אשכול גור המשוחזר, המחודש, (והמצונזר)

http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?whichpage=3&topic_id=2323986&forum_id=771

אש"צ
מקבולנו שרק פירכא אחת מספיקה כדי לערער הכללה.

אי"צ,

מהו בדיוק הדבר השלילי שיש "על הדרך" בלידה? 





[קרח -
על כל מה שכתבת בדפים האחרונים.]

בעל,

אני יודע. הפרשנות של טומאה בכל פעם שיש קשר למוות חביבה. אבל זו עדיין פרשנות. זה לא

מחייב, ולא עקרוני, כמו שאר טעמי המצוות.

וכי אם יוכיחו לך שלידה קשורה למוות, זה ישנה ? אז מה אם זה קשור למוות, איך זה גורר את כל

דיני הטומאה והטהרה. מה שמלמד שזה רעיון פילוסופי נחמד שאין לו השלכות מעשיות.

לבעל בעמיו

"אין הנידון דומה לראיה.
לפחות בפשט הפסוקים המיתה נקנסה על האדם בעקבות החטא.

ושיטתך, מדוע תרומת דם אינה מטמאת"

כך כתבת.

האם לאישה לא נאמר: "הרבה ארבה עצבונך והרונך "?
אז כנראה שגם בסיבה הנידון כן דומה לראיה.
אבל כמובן שלא רק בסיבה אלא גם בהשלכות שיש לטומאה הנגרמת לפי המקור שהבאתי,בגלל אבדן החיים .
לדעתי יש בפרוש זה עומק נפלא שמוכיח עד כמה התורה מקדשת את החיים כך שלא רק מת מטמא אלא אפילו כל פוטנציאל חיים שאבד הוא סיבה לטומאה.

ושאלתך לגבי תרומת דם היא תמוהה בלשון המעטה שהרי תרומת הדם איננה פוטנציאל לחיים.

לבני קורח
"איך זה גורר את כל

דיני הטומאה והטהרה. מה שמלמד שזה רעיון פילוסופי נחמד שאין לו השלכות מעשיות."

_________________

למה לא?
כי הדם הוא הנפש. אם הדם נאסר באכילה כי הוא נפש, הווי אומר שהוצאתו היא מעין הוצאת נפש.
וגם לשיטתך, נניח שיש מישהו שידוע שאינו מסוגל להוליד, האם זרעו לא יטמא?

צענע,

נכון,

אבל,

בעוד יש טעמים שיכולים לספק הסבר הגיוני למצווה, לדוגמא טעמי המצוות של הרמב"ם,

שמסבירים מדוע נקבעו המצוות האלה דווקא, ומה משיגים בהם,

טעמים מהסוג שהבאת לא מסבירים כלום. הם לא טעמים למעשה,  כי הם מקשרים את המצווה

לרעיון מסוים אבל לא מסבירים את עצם הצורך בה.

_________________

דער לץ
הסיפור היה במרתף השואה-  והסיבה- כפ שכתבתי!!

בני קרח

מצות פרו ורבו היא מצוות עשה, עונתה היא מצוות עשה, כמו כל מצוות עשה אחרת, מכשירי המצווה הם גם חלק מהמצווה.
בענין הבהמיות של האדם- כיונתי נגד כל התקנות החרדיות הטאליבניות- ביחסם לאשה

צענע,

איזה "פוטנציאל חיים שאבד" יש בדם הלידה?

דער לץ
אולי היה מקרה גם ביד ושם, אני מדבר  על מרתף השואה

אםשלום
רבנו בחיי מסביר כי טומאת הלידה היא התוצאה של חטא אמנו חוה, שאלמלא החטא לא היה דם הלידה

הטומאה של אחרי לידה היא שעד עכשיו היה גוף האישה מלא חיים (=התינוק) ועכשיו אבד לגופה חלק נכבד מהחיות. וזה "היפך החיים" שבאחרי לידה. אינו דומה לדם רגיל.
דם הווסת כולל ביצית שלא הופרתה, פוטנציאל מובהק לחיים, כמו זרע ממש.

וליטאית, יש כמה רמות בקדושה שאנו מחדירים בגשמיות ואני מסבירה:
לפני מתן תורה לא היתה אפשרות להחדיר קדושה בחפץ גשמי, והתפילין שהניח יעקב אבינו נזרקו לאחר מכן לפח (המקלות המפוצלים). אברהם אבינו פתח את העניין בכך שהחדיר קדושה באבר המין ע"י המילה, שעל ידי כך נעשה אברו חפץ קדוש עד שהשביע בו את אליעזר כמו שנשבעים היום על מזוזה, בנוגע לשידוכי יצחק.
מאז מתן תורה אפשר לעשות מחפץ גשמי קדוש, וגם בגוף היהודי הגשמי אפשר להחדיר קדושה. עור הבהמה הופך קדוש כאשר נכתב עליו ספר תורה, אז קל וחומר שגופו של יהודי יכול וצריך להתקדש, כמו שהרמב"ם מסביר שכאשר אדם מפנה כל כוונתו ומעשיו לעבודת הבורא, גם צרכי גופו כאכילה ובעילה- הוא קדוש.
זאת אומרת מדובר פה במשהו שהוא מעבר להלכה של "מותר" (אשתו של אדם מותרת לו... כדרכה ושלא כדרכה).
אלא באדם שעושה הכל על פי רצון ה':
אוכל כדי להיות בריא ("היות הגוף בריא מדרכי עבודת השם" הרמב"ם)
בועל כדי להנות את אשתו, להוציא זרע כפי צרכו, ולהביא ילדים- והכל לפי ההלכה של "ראוי" ולא רק "מותר" (שימו לב לשינויי המילים בפוסקים וברמב"ם), אז הוא מתקדש ומשכין על גופו וביתו את השכינה.

ליטאית, מצווה לחוד, והשראת השכינה לחוד. אמנם בכל מצווה משרים את השכינה בעולם במידה מסויימת, אבל אני למדתי שכאשר עושים זאת כמו שצריך ועם כוונה, ולא רק איך שמותר (שאז יכולים להיות כבהמות ממש, וזה מותר)- אז זה גורם להשראת השכינה בבית. גם לעמי הארץ שלא מקדשים את עצמם בשעת תשמיש יש מצווה של עונה ופו"ר.

ולמי שזה מפריע לו, אז אכן קודש הקודשים מכונה חדר המיטות במלכים (בסיפור של יואש) וזה מכוון למטאפורה המינית של הקב"ה וכנסת ישראל שמתייחדים שם בדמות הכרובים "כמער איש ולויות" כאיש המעורה ודבוק באשתו.

ומכאן לומדים גבי חדר המיטות שבכל בית, שאם מקדשים את התשמיש- זה קודש קודשים. ויש קדושה במצווה זו יותר ממצוות אחרות ודווקא בגלל הקדושה הרבה זה מתלבש בדבר תחתון ונחות לכאורה. על דרך מצוות המילה, שהברית הנעלית בין ה' לעם ישראל מתבטאת באבר זה.