הרב מילר

שאלה - איך המילריזם מתחשבן עם אמונת ההשגחה?  הרי אם כל מה שיש זה מה שלפנינו אז מי משגיח ? ואם תאמר שהכוונה שהכל נעשה בתבונה וכך עובד העולם ישאל השואל זאת מנין ? וקשה להאמין שזה עוד שקר קדוש שמושם ע"י התורה בפי כל ואף בפי האחים כשירדו מצרימה ובעוד המון מקומות כשמדובר באבות האומה והשקפת עולמם (קשה להאמין שציפו שתתקדם מעל זה אם שמים את זה בפיהם של הנעלים ביותר).

זה זמן רב שאני מחפש ותר אחרי עיקרי השיטה באופן ברור שכזה, רוב תודות וייש"כ.

כמובן שהרבה שאלות נענות לפי שיטה זו עוד בטרם נשאלו.

בשלב זה אציג 2 שאלות בלבד שעולות כרגע במוחי מתוך הרבה שאלות:

1) מדוע גוי ששבת חייב מיתה, ומדוע ישראל אף על פי שחטא ישראל היא. לשיטתכם ההתייחסות אמורה להיות על פי מעשיו של אדם ולא על פי זהותו הגנטית?!

2) התיאוריה לא תמיד מסתדרת עם התורה שבכתב, לדוגמא: ההתייחסות כלפי הקב"ה בתורה היא תמיד כגוף קיים ופועל, אומנם כבר ענה לי מישהו כי היה מצב של 'קריאת השם' ולשבר את האוזן וכו', אך עדיין ההתייחסות החזקה והברורה הזו כאל משהו בורא יוצר ופועל דורשת הסבר מפורט יותר.

עוד הערה קטנה, אם אינני טועה הרי שההתייחסות בהלכה לפרטים הקטנים והצורך בקיומם הוא דבר שמיניה וביה. דהיינו: כל המעשים הם רק המעטפת שנועדה לשמור על הרעיון הפנימי בחינת טפל לעיקר, אך בלעדיהם הרעיון כולו יאבד. אשמח לדעת האם הגדרתי זאת בצורה נכונה.

וכן, האם אפשר לראות רעיון זה בכתובים אצל הראשונים (באב"ע הבחנתי קצת בכך וברמב"ן קשה להחליט) ובאיזה מן הקדמונים מתואר הענין בבהירות?
 אשמח למידע בנושא ושוב ייש"כ. תוקן על ידי - גודניק - 19/02/2006 4:11:44

ישרן,

ברוך השב!

ואם תאמר שהכוונה שהכל נעשה בתבונה וכך עובד העולם ישאל השואל זאת מנין?
מנין שהנהגת העולם בתבונה? וכי לא די בכל נשימה ונשימה שהחמצן נענה לנו ובכל הקלדה והקלדה שהמחשב נענה לנו וכן הלאה? ניתן לחוות זאת בצורה עוצמתית בקריאת חזו"א אמו"ב בתחילתו.

לגבי הנהגת הפרט הרי כל פרט ופרט מזהה לפי חוויות חייו ורצונו להיות כנה ולזה נפתח אשכול על השגחה פרטית.

בזה אשיב גם לשאלתך באשכול אחר המבוסס על מכתב מהגרג"נ ז"ל:

אין במכתב הזה שיטה הפוכה משיטת הרב מילר בתפיסת האלוקות?
במכתב כתב ר"ג שיש לאדם ידיעה מאת שמעבר לנתפס בחושים ובפשטות היה נראה כדבריך שר"ג מצדד עם מפרידי האלוקים, אך אין הדבר כה ברור ואדרבה ממה ששמעתי בשם ר"ג שהשם היינו המוחלטות היחידה יש התאמה ביניהם. יתר על כן, גם "מעבר לנתפס בחושים" לא סותר, כי מו"ר סה"כ טוען שאם מתייחסים ישירות למה שמזהים "לפנינו" נמצא שישנן רק שתי הבחנות:
 
א. המוחש ממש,
ב. היחס בין המוחשים והיינו צורת המוחשים בפרטיותם ובכלליותם.

בהבחנה השניה נכלל את כל שאנו מכנים רוחני וכו' עד למעלה. ממילא ייתכן שר"ג כינה את ההבחנה השניה כ"מעבר לחושים" וכל שלא פירש שמפריד אין להביא ראיה מהמכתב.


גודניק,

ברוך הבא!

אם כי אשיב את שאני משוכנע שיפרש מו"ר, אך בלי לקיחת אחריות ואתי תלון משוגתי.

שיטה ותיאוריה
כמובן שכל דרך שלא רגילים לחשוב בה, נתפסת כ"שיטה", אך כאן הבסיס הוא "מעשה דיקארט" השואף ל"אי שיטה" וכמו שהעיר ישרן "מה שלפנינו" דהיינו אי תיאוריה.

1) מדוע גוי ששבת חייב מיתה, ומדוע ישראל אף על פי שחטא ישראל היא. לשיטתכם ההתייחסות אמורה להיות על פי מעשיו של אדם ולא על פי זהותו הגנטית?!
"חייב מיתה" בהקשר כזה הוא כמובן שלא כפשוטו אלא רוצה לומר שלגוי זו אנטי-תיזה, מאחר והשבת היא מתנה לישראל. במילים אחרות, זה בא להדגיש את משמעות הכתוב: "ביני ובין בני ישראל". "ישראל שחטא ישראל" הוא כנאמר למעלה לבעלבעמיו שלפי התורה השיוך לעם אינו נפסק על ידי המרת דת וזה תלוי בשיוך משפחתי וגיורי ולא במעשים כי לא ניתן לקבוע שיוך לעם לפי מעשים שאינם מוגדרים ולא ידועים לא הם ולא ערכם הפנימי-כוונתי.

2) התיאוריה לא תמיד מסתדרת עם התורה שבכתב, לדוגמא: ההתייחסות כלפי הקב"ה בתורה היא תמיד כגוף קיים ופועל, אומנם כבר ענה לי מישהו כי היה מצב של 'קריאת השם' ולשבר את האוזן וכו', אך עדיין ההתייחסות החזקה והברורה הזו כאל משהו בורא יוצר ופועל דורשת הסבר מפורט יותר.
אכן יפה ענה לך ויש לעיין היטב בפירוש הרש"ר על הכ' בפרשת בראשית "אז הוחל לקרוא" ו"ויתעצב אל לבו" שעל האדם הנחלש להעניק להווה עוצמה שעל ידי האנשה כדי להתמקד ולהחדיר בכל עצמותיו את הראויות להיותו מותאם עם שאר הווה. זה לא נעצר בקריאה בשם אלא המשיך אצל העמים בעב"ז ממש ולהבדיל אצלנו בבניין מקדש שכארמון מלך עליון מתחם את הרעיון בצורה מואנשת ובהקרבת קרבנות שיש בה דרמטיזציה של שיוך החיים להשם. הבטחת העתיד של ירמיהו היא "תורתי אתן בקרבם ולא ילמדו לאמור דעו את ה' כי כולם ידעו ולא יחטאו" [ציטוט לא מלה במלה].

עוד הערה קטנה, אם אינני טועה הרי שההתייחסות בהלכה לפרטים הקטנים והצורך בקיומם הוא דבר שמיניה וביה. דהיינו: כל המעשים הם רק המעטפת שנועדה לשמור על הרעיון הפנימי בחינת טפל לעיקר, אך בלעדיהם הרעיון כולו יאבד. אשמח לדעת האם הגדרתי זאת בצורה נכונה.
כפתור ופרח  וכאן מקום להעיר שהיו ש"טענו" נגד מו"ר שמכלל החשש שיאבד הרעיון, לומר על כל פרט ופיפס שנגרר להלכה שהוא מסיני ואמת הווה ואילו מו"ר טען שלמרות שבשלבים מוקדמים של חינוך יש להשתמש בצורה מבוקרת בשק"ק, אך ההיאחזות בהם ככל שגדל האדם [לא רק כרונולוגית] מהווה השק"ק ביזוי שכלו [כבוד השם] וסכנה להתפתחות היחיד וכן לעתיד קיום התורה בישראל [כפי שכתב ד"ר_הלפרין: "כמו כן, דומני שקיימת סכנה אמיתית לזלזול בדברי חז"ל דווקא אם לא נקבל את דברי רבי יהודה הלוי: 'חלילה לא-ל מהיות דבר התורה סותר דבר הנראה עין בעין, או דבר שהוכח במופת שכל', ודווקא התאמה בין המציאות לדבריהם הקדושים עשויה למנוע זלזול מסוכן",

וכן, האם אפשר לראות רעיון זה בכתובים אצל הראשונים (באב"ע הבחנתי קצת בכך וברמב"ן קשה להחליט) ובאיזה מן הקדמונים מתואר הענין בבהירות?
ניתן למצוא עוד אצל ר"ח קרשקש ור"י אבן כספי ולאחרונה ציינתי לרמב"ן.