אשכול גור המשוחזר, המחודש, (והמצונזר)

שח לי חכ"א מחכמי הפורום שליט"א, כי תיאורי על הלב שמחה לוקה בחסר. הנ"ל התקשה לומר מה בדיוק חסר בו, אך טען כי הלב שמחה היה אישיות מורכבת יותר, אולי עמוקה יותר, ואילו אצלי הוא הצטייר בעיקר כמנהלן טוב וכפוליטיקאי נמרץ.

באי האשכול מוזמנים, אפוא, להוסיף מידיעותיהם, מזכרונותיהם ואף מרגשותיהם - ולהעשיר את התיאור.

ואחתום ברכה,

אידך גיסא

חברים,

הודעתה של שחרית שבה והעמידה במרכז הדיון את סוד כח המשיכה של הפרישות.

פרופ' יהודה ליבס אמר פעם: "גם בפרישות יש משהו ארוטי". לא יודע.

מכל מקום, בפרישות יש כנראה משהו מושך. ניטשה, באותו קטע שהבאתי לעיל, גם מדבר על כך שזוהי תופעה אוניברסלית.

ברצוני לטעון את הטענה הבאה (שהיא לאו דווקא חדשנית): כאשר אדם מחפש לעצמו דרך חיים, הוא מחפש לעצמו משהו המתאים לאישיותו. ואולם, התאמה זו לאישיותו יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים מנוגדים: מצד אחד, יש כאלה שמחפשים את מה "הולך עם" אישיותם; מצד שני, יש כאלה שמחפשים דווקא את מה ש"הולך נגד" אישיותם. לכן, למשל, דווקא בברסלב - המטיפה ל"אסור להתייאש" - תמצאו את המיואשים. בני אדם שמרגישים בתוך עצמם כוחות מסויימים, מרגישים לעתים חסרי אונים כלפיהם. לכן הם מחפשים מסגרת שתעסוק באותם כוחות ותהיה מודעת היטב-היטב לעוצמתם. גם אם המסגרת לא תאפשר להם לשלוט על אותם כוחות - עצם המודעות להם והתהליך המתמיד של המאבק בהם נותנים הרשה שהעניינים "תחת שליטה", או לפחות "בטיפול".

כח היצר בתחום האישות הוא חזק ביותר, על כך אין מה להכביר מלים. לפיכך לגביו אמורים הדברים במשנה תוקף, ואצל מספר רב יחסית של בני אדם. מכאן, אולי, כח משיכתה של הפרישות.

מה דעתכם?

אידך גיסא

לאור הטענה הזאת קשה להסביר את המתירנות הגואה.

יתכן שה'קדושה' של גור היא דווקא מין "אנטיתזה" למתירנות הזאת. דווקא לכן היא משדרת עוצמה.

האייטולה.

גם לדעתי התיאור של א"ג על הלב שמחה זצ"ל לוקה בחסר.

הלב שמחה היה רבי אבהי. הוא דאג לכל יחיד ויחיד, וגם בפעולותיו למען הכלל, ראה תמיד את היהודי הקטן, את המשפחה.

כאשר התמנה לרבי, כבר בישיבה הראשונה של מועגה"ת הציע להוציא תקנה, שאסור לחתנים צעירים לגור בירושלים או בב"ב. רבים התנגדו - בעיקר הרב שך ז"ל - וההצעה נפלה. על זה אמר הלב שמחה: "אם כך אתחיל בציבור שלי". אח"כ הלכו כולם בעקבותיו. אח"כ יזם פתיחת צרכניות זולות ועוד, וגם בזה הלכו כולם אחריו.

ידוע, שכאשר הוציא את התקנות נגד ריבוי המשתתפים בשמחות, בא אליו חסיד ואמר לו: "רבי, יש לי כסף, אין לי בעיה, האם בכגון דא הרבי יתיר?" וענה הלב שמחה: "יש לך כסף? לך תקנה לך רבי אחר..." (יש המספרים את זה על רכישת דירה בי-ם או בב"ב).

הוא גם הוציא תקנה שלא לקנות אתרוגים אלא בקופסא, בסכום נקוב.

בעיניים חיצוניות זה נראה כעניינים חברתיים, אבל מבחינת החסידים זה היה סימן ללב החם של הלב שמחה ולדאגתו לכל או"א. דאגה לפרט דרך הוראה לכלל.

ובכלל, אומרים עליו בגור שהצטיין במידת "עין טובה". אחרי הב"י, שהיה "נוקב ויורד עד התהום", היה הלב שמחה, שניסה לחנך פחות לחריפות ותקיפות ויותר לדאגה לזולת וכו'.

יש עוד הרבה מה להאריך בזה, אבל נסתפק כאן בזה.

חסיד_קטן

אפשר להשוות את הלב שמחה לפני מנחם ב'קטע' הזה שניהם היו אדמורים לתקופה קצרה יחסית ( הב"י היה אדמור כ30שנה)ולכן לא כ"כ הספיקו להשפיע

שניהם היו בעלי משפחות בניגוד לב"י שלא זכה להקים משפחה אחרי המלחמה ולשניהם אם כן ראית שיש את האלמנט האישי / חם של דאגה לזולת
הפני מנחם ( היחיד בתולדות שושלת גור ) היה לוקח סכומי כסף שהציעו לו אמידים מבין חסידיו , מכניסם למגירה מתחת לשולחן בקבינט
וכשהגיעו ( הו הו כמה הגיעו אליו ) אברכים ( מכל החסידויות ) וטענו שהם במצוקה כספית הוא היה מוציא סכומי כסף לא מבוטלים מהמגירה ונותן להם, לא פעם עם ייעוץ פרטני, גם מה לעשות עם הכסף

חברים,

אחד המעיינים בפורומנו העירני כמה הערות על אודות ה'לב שמחה', ואמרתי להביאם בפניכם, ולהשומע יונעם.

כשעלה הלב שמחה על כס האדמו"רות (תשל"ז) הוא כבר היה בן 81. זהו גיל שכמעט ואין שני לו בתולדות החסידות. כל הזמן הזה היה הלב שמחה אדם מן השורה, ומבחינה מסויימת לא ציפה להיות אדמו"ר. נראה, כי עובדה זו השפיעה על הנהגתו. הוא אהב להיראות כ"סוחר", כאזרח מן השורה.

את תקופת הנהגתו ניתן למעשה לחלק לשתיים: התקופה הראושנה (תשל"ז-תשמ"ה) שעמדה במידה רבה בסימן מאבקיו הציבוריים; והתקופה השניה (תשמ"ה-תשנ"ב) בה היה חולה ומסוגר למדי (אם כי לעתים בכ"ז הורשו חסידים להיכנס אליו). לא נעים לומר, אבל ההנחה היא שבשלב זה גם היה סנילי.

הלב שמחה ראה עצמו כמנהיג לכלל ישראל, וממכח זה יצא למאבקים שחרגו מן האינטרס המצומצם של חסידות גור, ואף של היהדות החרדית. הוא צידד בחקיקה דתית (שאחיו, הבית ישראל היה אדיש לה), ובין השאר קידם את תיקון חוק השבות ('מיהו יהודי') וחוק ההפלות ("הסעיף הסוציאלי"). אף שהבין כי החוק לא יהיה אפקטיבי, חשוב היה לו שבספר החוקים של מדינת ישראל לא יהיה סעיף המתיר רצח. הוא דאג לקיצבה לחיילים משוחררים. כאשר הועלתה הצגה של חנוך לוין, שהיו ביטויי כפירה קשים – שלח את חסידיו להפגין לפני התיאטרון.

מקצת מפעולותיו היו שפירשו בכיוונים של ציפיה לגאולה. כך, למשל, לימוד התלמוד הירושלמי (חידוש תורת א"י) וכך גם את ההקלות בענייני ה'קדושה'.

הלב שמחה היה לא התעניין במה שיאמרו עליו וכיצד יתייחסו אל מעשיו. הוא היה תקיף בהחלטותיו לקיימם. ועם זאת, לעתים מזומנות ניכר היה בו שהוא נתפס ל"רחפנות" ולא הלך עד הסוף עם כל היוזמות. בשנותיו האחרונות, כאשר יצא מכלל פעילות, התחזק מעמדו של בנו, ר' יעקב אריה (הרבי הנוכחי), והוא נטה "ללכת עד הסוף" בכל המאבקים. בתקופה זו התרחש הפילוג הגדול באגו"י.

עכתד"ק.

ואחתום ברכה,


אידך גיסא

סליחה על ההצתה המאוחרת, אבל שוב לגבי הפרישות: אולי בתת-מודע אנשים נמשכים לזה כי זה מעלה את סף הגירוי, ואח"כ מגביר את הרגישות וכו'?

סתם עבר לי בראש.

שלכם,

האייטולה

אחד מצופי האשכול הנכבדים כתב אלי בתיבה האישית כמה נקודות חשובות, ואמרתי להביאן בפניכם.

ראש לכל:

"בקשר למה שציטטת בפורום את הרמב"ם המבקר קשות את המנהג שלא לטבול עד מ' יום וכו'.
אין שום קשר בין דברים אלו לבין הנהגותיו של הב"י שכן הב"י לא העלה בקצה דעתו שיש פה ענין הלכתי או מנהג עם יסוד תורני או הלכתי, הוא הנהיג דברים מטעמים שלו בלבד , כך שאין פה שום ענין להביא מובאות של מנהגים בעבר .
את השורות האחרונות לעיל אבקשך לכתוב בפורום ... כדי לבטל לעז על אותו צדיק".

עכל"ק.

עוד כתב לי אותו צופה כמה דברים על ה'לב שמחה'.

"ראיתי שכתבת בפורום שהלב שמחה הקיל בדברים שונים בהנהגות הב"י. אני רוצה להדגיש כי אני משוכנע שאילולא הב"י שהנהיג את אשר הנהיג, הרי אף אדמו"ר בגור לא היה מנהיג מה זאת שכן אף אם יש לכך הצדקה באידיאולוגיה החסידית הגוראית בכ"ז יש מרחק עצום מתפיסה תיאורטית ועד להנהגה למעשה, ומה עוד להתוות זאת כדרך לרבים ולא ליחידי סגולה בלבד,
זאת ועוד, לדעתי כל מה שאנו רואים שממשיך העניין, זה רק מכוח האינרציה ומיחס של חרדת קודש למה שהנהיג הב"י , וגם מחרדה שאם ירופפו את היסודות שעליהם נבנתה התשתית עלול להתמוטט הבניין כולו, אבל אם זה היה תלוי בהם אין אף אדמו"ר אחריו שהיה מעלה בדעתו להתוות דרך שכזאת.
עוד חשוב להבהיר , לגבי הלב שמחה הוא לא בא להקל אלא לתת את המשקל הנכון יותר לדעתו לדברים , והוא התייחס - לדעתי - בצורה הרבה יותר גבוהה לנושא, ותמיד הדגיש והמריץ לכוון בכל דבר לשם שמים ולהיות עם ה' בכל מעשה ובכל מצב.
בלשון גסה אומר שהלב שמחה התייחס יותר לאיכות מאשר לכמות כלומר במקום לשים את הדגש כמה פעמים ..., דרש שכל מה שתעשה יהיה בכונה נכונה וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

עכל"ק.

ועוד כתב לי הצופה הנ"ל דבר מדהים על מניעיו של הב"י בעניין תקנות ה'קדושה', אבל לא אכתוב על כך בפעם, כי אם אכתוב - הדיון על כך יאפיל על שתי ההערות החשובות הנ"ל.

ובכן, נא תגובותיכם, ואחריהן - אצטט את הערתו השלישית.

אידך גיסא

הצופה לשיעורים !... ( הרי לך בפרטי משום מה הוא כותב ... ? )
כותב לך ( ואינני יודע למה אתה מצטטו ) דברים לא ברורים
לא הבנתי מכל 2 הערותיך ( בשמו ) המפוצצות
שום דבר חדש
רק 'שהכל היה לשם שמים'
נו ... אבל זה סותר את דברי הרמב"ם ?

אשר, אתה מערבב את היוצרות (דהיינו, את ה"יאצרעס"). הערה על הרמב"ם לחוד, והערה על "לשם שמיים" לחוד. אפשט את הדברים לתועלתך:

אשר לרמב"ם, הטענה היא כי אי אפשר להציג את הב"י כחולק על הרמב"ם, כי הרמב"ם פסק הלכה והב"י נתן "הנהגות" חסידיות. הוא לא לחזור אל הפסק ה"צדוקי" שאותו תוקף הרמב"ם, אלא רק לומר שהרוצה להתקדש יפרוש.

עד כאן הערה ראשונה.

אשר ללב שמחה, הטענה היא כי הלב שמחה הקל בחיצוניות של ה'קדושה' (שיעור הפרישה) אך החמיר בפנימיות (טהרת הלב, הכוונה לשם שמיים).

אין כל קשר לרמב"ם. יש מבין?


אידך גיסא

מה זה משנה אם האדמו"ר מגור בא לפסוק הלכה או לא? בפועל הוא יצר כאן "מנהג גור", הנתפס כמחייב ע"י אלפי יהודים, ובפועל המנהג הזה קרוב יותר לדין ה"צדוקי" שבדברי הרמב"ם.