הארי פוטר והמסר היהודי (מדף ספרי הקריאה)

הארי פוטר – ב"עצור כאן חושבים"?
ומדוע לא, בעצם?
זו תופעה תרבותית. סדרת ספרים שהחזירה את הנאת הקריאה למיליוני בני אדם. כותב שורות אלו מתבייש להודות שגם הוא נשבה (לגמרי בטעות) בקסם. לאחר שבזבז זמן יקר כדי לסיים את הספר החמישי, הוא החליט לשתף את הציבור הרחב בכמה הירהורים לגבי המשמעויות שניתן לגלות בספר (אולי כדי לטהר את מצפונו הנוקף).
אם גם אתם התמכרתם, אתם מוזמנים לקרוא.

ובכן, אני מוצא בספר כמה נקודות זכות, וכמה נקודות של גנאי.

א. ההכרעה קובעת, לא התכונות המולדות.
מי שמכיר את הספרות המערבית יודע כי הגיבורים בספרות זו בדרך כלל מצטיינים בתחום כלשהו, בכשרונות מולדים, שניתנו להם בידי הסופר. אם אצביע על כמה דוגמאות מפורסמות: שרלוק הולמס הבלש נחן בכישורים בלשיים. סופרמן, הגיבור שהפך לסמל של ארה"ב, הוא רב כוח ותמים (כך כתבו חוקרים שונים לפני, ואני מעתיק מהם). אני מניח שניתן למצוא דוגמאות כאלו למכביר.
יתכן שתכונות מיוחדות אינן מאפיינות את גיבורי ספרי הילדים, אבל הארי פוטר בוודאי הוא כזה. הרי הוא קוסם! הוא אינו כמונו, "מאגל", כלומר נטול כשרון לכשף. ולמעשה, אפילו בין המכשפים הוא ידוע בכשרונו העצום. (ועדיין לא ברור, גם לאחר הספר החמישי, אם הכשרון הזה הוא מולד, או שהוא ניתן לו בגלל הקללה שהתהפכה של זה שאסור להזכיר את שמו...).
והנה, דווקא בספר כזה, שבו היינו מצפים להזדהות עם גיבור בעל כשרונות מיוחדים, המסר הוא שמה שחשוב באמת הוא הבחירה, ההכרעה. הארי פוטר היה צריך להתאמץ כדי לזכות להתקבל לקבוצה של ה"טובים" בבית הספר שלו, הוגווארטס, ל"גריפינדור", במקום להישלח אל ה"רעים", אל סליתרין. הקטע הבא נראה לי החשוב ביותר בכל סדרת הארי פוטר.
הארי מדבר עם פרופסור דמבלדור, מנהל בית הספר, האיש שיודע הכל וממעט כל כך לשתף אותנו, הקוראים, בסודות שלו. הארי מגלה לו ביגון שהכובע – הוא אמצעי המיון המכושף – רצה לשלוח אותו, אוי וי, לסליתרין. אז האם הוא טוב או רע ביסודו?
תשובתו של דמבלדור היא יהודית להפליא. מדוע הארי פוטר הגיע לגריפינדור? מפני שזה מה שהוא רצה. מה שהופך אותך למה שאתה, אומר דמבלדור, הוא מה שאתה בוחר. לא מה שנולדת, אלא מה שאתה בוחר להיות!

ב. מה שחשוב אינו הכישוף, אלא האופי, העבודה העצמית. דמבלדור מדגיש כמה פעמים להארי כי יתרונו הגדול אינו ביכולת הכישוף שלו, אלא בתכונות אישיות ראויות לשבח, שלמעשה פתוחות לפני כולנו. נאמנות, נכונות להתמודד עם קשיים, אומץ לב, עקשנות שלא להישבר משום דבר בעולם ויישוב הדעת בעת משבר (אה, ר' נחמן!), ורגישות לזולת (במילה אחת, שהוא עצמו משתמש בה: לב).

ג. למרות שהספר כל כולו עוסק בעולם מכושף, הוא רחוק מאד מאמונות הבל. כלומר, יש כישוף, שהוא כעין חוק טבע, ויש אמונות הבל של המכשפים עצמם, שסובלים מהם בדיוק כמונו, המאגלים, ואפילו המאגלים היהודים והחרדים.
למשל, איש אינו נוהג להזכיר את שמו של וולדמורט. זה מפחיד מדי, אולי מסוכן מדי. אפילו הרמיוני, הנערה הפיקחית כל כך, אינה מעזה לעשות זאת. רק דמבלדור (שוב) מלמד את הארי פוטר: לעולם אל תחשוש להגיד בפה מלא ממה אתה מפחד. הגרוע ביותר הוא כאשר אינך מעז לבטא במלים את מה שאתה מרגיש.

ד. בנימה מודרנית מאד, הספר מלמד להבין את הצד השני, את האויב, את הרע. אפילו וולדמורט, שיא השיאים של הרשע, אינו אלא פסיכופט, אדם שפיתח רוע כתוצאה מילדות קשה (אם כי, בצורה ראויה לשבח, אין בכך כדי לסנגר עליו אלא רק להבין את מניעיו).
הבוגד הגדול של הספר השלישי (מן הסתם כבר אפשר לגלות מי, אבל זה לא הכרחי) ניצל ממוות מפני שהארי מרחם עליו. דמבלדור הכל יודע מעיר על כך כי הארי נהג בנדיבות, וכך ראוי וכך גם משתלם. כנראה, יהיה עלינו לחכות לספר השביעי כדי לראות למה. אך כבר עתה אנו למדים כי ראוי להתחשב גם ברע (ואולי זה מסר נוצרי, מפני שעל טיפוסים כאלו כבר אין מקום לרחמים – לא בידי אדם?).
בהתאם לגישה זו, אני נוטה להאמין כי הסוף של הסדרה, מפלתו של וולדמורט, תתרחש לא כתוצאה ממאבק של כישוף, אלא כתוצאה ממאבק פסיכולוגי, שבו יצליח הארי לשקף לוולדמורט את הרשע ואת החסרון שבתוכו, מה שיביא להשתנותו של וולמורט, או להתאבדותו או כניעתו בצורה כזו או אחרת.

ה. הספר משקף להפליא את הדילמה של האדם המודרני, שמתקשה להאמין באמונות כמו דתיות, כמו העולם הבא, אך משתוקק אליהן. כפי שמתברר, המעבר בין החיים למוות הוא מסתורי, ואיש אינו יודע מה יש מהצד השני. אפילו – זהירות, אני מגלה סוד מהספר החמישי, אל תקראו הלאה אם לא קראתם!!
..
..
..
..

- אפילו רוחות הרפאים.
לאחר שאיבד את, נו, את אחד האנשים הקרובים אליו (חשבתם שאגלה מי נהרג/ה בספר החמישי? בשום אופן לא!), מתייעץ הארי עם רוח הרפאים של גריפינדור. זה מגלה לו שהוא רוח רפאים רק בגלל שפחד





למות, "להמשיך הלאה" ולגלות מה יש מעבר לחיים.
לעומת זאת, דמבלדור (כמובן) אומר להארי כבר בספר הראשון כי המוות אינו כה מטיל אימה כפי שאפשר לחשוב. עבור האדם "בעל המוח המסודר", זה המשך טבעי של החיים. כמעט אפשר למצוא כאן את הרעיון שאדם צריך להתכונן כל ימיו לקראת מותו בצורה מסודרת (והרי יש כאלו רעיונות בחסידות, אם לא קודם לכן).

האם הכל כל כך טוב בספר?
לא, לא. לא.
אצביע על כמה נקודות תורפה, לא יהודיות ובוודאי לא תורניות, אלא תרבותיות וחינוכיות. אני סבור שאיני הראשון שעושה זאת (בניגוד לנקודות הזכות).

א. תמונת העולם שעולה מן הספר היא ילדותית להחריד. המבוגרים מתנהגים באופן אינפנטילי (פירוש המילה הוא "ילדותי"). דמבלדור עצמו מספר בדיחות באמצע נאום חשוב, ורק הסגנית שלו מזכירה לו לתפוס את עצמו. הילדים הרבה יותר רציניים מהמבוגרים.
ב. מה שיותר גרוע הוא שהמחנכים נתפסים כאנשים גרועים. זה אפילו לא נסיון להציג מבט מבוגר על עולם המבוגרים, להראות לילד הקורא שאין אנשים שחורים ולבנים, אלא רק בגווני אפור. המורים הם פשוט אנשים לא טובים, או, במקרה הקל, אנשי משמעת שאי אפשר פשוט לדבר איתם ולשתף אותם במאומה. לא פרופסור מק-גונגל, ראש הקבוצה של גריפינדור, ואפילו לא דמבלדור עצמו.
ג. הדרך שבה ילדים יכולים להסתדר היא רק על ידי שקר ופריצת גבולות. הארי פוטר משקר הרבה. למוריו, למשפחת ויזלי החביבה (כדי להגן עליה, לפעמים), אפילו לחבריו הטובים ביותר. לעומת זאת, הוא מצליח בהרפתקאות שלו – וגם נקלע אליהן – מפני שהוא אינו משתף אחרים, מבוגרים, שאמורים להתמצא יותר ממנו ולעזור לו.
המסר האנטי חינוכי הוא שילד צריך לפעול בעצמו, ללא אפשרות פניה אל המבוגרים בחייו, ולשקר כדי להשיג את המטרות החשובות שלו.
ד. הספר מוריד מאד מאד בערך העולם שלנו. מה שוים החיים בעולם שבו אין כישוף, אין מאבק בין טוב לרע, בין הארי פוטר לוולדמורט? מה שווה להיות סתם מישהו, בלי צלקת מיוחדת על המצח, גם אם הרווחת שיש לך הורים בריאים ושלמים? אבל זו, כמובן, בעיה של כל הסיפורת באשר היא, שכדי להיות מעניינת היא מעבירה אותנו לעולם אחר.
ואם הזכרנו את הפגם הזה, נזכיר את הפגם הגדול עוד יותר (שסרטים לוקים בו יותר מאשר ספרים). כל עלילה חייבת לכווץ קטע של חיים – דמיוניים, אבל לא זו הנקודה – לתוך כך וכך דפים. ממילא, הסופר מתאר אך ורק את מה שחשוב לעלילה. התוצאה היא שאנו מאבדים פרופורציות. אנו שוכחים שהחיים מורכבים מסך הכל של רגעים שכל אחד מהם הוא חשוב עד אינסוף. העולם הדמיוני שמקסים אותנו גם משכיח ממנו את היחס הנכון למהלך החיים, לחשבונם של רגעים. אבל, שוב, זה לא חסרון של סיפורי הארי פוטר, אלא של תופעת הסיפורת בכללה.

ואם כבר שאלתם:
האם הספר מתאים למשפחה חרדית? לא. אולי למשפחה חרדית מודרנית, אם ניתן להשתמש במונח לא ברור זה. כמו כן, למרות שראולינג, הסופרת, השתדלה מאד להקפיד על סגנון כתיבה שמתאים לילדים, היא נשארה במסגרת עולם החשיבה המערבי, שבו מותר להארי לחפש חברה, וכו'.
אך גם אם היינו יכולים להשלים עם מגרעת זו, התירגום העברי הוא מתחת לכל ביקורת. בעוד הספר כתוב במקור בשפה גבוהה ויפה, גם אם ברורה וקריאה, התירגום מרדד אותו לשפה של רחוב. לא אביא דוגמאות, אך מי שיש לו ברירה (ורוצה לקרוא את הספר) מוטב לו שלא יעשה זאת בעברית. התירגום הוא פשוט גס (אולי סימן להידרדרות בישראליות בכלל, אבל זה כבר נושא אחר).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא קראתי.
אני מפחד מרבי מכר . התור לספר מזכיר לי את התור למאפיית ויז'ניץ במוצאי פסח (פוי!)

והרשימה של הספרים שאני מעוניין לקרוא, אוי, ארוכה מארץ מידה.
אבל אני מעריך את המעשה החסידי שלך, ר' מיימוני. לקחת ספר חילוני "והעלית" אותו בקידוש החומר אל עבר היהדות לאמור: בשבילי נברא העולם !

כך נאה וכך יאה ! חזק וברוך !

לא קראתי את הספר. אבל מה לא עושים בשביל רבינו הגדול .
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=311510&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0

לא רק סיפור מופלא, אלא גם פנטסטי
מאת דניאלה גורביץ'
הספר החמישי בסדרת הארי פוטר הוא הוכחה נוספת כי ספריה של רולינג אינם אסקפיזם, כי אם ביטוי רגיש וחד לחרדות קיומיות, הנותן ביטוי לתקוותם של בני האדם לעלייתו של "מנהיג" שישיב את השקט והשלווה לחייהם
המאפיין המובהק ביותר לסיווגו של סיפור תחת סוגת "המופלא") הוא קיומם של שני עולמות מקבילים שאינם נפגשים לעולם. בעולם האחד, המכונה "העולם הטבעי", מתרחשים אירועים שאפשר לספק להם הסבר רציונלי ולוגי, ולעומתו ה"עולם האחר" שמתרחשים בו אירועים הכוללים קסם, מאגיה וכישוף. בימי הביניים האמינו רבים באמונה שלמה כי העולם כולו מלא בתופעות על-טבעיות ולא הטילו ספק בקיומם של יצורים פלאיים (חד-קרן, בסיליסק, אנשי-זאב, פיות ושדונים) וראו בהם חלק לא נפרד מעולמם הטבעי. כיום מזוהים סיפורים אלו כמעשיות או כ"סיפורי פיות"
(ובכללם המיתוס על המלך ארתור, שג'ר"ר טולקין כינה אותו "מלך הפיות") המסווגים כולם תחת קטגוריית ה"מופלא".
קהל היעד של סיפורים מקטיגוריה זו הם ילדים או אנשים בעלי דמיון פורה, המבקשים להם סיפורים שיש בהם התרחשות אופטימית או אירוע רב תהפוכות המסתיים בכי-טוב, שכן כל מטרתם היא "להפיג במעט את כיעורו של העולם"
כיום ייפתח סיפור שכזה במלים כגון "היה
היה פעם" ומלות הפתיחה יעבירו אותנו היישר לעולם המקביל שהכל בו אפשרי, או לחילופין ייפתח הסיפור בתחום המוכר, ויתאר שגרת יום כשלפתע פתאום יופיע סוכן פלא ויכוון את הגיבור אל פתח סתרים שיעביר אותו ל"עולם האחר" (כמו למשל, הארנב הלבן ב"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות"
המכוון את צעדיה של אליס היישר למחילה). תחושות הזעזוע והתדהמה של הגיבור מול הפלא שנגלה לעיניו יתחלפו עד מהרה בתחושה של מסע וגילוי, של תעצומות נפש שלא באו לידי ביטוי בעולמו הטבעי, השגרתי.
יתרה מכך. בעולם האחר, לא רק שהגיבור נראה לעין אלא הוא המניע של האירועים וכולם הוגים את שמו - הוא "הנבחר". הגיבור שנמצא ראוי לכך
יקבל בטבעיות את נוכחותם של יצורים פלאיים והתרחשויות מופלאות ולא יירתע נוכח איומיהם של כוחות אפלים, עוינים ומרושעים. הם גם לא ירפו
את ידיו, מכיוון שבסופו של דבר הן מבטאים לא פחות מאשר את השתקפות שאיפותיו וחלומותיו הכמוסים, הגזורים על פי מידותיו והוא השתוקק
אליהם (בין אם באופן מודע או לא מודע). בקולנוע ראינו את ביטויה של מגמה זו בדמותו של נאו המשתחרר מכבלי ה"מטריקס" המאיימים להחריב את העולם המוכר. בספרות ימי-הביניים היה זה המלך ארתור שהקים את קאמלוט, ובספרות בת זמננו זהו הארי פוטר. למן הרגע שהוא חוצה את קיר תחנת
הרכבת ועובר לרציף תשע ושלושה רבעים. הוא הגואל, הוא יושיע את העולם מחורבן ומהשתלטות כוחות הרוע, ואנו שמים את מבטחנו ביכולתו לעשות כן ולא מעלים בדעתנו אפשרות כי לא יגבר, בסופו של דבר, על וולדרמורט.
אך אם זו המתכונת שעל פיה עיצבה ג'"ק רולינג את דמותם של גיבוריה בכל אחד מארבעת הספרים שפירסמה עד כה, ובהתאם לכך בנתה את שלל התרחשויות הססגוניות (המתובלות בחוש הומור בריטי משובח ובידע קלאסי לא מבוטל), הרי שעתה יצא לאור הספר החמישי והפך את הקערה על פיה. כבר בחופשת הקיץ, מיד בפתיחת הספר, בעת שהותו בבית משפחת דרסלי, המוגלגים (כלומר אלה החיים ב"עולם הטבעי"), מוצא עצמו פוטר מותקף על ידי רוחות רפאים (אוכלי-מוות) מן העולם המקביל, והוא נאלץ להגן על חייו (ועל חיי דאדלי) בדרכים לא קונוונציונליות. בתוך כך הוא עובר על כל הקודים והכללים המקובלים (ואין הכוונה רק לאלו של "משרד הקוסמים", אלא של כללי הז'אנר), מה שמוביל לרצף אירועים הכוללים מעשי קסם וכישוף בחצר ביתו בדרך פריווט מספר ארבע.
שיאם של האירועים, המתפתחים במהירות מעוררת השתאות, היא בהופעתם של חברי מסדר עוף-החול המחלצים אותו במיומנות וקור רוח. אלה מעלים מיד
אסוציאציות השאולות ממורשות קרב של סיירת מטכ"ל. כבר בראשיתו מבשר הספר החמישי על הליך "התבגרות", אם יורשה לכנות זאת כך, של היצירה.
"הארי פוטר ומסדר עוף החול", אם כך, אינו עוד "רק" סיפור "מופלא", אלא רומז כי הוא שואף ליהפך ל"פנטסטי". סיפורים השייכים גנרטיווית
ל"פנטסטי" נשענים על מציאות במשבר ומתארים הרפתקה שבנסיבות מסוימות יכלה להיות גם ההרפתקה שלנו, וידיעה זו מעוררת בנו זעזוע עמוק. נקודת המוצא של הפנטסטי, להבדיל מן ה"מופלא", הוא העולם שלנו כפי שאנו מכירים אותו, ויש לקרוא אותו כחלק בלתי נפרד מחיינו. כך למשל מתכונת "סיפורי אימה ופחד" של אדגר אלן פו או סרטיו של היצ'קוק. אלו מוכיחים
כי תחת המעטה הדק והמלוטש של רציונליות צינית ומתנשאת רוחשים להם כוחות אפלים שאין בשום אופן להתעלם מהם. סיפור העלילה יתריע מפניהם
באור שונה, מנקודת תצפית שתחשוף אותן פינות אפלות, שעל פי רוב אין אנו נותנים עליהן את הדעת.
מטרת ה"פנטסטי" (אשר עובר בשנים האחרונות התעללות ושימוש יתר בהקשרים לא רלוונטיים) הוא להפנות אלינו מסר חד-משמעי: מחיר כבד ישלם אדם על אטימות והתעלמות מקיומם ומכוחם של כוחות רשע סביבו, לעתים אף בחייו.
כך ראיתי את מעמד הפתיחה בספר החמישי. הופעתם של אוכלי-המוות בדרך פריווט ארבע מהווה הפרת הגבולות המוסכמים של תחום הלחימה "הלגיטימי"
של "כוחות האופל" (שבראשם עומד הלורד לדרמורט) ב"כוחות האור" (שבראשם עומד אלבוס דמבלדור). באמצעות אווירה אלימה, ברוטלית ומסתורית, מופרת השיגרה של הגיבור ומתערערת יציבותו של העולם כפי שהוא מוכר לו. את מקומה ממלאת תחושת חוסר ביטחון, שלא לומר חוסר אונים. בתגובה נואשת הוא נוהג כפי שרבים מאתנו היו נוהגים במקומו, וכפי שרבים מאתנו נוהגים בימים טרופים אלו - הוא פונה לעזרתם של כוחות על-טבעיים, בהישענו על אמונות עתיקות שיושיעו אותו. ומהו אותו אנימאגוס (יכולת טרנספורמציה) של אביו המת, אותו אייל לבן, אם לא סמל דרואידי קדום הידוע בשל תכונותיו המיסטיות.
על מחדל זה הוא עתיד לעמוד למשפט ולהיענש, אך בעצם אשמתו היחידה היא כי הוא מגלה כי גם לו, אביר העוז וסמל הגבורה ההרואית, חולשות
אנושיות. ובעצם אם חושבים על כך, האם שגרת יומנו אינה פנטסטית?
בעודנו נתונים במערבולת של התקפות טרור בלתי פוסקות ואיום פונדמנטליסטי דתי קיצוני המבקש להשתלט על העולם, מה היא תגובתנו? זה כמה שנים מסתמנת מגמה מובהקת של הלך הרוח הקוסמי האופף אותנו בכל אשר נלך, ובכללו חזרה לשורשים, למיסטיקה ובעיקר לטבע. כפטריות אחרי הגשם
צצו להם מומחים לרפואה טבעית, לקוסמטיקה נטולת כימיה שכל כולה שיקויים ומרקחות ולחיפוש אחר צמחים או צבעים שיזרימו לבית "אנרגיות
חיוביות". בדיוק כפי שנוהג פוטר, גם אנחנו מחפשים לנו פתרונות בעל-טבעי. נראה כי בזמנים שבני אדם חשים חוסר ביטחון בלבם פנימה הם
מוכנים, במהירות יחסית, לוותר על הצורך בנימוק רציונלי ומבקשים ישועה מכוחות עליונים.
הספר החמישי הוא הוכחה נוספת כי ספריה של רולינג אינם אסקפיזם. נהפוך הוא, אני רואה בהם ביטוי רגיש וחד לחרדות קיומיות, עטופות בציפוי
מתוק (העל טבעי, הקסם והכישוף) הנוח יותר "לעיכול", אך למעשה נותן ביטוי לתקוותם של בני האדם, לעלייתו של "מנהיג" שישיב את השקט
והשלווה לחייהם. בהסבירו את פשר הצמיחה הפתאומית של תנועות מלוכניות בארצות רבות (בהן גם רפובליקות מבוססות היטב) הסביר יורם ברונובסקי ("המלוכה", מוסף "הארץ", 11.11.94) כי מדינות הנתונות במשברים קשים ואיבדו את הדרך "הן אחוזות על פי רוב דיבוק לאומני, העשוי גם הוא להביא לצמיחתה של תנועה מלוכנית". הגעגוע למלך ניכר פה (זוכרים את
הקריאות "אריק מלך ישראל" או "ביבי קוסם"?) ושם (אסטוניה, סרביה, בולגריה ויוון): "המלך, אומר ברונובסקי, הוא נבחר שלא נבחר, מי
שמעמדו נקבע בכוח המקרה, כלומר בכוח עליון, ודווקא משום כך גדול תוקפו". זו הזיית ההמונים המחפשים להם ישועה ומקווים כי בואו של
"הנבחר" יביאנו גאולה, וזו גם האשליה שמוכרת לנו רולינג בספריה ולקראתה אנו פורשים את זרועותינו לרווחה.

בתור מעריצה מושבעת של הארי פוטר נורא נהנתי לקרוא את נקודות המבט שלכם, החיוביות והשליליות. אני עכשיו מחכה לספר שנשלח אלי מארה"ב. אני חייבת להכים עם מי שהעיר בקשר לתרגום, הוא אכן נורא. אני התרגלתי לקרוא אנגלית דרך הספר והיום אני יכולה לקרוא כמעט הכל לעומת זאת הגרסה העברית אכן מחרידה

http://news.walla.co.il/?w=//408075

בית ספר אוסטרלי מחרים את "הארי פוטר"
יום רביעי, 2 ביולי 2003, 15:22 מאת: מערכת וואלה!


הארי פוטר. "אנחנו המוגלגים המסכנים מוצגים באור רע" (צילום: רויטרס)המוסד הנוצרי במלבורן החליט שבספרייתו לא יהיו הספרים הנמכרים בעולם כי הם מקדמים רעיונות של רוע; המנהל: ההורים יחליטו האם לחשוף את ילדיהם לפוטר ולמטאטא-טורבו הלא-נוצרי שלו

בית ספר נוצרי באוסטרליה הגביל את תלמידיו בקריאת ספרי "הארי פוטר". זאת כיוון שהספרים, לטענת המנהלים, מקדמים רעיונות של רוע ומעשי קסם וכישוף. מנהל בית הספר במלבורן, ברט לנגרק, אמר כי אף אחד מחמשת הספרים אינו נמצא על מדף הספריה במוסד החינוכי.


פרסומתבסי.אן.אן דווח כי לנגרק אמר: "אנחנו מוכנים לקרוא וללמד את 'מקבת' ואת 'המלט' כיוון שבמחזות האלה הרוע מתואר כרוע ולא כפי שהוא מוצג בספרי הארי פוטר, שם מבקש הקוסם הצעיר להיות המכשף הגדול בעולם". המנהל זועם גם על הצורה בה מוצגים בני האנוש בסדרת הספרים: "אנחנו המוגלגים המסכנים מוצגים באור רע".

חמש שנים עברו על הארי בבית הספר לכשפים
מאת דורון ב' כהן
הכרך החמישי בסדרת הרפתקאותיו של הארי פוטר, שהגיע לידינו בימים אלה לאחר המתנה ממושכת,
ואפשר כמעט לומר שהעולם עצר את נשימתו בהמתנה לו, הוא המשך ראוי לארבעת קודמיו, אף שקריאתו מעוררת גם מידה של אכזבה. האומנם כדאי היה לעצור את נשימתנו זמן רב כל כך עבור ספר זה? לא בטוח. כרגיל, קשה להניח את הספר מהיד וכדי לסיים את קריאתו ויתרתי על שנת לילה, אבל
סיימתי את הקריאה בהרגשה שמשהו חסר ושיש גם הרבה חלקים עודפים.
לקריאה נלווה מנוד ראש הולך וגובר, אמנם לא מעלה-מטה מתוך שעמום או ניכור אלא ימינה-שמאלה מתוך תחושת ציפייה שלא התממשה.
אקדים ואומר שאינני חסיד גדול של ספרות פנטזיה, וגם מתופעת הארי פוטר הסוחפת את הגלובוס בסערה זה שנים אחדות ניסיתי להתעלם תקופה ארוכה.
אך לבסוף סברתי ומצאתי שמן הראוי לזעוק "הכצעקתה", ולפני כשנה קראתי את ארבעת הכרכים הראשונים, בזה אחר זה, באנגלית, כך שאינני יכול להעיד על התרגום. לשמחתי מצאתי את עצמי חוזר לחוויית הקריאה הנרגשת של ימי הילדות, המלווה בהנאה, במתח ובצורך הנואש לדעת מה קורה הלאה.
נהניתי גם מהאופן שבו שזרה המחברת לתוך הסיפור אלמנטים מוכרים יותר או פחות מהמיתוסים ומהפולקלור של תרבויות רבות ושונות. מצאתי שכתיבתה של ג' ק' רולינג היא אפקטיווית, ללא הצטעצעויות מיותרות, ויש בה אפילו ניצוצות של אירוניה ושל סאטירה כלפי תופעות מגוונות, כגון
ביורוקרטיה ממשלתית, עיתונות סנסציונית, ארגוני צדקה רוחשי טוב, ועוד. יש בספרים גם התייחסויות לשאלות כבדות משקל של טוב ורע, יחסים משפחתיים וזכויותיהם של מיעוטים וחריגים. שאלות אלה מופנות בראש ובראשונה אל הקוראים הצעירים, אף שלא פעם אפשר למצוא גם קריצות כלפי הקוראים המבוגרים. בזכות כל התכונות הללו קשה להאשים את כתיבתה של
רולינג בפשטנות, גם מפני שההבחנה שהיא יוצרת בין טוב ורע אינה תמיד חד-משמעית.
בארבעת הכרכים הראשונים של הסדרה ניכרה עלייה ברמת המתח והעניין, כמעט מכרך לכרך. כבר הכרך הראשון "הארי פוטר ואבן החכמים" היה כתוב היטב,
ואף היה קצר משמעותית מרוב הכרכים הבאים אחריו. המחברת הראתה שביכולתה לפתח את כל מרכיבי העלילה במסגרת מהודקת ומספקת, ודווקא
תכונה זו הלכה ואבדה לה בהדרגה ככל שהתקדמה הסדרה.
הכרך השני, "הארי פוטר וחדר הסודות" היה המשך ראוי לקודמו, והוכיח שהמחברת מסוגלת לחדש ולהפתיע. הצד האפל של הסיפור התחזק בצורה מרשימה בכרך השלישי, "הארי פוטר והאסיר מאזקבן". הכרך הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", אף שניכרה בו כבר בעיית האורך המופרז, הוא לטעמי המרשים ביותר בין ספרי הסדרה, גדוש בהמצאות מרתקות והמאבק פנים אל פנים בין
הארי פוטר לאויבו וולדמורט, ששב למלוא כוחותיו, הוא שיאה של הסדרה עד כה.
אחת הבעיות בכרך הנוכחי היא ששיאו של הסיפור אינו מרשים כמו זה שבכרכים הקודמים. המאבק המתרחש בפרקי הספר האחרונים, בין הארי וחבריו
לבין וולדמורט ותומכיו, הוא ארוך מדי, מגושם קצת בתיאורו, ואפילו התייצבותו לקרב של דמבלדור, מנהל בית ספרו ופטרונו של הארי, אינה
תורמת די לשיא המקווה.
כמו כן, המתח סביב הופעת הספר נבנה בין היתר על ידי ההדלפה, שאמרה כי דמבלדור עתיד לגלות להארי סוף-סוף את האמת שהוסתרה מפניו ומפנינו עד כה. אבל הגילויים הללו, כפי שהם מופיעים לקראת סוף הספר, הם צפויים ומתבקשים במידה רבה, ולפיכך מעוררים אכזבה גם הם. הדלפה שנייה מפי הסופרת, בשבוע שלפני פרסום הספר, גילתה שאחד מגיבורי הסדרה ייהרג בכרך הזה, בפרק שהסופרת כתבה אותו, לדבריה, בדמעות. מספרים על
אלכסנדר דומא האב שנמצא בוכה בשעה שהרג את אחד משלושת המוסקיטרים.
זהו אחד ההבדלים בין סופר פופולרי טוב לבין סופר גדול באמת, שתמיד תהיה בו מידה של רשעות וקשיחות לב כלפי הדמויות שיצר.
אולם מכיוון שמדובר בסדרה, ברור מראש שזה שייהרג לא יהיה אחד מהגיבורים הראשיים באמת. כל הדמויות העיקריות שהופיעו בכרך הראשון
יוסיפו ללוות אותנו עד סוף הסדרה (כרגע מדובר על תוכנית של שבעה כרכים, אבל אולי תתפתה המחברת להמשיך גם מעבר לימי בית הספר של
הארי). הארי וחבריו ישובו מדי שנה לבית הספר, דמבלדור ימשיך לנהל את המוסד למרות הניסיונות החוזרים לסלקו, האגריד יוסיף להציג יצור
מפלצתי חדש בכל כרך, ופרופסור סנייפ ימשיך להתעלל בהארי עד ליומו האחרון בבית הספר.
ואמנם, הקוראים נקשרו לדמות שמתה פחות מאשר לדמויות האחרות. מסיבה זו המתח האמיתי אינו קיים, והמתח שקיים בכל זאת תלוי באיכותו של הסיפור וביכולתה של המחברת לעורר את עניינם של הקוראים למרות התוצאה הידועה מראש. כאמור, הפעם הצלחתה פחותה מהרגיל.
הספר ארוך מדי, ומרובות בו החזרות שלא לצורך. נקל לראות כיצד אפשר היה לקצרו במידה משמעותית מבלי להפסיד הרבה. גם בפורמט אין חידוש רב,
וההרגשה היא של לעיסת חומר מוכר. שוב נכנסים התלמידים ליער ופוגשים מפלצת אלימה שהאגריד מגדל באהבה מבלי להבין מדוע היא מבהילה בני
תמותה - ענק במקרה הזה. כצפוי מסיומו של הכרך הקודם, שוב מחלצת נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור ניצחון מבין מלתעות התבוסה, שוב חוטפים דרקו מלפוי וחבריו את המגיע להם ברכבת, בדרך הביתה, וגם תחושת הדכדוך המלווה את הארי בסיומה של שנת הלימודים שבה וחוזרת על עצמה.
התופעה הבולטת בספר היא מצבו הנפשי של הארי. הוא כועס, הוא זועף, הוא מתעצבן, הוא נעלב, הוא צועק, אבל לא מקלל כי הרי הוא ילד טוב. למה
הוא כועס כל כך? זה קרה לו גם בספרים הקודמים, אבל הפעם הוא זועם כמעט ללא הפסקה. אחד המנהלים הקדומים של בית הספר, המדבר מתמונתו שעל הקיר בחדר המנהל הנוכחי, מעיר כמה הערות קולעות על חוסר סבלנותם של בני הנעורים, ועל תחושתם שרק הם מבינים נכון את המציאות.
אבל אולי הארי כועס מפני שהוא מתוסכל מינית? הארי כבר בן 15, גיל שבו ההורמונים משתוללים והעיסוק במין הופך לאובססיווי כמעט. הסופרת עושה עמו חסד ומעניקה לו לראשונה חברה, אבל תגובותיו כלפיה, שגם הן חוזרות לעייפה - הקשרים בבטן, הלב הקופץ לגרון - מתאימות יותר לבן 12, וכיתר הסובבים את הארי אף היא מצליחה להרגיז יותר מאשר להרגיע אותו. גם הרומן המתבקש בין חבריו הטובים של הארי, הרמיוני ורון, עדיין מתעכב.
אמנם הרמיוני משתדלת להסביר לשני הבנים המסורבלים את מסתורי לבן של הבנות, הבלתי מובנים להם לחלוטין, אך ללא הצלחה מרובה. חבל גם שהסופרת מיחזרה כאן בדיחה תפלה מהסרט "איש הגשם". כשנשאל הארי איך היתה הנשיקה הראשונה והיחידה שלו בספר, הוא משיב למרבה הצער
"רטובה".
ייתכן שהעיסוק במין ממותן מפני שהספרים נקראים גם בידי ילדים צעירים מאוד, בני שבע-שמונה, צעירים מאלה שאליהם כוונה הסדרה מלכתחילה. אבל
מעניין שבאלימות ובעיסוק במוות אין מיתון. מדוע ראוי לחשוף ילדים לתיאורים של עינויים ומיתות משונות, לעיסוק אובססיווי בעולם המתים,
לרשעות ולאכזריות חסרי גבולות כמעט, אך לא לתשוקות ולתענוגות? אין ספק שילדים בגיל האמור צעירים מכדי לעסוק בשאלות של מין, אך מדוע הם
נחשבים בשלים לעסוק בשאלות של מוות?
החידוש העיקרי בכרך הנוכחי הוא השינוי המסוים ביחסו של הארי כלפי אביו המת. הארי מגלה שאביו לא היה מושלם, כפי שחשב, ושאולי לחלק מהאיבה
העצומה שפרופסור סנייפ חש כלפי האב, וכתוצאה ממנה גם כלפי הבן, יש הצדקה. אם מבחינת ההתבגרות המינית הארי מפגר קצת אחרי גילו, הרי
שהמאבק של גיל ההתבגרות בדמות האב מגיע בזמן הנכון. בנקודה זו אפשר לציין לזכות המחברת שהדמויות שהיא יוצרת אינן מושלמות, ושאיש מהם
איננו גיבור-על, מה שתורם לבגרות ולאמינות של הסיפור.
כרגיל אצל רולינג גם בספר זה מופיעות דמויות משנה חדשות ומשעשעות. בכרך הנוכחי בולטות במיוחד שתיים: המורה דולורס אמברידג', המרשעת
האולטימטיווית מצד אחד, והתלמידה לונה לאבגוד, המרחפת המקסימה, מן הצד השני. דמויות אחרות מגלות פוטנציאל דומה אך הן לא מפותחות מספיק
והולכות לאיבוד למרות התחלה מבטיחה - כגון נימפדורה טונק, המכשפה הצעירה המשנה את הופעתה ואת הצבעים הרועשים של שערה בכל סצינה שבה
היא מופיעה.
כדי שהקוראים יקבלו את העולם הדמיוני של הסיפור, חשוב להקפיד שהוא יתנהל לפי חוקים ברורים שיישמרו לאורך הסדרה. המחברת מקפידה על
הכללים, ודומה שהיא אפילו משיבה בכרך הנוכחי על תהיות של קוראים לגבי פרטים שאינם מתיישבים היטב עם הכללים בכרכים הקודמים: לדוגמה,
התלמידים החדשים המגיעים לבית ספר הוגוורטס מסווגים כזכור על ידי כובע קסמים עתיק לאחד מארבעת בתי התלמידים שבבית הספר, על פי תכונתם
הבולטת. על פי שיטה זו הרמיוני היתה אמורה להגיע לרוונקלו, ביתם של התלמידים החרוצים, אבל אז היה נמנע ממנה כמובן להשתתף בהרפתקאותיהם של הארי ורון. הסופרת משיבה על התמיהה האפשרית בכרך הנוכחי,
כשהרמיוני מספרת שהכובע אמנם היסס לגבי סיווגה, אך החליט בכל זאת לשלוח אותה לגריפינדור, שהתכונה העיקרית של תלמידיו היא התעוזה.
ג' ק' רולינג היא מספרת מוכשרת ומפגינה דמיון עשיר בכתיבתה. הופעתו של הכרך הנוכחי התעכבה הרבה מעבר לצפוי - הובטח כרך חדש בכל שנה - מפני שלדברי המחברת היא ביקשה לוודא שלא החמיצה שום פרט. מן הסתם היא גם לא תיכננה מלכתחילה שכל כרך יתארך כל כך לעומת קודמו. האומנם מוצדק לדרוש ממנה חדשנות מפתיעה בכל כרך, או שבסדרה מעין זו אי אפשר להימנע
משגרה? בעיני, ארבעת הכרכים הקודמים הוכיחו את יכולת ההתחדשות של רולינג ולכן נוצרה הציפייה להתחדשות כזאת גם בכרך החמישי, אך זו התממשה במידה חלקית בלבד. לכרך השישי כבר נמתין בנשימה פחות עצורה, אבל ייתכן בהחלט שהמחברת תשוב ותפתיע אותנו.

דורון ב' כהן תירגם מיפאנית את הרומן "יער נורווגי" מאת הרוקי

הארץ

"הארי פוטר" - המונולוג בגרסה החרדית



"לאחרונה נתגלגל ספר המעשיות הפופולארי, "ר' אריה לייב ומדרש החכמים", מאת הרבנית מרת רולינג שליט"א.
קראתי את המעשייה כולה בנשימה אחת, ואין לי ספק כי מדובר ביצירה אותנטית וקלאסית הראויה להיכלל במדף הספרים היהודי.

תחילת המעשייה המרגשת עוסקת בילד היתום ארי, אשר גדל (ל"ע) בבית דודיו החילוניים. בגיל בר מצווה נחשף אריה לפשקוויל מסתורי שנשלח אליו מאת ישיבת "הוגוורצען", שבראשה עומד גדול הדור, הרה"ג רבי אהרון דמבלדור (דער דעמבעלדור
רב). אריה לייב הקטן והאמיץ מחליט לחזור בתשובה. רק אז, בגיל מופלג זה, נודע לאריה כי הוא למעשה עילוי של ממש, בנם של רבנים חשובים שנרצחו בידי בני עוולה קוזקים, שאין להזכיר את שמם, בפרעות תתקוט"ט. בפרעות אלה נפצע אף אריה לייב הקטן, וצלקת בצורת מגן דוד טבועה במצחו עד עצם היום הזה.

עלילת הסיפור שוזרת סביבה מספר דמויות ססגוניות. אחת הדמויות המרכזיות היא דמותו של ר' ראובן האגריד, השמש המגודל של ישיבת הוגווערצען, אשר לוקח את היתום תחת חסותו.
רוכש עבורו, בסמטת יהודי דיאגון, שטריימל, קאפוטע וגארטעל, ושולח אותו לישיבה באוטובוס ארבע מאות ורבע.

אריה ממויין בתחילת ה"זמן" לאחת מארבע החסידויות המרכיבות את הישיבה – חסידות גריפינדער – ומוצא עצמו מתרועע בישיבה עם החברותא שנקבעה לו – ירון ויזניצער, בן למשפחה ג'ינג'ית תוססת ומרובת ילדים. אשר על אף קשייה הכלכליים של משפחה זו, היא מקיימת את מצוות העזרה ליתומים, ומארחת את ארי הצעיר בחופשת "בין הזמנים".

הספר גם מתאר את אהבתו הטהורה והצנועה של ארי לעלמה החסודה הניה-רוני גרינברג, גם היא חוזרת בתשובה, ותלמידת חכמים עצומה בפני עצמה.

עלילותיו של אריה וחבריו במסדרונות הישיבה ובחדרי השיעורים מרתקות, ובשיאה המותח של המעשייה מתגלגל ר' אריה היתום לפרד"ס האסור, שם מתגוררות חיות הקודש המסוכנות. אך אל דאגה, אריה שם בטחונו בשוכן מרומים, ונושא תפילה חרישית "שמע ישראל אציו סגולה וברכה" – אשר שולחת אליו במעוף המטאטא את הדעמבעלדור רב, שזקנו כזקן אהרון שיורד על פי מידותיו, המתגלה גם כצדיק עושה נפלאות, ויחדיו הם נחלצים מפרד"ס זה ללא פגע.

הספר מרתק ומחנך ילדים לעזרה ליתומים, לחזרה בתשובה, ללימוד תורה ולמתן בסתר.

בקרוב ניתן יהיה לעיין גם בספרי ההמשך: ר' אריה פוטר ותורת הסוד, ר' אריה פוטר
והאסיר הוא זכאי, ור' אריה פוטר וגביע הקידוש.


מומלץ בחום. יש להשתדל לקרוא את הספר בסמוך לפרוכת ארון הקודש.


http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=852625