמה האמרי אמת ובניו האדמורי"ם אחריו, עמד הפני מנחם מעל כל במה והנחילם, זכרון למעשה בראשית.
כבר ב"שלושים" של הבית ישראל, בחנוכת הבית בישיבת חידושי הרי"ם, באותו מעמד נורא הוד, שלא ישכח מעמנו רבות בשנים, עמד הפני מנחם וביטל עצמו לעיני כל הקהל לאחיו הלב שמחה זצ"ל, חזר על השמועס', ודרש על ההנהגה שנמשכת.
הרבה שאלו: איך נשמע כיום חיזוק, והרי הרבי בקושי מדבר?. ובמילה אחת הפני מנחם תירץ את כל ספיקותינו: "דער רבי האט געזאגט בקיצור קל כדרכו, מ'דארף דורש זיין כל תג"... הוא נתן לנו את הדחיפה הראשונה להתחזק באמונת חכמים.
מי אם לא הוא, שבכל דרשה שלו, דרש על אמונת חכמים, ובאותן שנים קשות, הזכיר כסדר שהרבי צריך רפואה. מי אם לא הוא שאחז את כל אנ"ש, באותן שבע שנים קשות, הדרשות בעשי"ת, ובשאר הזדמנויות, חיזוק לתורה ולקדושה, דרשות שכה היו חסרים לנו אז באותן השנים??? וכל מי שעלה לשאלו, תדיר נענה: "דער רבי איז נישט געזונט, אבער אזוי ענטפערט עהר..."
ממנו למדנו וראינו "אמונת חכמים" מהי.
וביום שעלה על כס ההנהגה, ידענו כי הגיע הרגע הגדול, ו"קריינא דאיגרתא", מעביר ומנחיל מסורת אבות, "איהו ליהוי פרוונקא".
חשוב על העניין והיזכר, איך בגיל הארבעים קבלנו מרץ נעורים, והחילונו נוסעים שוב "נסיעות" כימים שלפניהם... השתדלנו לא להחמיץ נסיעה אחת. הפני מנחם תיקן שיבואו בכל ארבע שבתות. לא היה בזה משום למעט, שלא יבואו יותר, לא היה איכפת לו אם מאיר ברוך הגיע כל שלוש שבועות. ההפך הוא הנכון. בכל פעם שעבר ארבע שבתות הרגשת שהשבת היא נסיעה, ואם החמצת הפסדת נסיעה, ועוד ארבע שבתות, כבר פעמיים שלא היית. זה היה כוחו, וכולנו נמצאנו מחוזקים.
אך. תמונה אחת לא נתנה מנוח, והדירה שינה מעיני רבים, כשאדמ"ש היה מגיע לשב"ק לירושלים, זה לא קרה הרבה, אולם כשזה קרה, לחץ ומתח מילא את ביהמ"ד.
הוא היה נכנס עם פמליא אדירה של בנים ומשמשמים, וכל התפילה היו משגיחים עליו, והיה זה "עידן ריתחא". "חצר" בתוך גור. אך לא זה הפריע, מה שהפריע הוא איך שהפני מנחם היה מתבטל אליו, כי "הוא ויתר לו על ההנהגה"... הפני מנחם היה נכנס לביהמ"ד ומאחוריו פמליית אדמ"ש, והפנ"מ הלך לצדי הדרך, כמפנה מקום לאדמ"ש.
זה כאב לציבור, אך כולם הבינו, כי זה 'מגיע לו'... שומו שמים, הרבי של כלל ישראל, יושב על מדין, בנו של האמרי אמת, אחיהם של הבית ישראל והלב שמחה, משיירי כנסת הגדולה, הוא צריך להתכופף לאחיינו???
כבר אמר על זה חסיד אמיתי שהלך לעולמו זה כמה: "דאס קען נישט קיין חסיד פארנעמען".
**
אבל אחי, זה לא התחיל אז, שמע ואספר לך. מיום שנסתלק הבית ישראל, מיום שנסתלקה שכינה וארון הקודש מבינינו, כבר נכנסו ענני כפירה לתוך מחנינו. השכחת, שכבר בתוך השבעה על הבית ישראל זצ"ל, היו שמועות עקשניות שאדמ"ש הולך לקבל ההנהגה? מה זאת היה לנו? וכי לפתיים היינו? יש כאן שני בנים של מרן האמרי אמת, שני מלאכי אלוקים, והם לא יהיו רבי'ס, רק הנכד יהיה? וכי ממתי היה כדבר הזה?
שם זה התחיל. ה'משיחיות' השקרית סביב אדמ"ש החלה שם. ויש לזה פשט. כי להחניף לרבותינו הקדושים זצלה"ה לא היה בנמצא, כי הם שנאו את החנופה, השקר, הצביעות והאחיזת עיניים. וכל אלו השקרנים לא יכלו לקרב אל הקודש, רק 'שם' היה להם מקום.
************ ועוד 'חסידים' כדוגמתם, שהחלו להריח את ריח השלטון, הפכו ל'חבורה'. להשמוסען נתמנה חיש מהרה **** , אחד מן הבוחשים בקדירה, אשר הפכו למשהו פוליטי. וכל כדאיניק מצא מקומו בין כת החנפים, שלא יקבילו פני השכינה.
זה לא סוד שאדמ"ש "מנהיג" כבר משנת תשל"ז. בימי חייו של אביו זצ"ל, היו כמה וכמה דברים שלא נתן לו לטפל בהם, וכולם עוד זוכרים את הפרשיות בפוליטיקה שטיפל בהם באופן אישי, עם ********, ומסקנותיהם הגיש אדמ"ש לאביו. ועוד ספרים רבים יכתבו על נהרי דם שנשפכו באותה מחלוקת נוראה בשנת תשמ"ט, ואכמ"ל.
(ודרך אגב, לאדמ"ש היה חלישות הדעת שאמרו לו לאורך כל הדרך ש***** הינו שמאלני, ותמיד היה מתכחש לדבר. פעם פגש ב ******* שאמר לו, כי עסקני ומנהיגי אגודת ישראל לעולם נוטים שמאלה, מני אז הפך אדמ"ש לשמאלני מוצהר, כי הלא הוא מנהיג).
כפי שכבר כתבתי לך, שכל אלו השנים התחזקנו באמונת חכמים מכוחו של הפני מנחם, כך גם יכולנו להעיד בשפה רפה כי נחלשנו כשראינו את הצד השני, הפוליטיקאים הרמאים, ששערותינו סמרו משקריהם איך שהוליכו שולל גם בקו"פ. ולזה יכול להיות עד כל מי שזכה להיכנס בשנים האחרונות.
על השנים האחרונות בודאי שלא ניתן לדבר. קשה, קשה הדיבור, דמעות תרדנה, איך שביקשנו להיכנס ללב שמחה, אנו חייליו שיצאנו עמדו לכל הפגנה ומחאה, שקבלנו אותו עלינו ועל זרעינו עד כי יבוא שילה. יושבים כאן צוות של משמשים, ללא חלאטלעך וכובעים, ללא מורא שמים, צוות שכל זכותם הוא שזכו להחניף לבן רבינו, ולא נותנים לנו להיכנס, מעשה ברברי בעלמא???.
כמעט ועטי נשמטת מידי, ובודאי שלא אעלה ע"ג הכתב, את המעשיות המצמררות כל אוזן, על התמונות שהצטלמו איתו, כאילו היה דמות שעווה ב"מדם טו סוט", או על כספים שהחביאו, ואכמ"ל, ואשו של גיהנום לא יכול להם.
וכאן, כשנטל הפני מנחם את שרביט ההנהגה, חישבנו כי יבוא הקץ, אך זה רק התחיל. כאן למעשה החלה להתגבש 'אופוזיציה' בזעיר אנפין. קויטלעך (הבית ישראל לימד אותו לקרוא), שמוסען (הוא קיבל חסידות מהאמרי אמת), פסקי הלכות (יש לו היתר הוראה מישראל דוד), וכו' וכו'. לא רבים שאלו, אך היו ששאלו. ידענו על ה'לעקרע'ס', שטיבעל רש"י, ועוד תמהוניים כמו *************** ואחרים, שראו בו רבי לכל דבר.
הרבי הפני מנחם ידע את כל אשר נעשה, אך שיטתו הייתה לשתוק והדר לשתוק.
אתה בוודאי זוכר שהמשגיח ר' בונם ז"ל נהג לומר אמרה נכונה בשם חסידים, כי איזהו מחלוקת שלא לשם שמים קרח ועדתו, לכאורה הול"ל קורח ומשה, כמו דאי' לעיל שמאי והלל ולא שמאי וסייעתו? אלא שמשה רבינו לא החשיב את קרח ולא ראה בו חולק, וקרח כל מה שנותר בידו לעשות, הוא רק להתסיס את עדתו, כי משה רבינו לא ראה בו בר-פלוגתא. ודו"ק.
**
באותם ימים בחר הפני מנחם בבנו ר' שאול כראש ישיבת שפת אמת. הפנ"מ קראו מחיפה להנהיג את הישיבה. ו'להם' זה חרה. ********* נשלח "מטעם" לברר האם ירושה נוהגת בישיבת שפת אמת, וא"כ אזי בנו ******** יורשו בהנהלה.
מאז, הפך ר' שאול לשק החבטות של צד השני, של *******, ******** ודומיהם.
מי אתה ******* שח"ט, שבגדת ברבינו הפני מנחם, מורך ורבך, המפרגן לך תארים "פרי עץ הדר" בשנת תשל"א, ושבע שנים אח"כ הפנית לו עורף, ולקחת לך משיח הולך תמים לשרת את האינטרסים האישיים שלך לגדול?
מה לך "**** הקדמוני", שהחילות לבוא משבת בראשית תשנ"ד, לשמוע את השמוע'ס, דברי אלוקים חיים של מרן ה"פני מנחם" בכל שבת אחר שחרית??? מה באת לכאן, פתן צבוע? חזור למאורתך!!!
מי אתה ********, שלאחר ששיכל הפני מנחם את בנו מחמדו הרב יהודה אריה זצ"ל, עלית לביתו ותינית לפניו, שאולי זה בגלל שלא מחה על המורמונים. מי אתה ומי שלח אותך לאמור כזאת?
מה באת לכאן בשלהי תשנ"ב, והחילות לסדר את ה'סטענדער' עליו נשען מאור הגולה?? איך עדיין יש באמתחתך העזה לגשת להרים את הפנ"מ ב"ואנחנו כורעים" של יום הכיפורים, שד משחת שכמוך???
אני לא צריך להעלות את הדברים ע"ג הכתב, כי אתה כמוני מכיר ויודע את כל הסיפורים, ומה שאתה לא מכיר אני מכיר, ומה שאני לא יודע אתה יודע, וכולם יודעים, כי חנפים שקרנים ליצנים ומספרי לשון הרע אינם מקבלים פני שכינה???
שיטת ה'משיחיות' המשיכה לרקום עור וגידים. כל ילד יודע שהרבי מליובאוויטש זיע"א הועיד את אדמ"ש לרבי אחריו. בשלהי תשנ"ד "גילו" צוואה מופלאה מהלב שמחה, שעד היום לא ידוע על מיקומו, זה שולח לכאן וזה לכאן, בינתיים עוד לא ראהו אדם. נטען, ששם כתוב: "ידו כידי כוחו ככוחי... ולא איש זולתו".
ה"שיטה" המשיכה, עד שבהשראתה חובר ספר שלם "אור זרוע לצדיק (ולישרי) לב שמחה" ג' כרכים, שהם כביכול מתיימרים להיות אנציקלופדיה של כלל ישראל, החל מבניין החסידות אצל הבעש"ט, רצף דורותיה, אדמורי"ה, עד ל"ילד שעשועים", שהכל היה הכנה בשבילו, וכל החסידות נבראה למענו, האדמ"ש. הספר כמובן עוקף ג' ומחצה שנים של "אורה באתכסיא". זוהי שיטתם הצבועה בדם הרבה יהודים, בספר אשר לא הצליחו למכור יותר מחמש מאות עותקים.
**
"אני מעביר את התפקיד להרה"צ ר' יעקב ארי'" במלים אלו מסר הפנ"מ את ההנהגה ליד אחיינו, בן הלב שמחה. צוואה זו נכתבה בשנת תשנ"ב לרצותו ולפייסו. תא שמע...
רבינו הפני מנחם נתעלה ברכב אש לשמי מעונה, ואנחנו שוב הרגשנו מיותמים, בפעם השלישית בעשרים שנה האחרונים.
ומי שחשב כי ר' שאול לא ישתתף, לא יקבל מרות או לפחות ישב ליד אדמ"ש כמו שישב אדמ"ש ליד הפני מנחם בבניני האומה בכנס למען האיחוד בשנת תשנ"ה – נכח וטעה. ההפך הוא הנכון, ר' שאול עלה על דוכן הנואמים בשלושים של הפנ"מ, ונתן את כל ה'קרעדיט' לאדמ"ש. מתוך ריתחא חזר על דברי אדמ"ש בשבת האחרונה.
אך לא. די שמסתמן ב'עולם' כביכול, שבני הפני מנחם יושבי שבת תחכמוני, בני תורה שלא משו מאהלה של תורה כל ימיהם, די בזה להעיב ולהענין על דמותו, כביכול.
אמור לי ידידי, לשבת בכסא הרם והנשא בתוככי המחנה החרדי, להנהיג אלפים מכלל ישראל, אינם מספיקים. יש כאן מישהו המאיים להשבית שמחתו??? איך יתכן כדבר הזה???
הרדיפות החלו לחטוף תאוצה. מתחילה הכוונה היתה על כל בני הפני מנחם, ולבסוף התמקדו בעיקר בר' שאול הראש ישיבה. תחילה היה זה באי נאומו של הראש ישיבה בסיום הירושלמי, ואח"כ המשיך והמשיך.
אמור לי אתה, וכי הראש ישיבה לא היה יכול לספק את ה'סחורה' לגור, וכי לא היה יכול ר' שאול לעשות כבוד ויקר לגור, כשם שאביו עשה? אם הוא היה דורש בסיום הירושלמי, מה היו הבריות אומרים? ראו תלמידו של פלוני, עאכו"כ רבו.
במקום זאת החלו להצר צעדיו, וכאן טעותם, מכאן הוא גדל, וגדל וגדל...
אמשול לך משל למה הדבר דומה? הבעלזער רב שליט"א, חכם עתיק, קיבל את הנהגת בעלז לידיו בגיל י"ח שנים, צעיר לימים, תחילה נהג בחזקת אבותיו, לאמור: ראו לירושת אבותיי אני חוזר. אך ברבות הימים, כשבלז החלה לגדול לממדים ענקיים, הרגיש כי הכל בכוחו, והשמיט את היסודות של אבותיו. וכאן הוא טעה, כאן נפלו לו עשרות חסידים, 'פורשים', חסידי דודו הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל.
הרבה שנים הלך לו לתפוס את טעותו. אולם כיום, אין דבר שלא מזכיר את אבותיו ורבותיו, והוא מאמין שהכל בכוחם. כל מילה שניה הוא "דער רב ז"ל", כי זה מה שמחזיק את הקהל. הגדיל לעשות ובבניין המפואר והחדש של חסידי בעלז, הורה להביא את הסטענדער עם הכסא של דודו, ולהניחו במזרח, לאמור: הכל משלו. וזה הצלחתו כהיום.
וחילופיהן בגולם...
והם הפסידו חסיד, ולא סתם חסיד. ראיתי בשמוסען של הראש ישיבה משביעי של פסח תשנ"ו, איך שמדבר בלהט על צדיק הדור, "אין לנו אלא דברי בן עמרם" ועמדתי כמשתומם. אם הוא היה דוברה של חסידות גור, ומעל כל במה היה נואם ודורש את 'שיטותיו' של האדמ"ש, גור היתה כפורחת ניצה.
ועכשיו, צריך לקיים בכל שני וחמישי 'אסיפות הסברה', להסביר את עצמנו. השיטות מתחלפות כמו גרביים, והאנשים יוצאים משפיותם. השאלות נשאלות ללא קול, וללא מענה. אם הרבי שהוא הדבר הנעלה ביותר, כמו שהרבי ר' העניך כבר אמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", אם בראש מעייניו עומד הראש ישיבה, כן ידבר לא ידבר, כן מכונית לא מכונית, כן משמש לא משמש, כן תמונה בעיתון לא תמונה בעיתון, וכו' וכו', הרי שאנו בצרות.
את ה"אמונת חכמים" שהיתה נר לרגלינו השמיטו מתחת לרגלינו. במשך שש שנים, לא ביום אחד, אלא סיפור אחרי סיפור, זעזוע אחר זעזוע, עד שבנין ה"אמונת חכמים" קרס כמגדל קלפים, לנגד עינינו המשתאות.
גור! פאר החסידות. גור! שלא יראה ולא חתה מאיש. גור! שבימיו של האמרי אמת הגיע לאלפים, והיוותה כמעצמת על בפולין, ונבנתה פי שניים ברוחה בארץ ישראל. גור! שהשם לבדה דיה לזעזע נימי הנפש. כל אלו נפלו לעינינו, וככל הגויים נהייתה "בית ישראל", ככל החסידיות דמינו, ככל המפלגות השתווינו. מריבות, תככים וכו'. אהה! לאן הגענו???
זה מה שהקים הבית ישראל? לו היה רואה את החסידות כהיום, ש'כביכול' ממשיכה בשיטתו, שנמחקה מזה זמן-זמנים, בודאי היה עושה מהפכה ופותחה מחדש... זה מה שהתכוין ה"לב שמחה"? בכל דבר ראה רק את השי"ת, ברם לגרש את השכינה מהביהמ"ד בכל הכוח, לזאת נתכוין?
זאת ה"היימישע" גער, עם ניחוחה הישן? כן, גם אני מודע שאדמ"ש עודד לעלות לחסידים, כאפרים לונדנר ומוטיל מיירנץ, שע"ז יש גם הרבה להאריך, אך בעצמו מדחיק לפינה כל ניחוח ישן, ומה הועילו חסידים בתקנתם???
כשהחידושי הרי"ם הסתובב בקאז'ניץ, קרה ונפגש פעם על אם הדרך בחסידי פשיסחא, וכשנודע להרבי ר' בונם אמר: הוא עוד יבוא אלי בפוזמקאות שעל רגליו. הן הן אלו הפוזמקאות (הויזען אין זאקען) המעטרות כל חסיד גור היכן שהוא הולך, ומצביעות עליו 'פינגער', לאמור הוא חסיד גור. אולם היום נשארנו ערומים וחסרי כל, מתביישים לצאת לרחובה של עיר והפוזמקאות לרגלינו.
זהו המצב כיום, מצב מביש, שאוי לדור שכך עלתה בימיו ואלו הם מנהיגיו.
**
לפניך ידידי אפיל תחינתי, כי לטובה כוונתי, לא נתכוונתי להזות לא למטה וק"ו לא למעלה, אלא כמצליף שוט יעלה, לכן בינותינו ישארו אלו הדברים, חתומים וסגורים, עד כי נתראה בשבת חנוכה אי"ה בגור, כימי עולם וכשנים קדמוניות מנהגינו שם לסור.
האמת שיש באמתחתי לכתוב עוד דפים למאות, לשבר את האוזן על שיטות שונות, אך מפאת השעה המאוחרת, אתן לעפעפי תנומה עוברת.
אשאר ידידו, לספר הודו,
יצחק מאיר
 |
|
|
