בניגוד לאגדות מתוצרת הפוליטיקלי-קורקט - היחסים בין אישה לגבר כוללים תחום אפור. המוטרדות האמיתיות זקוקות להגנה. אבל לפעמים - הסיפור על ההטרדה הוא לא יותר מעלילה
אנחנו ארץ אוכלת יושביה. זה לא שלא ידענו. אלא שמדי פעם אנחנו מתעקשים לספק עוד ועוד הוכחות. עכשיו זה ניצב אורי ברלב. מפלצת ההיסטריה נעצה בו את שיניה. יום אחד הוא היה המועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל. למחרת הוא הפך לאסקופה נדרסת. אדם שחטא ופשע ראוי להוקעה ולענישה. החשיפה הכרחית, גם אם היא סנסציונית וצהובה. אלא שזה לא הסיפור. מדובר במשהו אחר. הרבה יותר גרוע. מדובר בטירוף מערכות.
כשהדברים הללו נכתבים שום דבר עדיין לא ברור, למרות שקצב הגילויים הולך ונערם. זה עסיסי. זה מציצני. זה גם בלתי מוסרי. אלא שכדאי לחזור לעניין העיקרי שלשמו התכנסנו: היחסים בין גבר לאישה, ומתי הם הופכים להטרדה, ואולי גם למשהו הרבה יותר גרוע.
בין גבר לאישה יש תחום אפור. נכון, משפטנים, שרלטנים, פסיכולוגים וחוקרים מנסים לספר לנו שאין דבר כזה. "כשאת אומרת לא - זה לא", אמרה לנו ד"ר אורלי אינס בהופעה פומבית. גם בית המשפט קבע את ההלכה הזאת, לאחר שמיכה לינדנשטראוס, אז שופט מחוזי בחיפה, זיכה את המעורבים בפרשת הנערה משמרת, וביהמ"ש קיבל את ערעור המדינה. הקביעה הזאת יפה בתיאוריות. במציאות זה קצת יותר מסובך. יש חיזור. יש אווירה ויש אלף ואחד סימנים, חלקם משובשים ומשבשים, שמשדרים את איתותי הכן והלא. יש כן שהופך ללא, ולא שהופך לכן, ורק מי שרוצה להפוך אותנו למכונות ולרובוטים יתכחש לתחום האפור הזה. בתחום הזה - האפור - יש מצבים שבהם היא חושבת שמדובר בהטרדה והוא חושב שמדובר בחיזור לגיטימי. יחסים בין בני אדם לא מתחילים במילוי שאלון עם חתימה של נוטריון, בנוגע להתפתחויות הראויות. לפעמים חיבוק ולטיפה של הגב הם עניין חברי וידידותי. לפעמים נגיעה כזאת, בדיוק אותה נגיעה, הופכת לחיזור מיני. במצבים הללו יש ניסוי ותעייה. אנחנו בני אדם. לא רובוטים. כך שייתכן ששני הצדדים צודקים. היא חשבה שמדובר בהטרדה. הוא חשב שמדובר בחיזור. זה קורה בחיים. זה קיבל ביטוי בהצגה המופלאה "אוליאנה", של דייוויד מאמט, על יחסים מורכבים בין פרופסור לסטודנטית. היא חשבה שמדובר בהטרדה. הוא לא הבין מהיכן זה נפל עליו. שניהם צדקו, למרות שנגיעה אחת לא הייתה שם ואפילו לא חיזור.
* * *
אבל איך זה יכול להיות שגבר נשוי, במעמד כל כך גבוה, מנסה לחזר אחרי גברת שאינה אישתו? שאלה מצוינת. אלא שזו שאלה מתחום המוסר. בחברה המתירנית שבה אנחנו חיים הדברים הללו קורים. הם קורים לנשיאי ארה"ב והם קורים לראשי ממשלה בישראל והם קורים לשופטי ביהמ"ש העליון. זה לא הופך אף אחד מהם לראוי יותר או פחות לתפקידו. הדיון המוסרי הוא סיפור אחד. הדיון הפלילי הוא סיפור אחר. ולכן, כשאנחנו שומעים את סיסמת הקרב הקבועה של דוברי הפרקליטות (גם כשהם מתחזים לעיתונאים) על כך ש"חיים רמון ניסה להתחיל איתה ביום שבו נחטפו ונהרגו חיילים ונפתחה מלחמת לבנון השנייה" - אנחנו יודעים שמדובר באנשים צבועים. משום שאין שום קשר בין התנהגות מוסרית, שראויה לגינוי, לבין הגשת כתב אישום. שום קשר. הגינוי ראוי. המעבר לתחום הפלילי הוא עדות לטירוף מערכות. עוד עדות.
* * *
כמו תמיד, כאשר פורצת פרשה עסיסית שכזאת לתחום הציבורי, מספרים לנו ש"האישה היא תמיד הקורבן", וש"אסור להתייחס להתנהגות המינית שלה". ייתכן שבתיאטרון הבובות המכניות הסיפור הזה נכון. לא במציאות. הרי איך מוכיחים התנהגות מין עבריינית? על ידי כך שאוספים, או מחפשים בנרות, עוד ועוד תלונות. יפה מאוד. אם נכון לעשות את זה לגבר, שנחשד בהטרדה, שאף אחד לא יספר שאסור לעשות את זה לגברת, שמתלוננת על הטרדה. משום שאם היא, כאישה נשואה, מקיימת יחסי מין, מחוץ למסגרת הנישואין, עם אחד או שניים או שלושה מבכירי המשטרה - אז זה מאוד רלבנטי. זה חלק מהסיפור. זה חלק מהרקע. זה חלק מהאווירה המתירנית, אולי מופקרת, שבה שני הצדדים נכנסים לתחום האפור, של חיזור שהוא ספק חיזור, ספק הטרדה. ומי שרוצה להוכיח התנהגות סדרתית של המטריד, לא יכול להתעלם מהתנהגות סדרתית של המתלוננת.
כך שמי שרוצה שוויון בין גברים לנשים - אז בבקשה. אותו יחס לשני הצדדים. אם הוא, הגבר, "בלתי מוסרי" משום ש"בגד באישתו", ואם חשוב לספר שהוא "נכנס למיטה עם שתיים באותו לילה", אז מותר לספר את הסיפור הזה גם האישה שטוענת שהיא מוטרדת או נאנסת. יש שני צדדים בטנגו הזה. ולא ייתכן, ממש לא, שמותר להטיל כתם מוסרי בגבר, אבל לא באישה, כאשר מדובר על אותה התנהגות. אם מותר לחשוף אותו ואת מעשי השובבות המפוקפקים שלו, כדי להוכיח משהו, אז מותר לחשוף גם אותה.
* * *
אלא שבשם התקינות הפוליטית אין אצלנו שוויון. אין תירוץ שלא מופעל כדי לכפר על כל עוולה. יש סתירות בעדות המתלוננת? ככה זה עם מתלוננות, מספרים לנו, ומגייסים פסיכולוגים, כדי לחבר תיאוריות חדשות ודי מפוקפקות. המתלוננת חיזרה אחרי מי שחשוד בהטרדה, לפני ואחרי האירוע? ככה זה אצל מתלוננות, מספרים לנו אותם פסיכולוגים. היא יצאה לבלות איתו מייד לאחר ה"אונס"? ככה זה, היא לא עיכלה עדיין מה קרה.
וכך, בעצם, אנחנו מתקרבים למצב שבו אין שום צורך בכלום. יש צורך רק בעדות סובייקטיבית, כדי לחסל קריירה של בן אדם. זה לא חשוב מה יקרה בהמשך, במשפט, הקלון כבר מודבק לנצח נצחים. וכל מי שיעז לטעון משהו אחר, יוקע מייד כשוביניסט חשוך ומסוכן, שתומך בדיכוי נשים ובהחזרת נערות לעידן העבדות.
בפרשה הנוכחית נוספים לא רק סימני השאלה והספקות שצריכים להיות חלק מהסיפור. הפעם יש גם את העיתוי. האם הוא מקרי? מדוע, לעזאזל, חמש שנים אחרי? וכי מדובר במזכירה קטנה ורמוסה, או שמא באישיות עצמאית, עם קריירה ציבורית שמעידה על חוסן ומעמד? האם כך אנחנו מגנים על המנוצלות והמסכנות והמוטרדות האמיתיות, או שמא אנחנו הופכים את הטירוף לכלי לחיסול חשבונות? איזו אופציה סבירה יותר?
* * *
חה"כ שלי יחימוביץ, לוחמת נועזת, וברך כלל ראויה, בקרב נגד הטרדות מיניות, עלתה לפני ימים אחדים לשידור, וסיפרה על אישה שהתקשרה אליה, בימים שהייתה עיתונאית, וסיפרה על הטרדה מינית מימים ימימה, מצד קצין בכיר שהפך לאיש פוליטי. למה את לא מתלוננת, שאלה יחימוביץ. עבר זמן, יש לי כבר ילדים, וזה קצת מאוחר. אז למה התקשרת, שאלה יחימוביץ. כדי שתדעי ותהיי קצת פחות נחמדה עם המטריד.
אין לנו מושג מיהו. יחימוביץ לא סיפרה. אלא שהיא הנותנת. משום שאין לנו שום דרך לוודא שהסיפור הזה נכון. אולי כן. אולי לא. זה סיפור שאפשר להדביק על כל יריב פוליטי. כל מה שצריך הוא בחורה שתתקשר בעילום שם, ותספר סיפור סוחט רגשות על הטרדה מהעבר. זה תמיד נשמע רציני. הרי לפי כללי התקינות הפוליטית, אסור בכלל לפקפק. התלונה האנונימית הופכת לעובדה חותכת. האם זו המציאות שיחימוביץ רוצה לקדם? מסופקני. העניין הוא, שכמו בעיקרון הפופריאני, סיפור שלא ניתן להפרכה הוא לא סיפור. משום שסיפור כזה אפשר להדביק לכל אדם בישראל. רוב האנשים לא ייפגעו אולי. אם הם אנשי ציבור סיפורים כאלה עלולים לחסל אותם. חיסול ממש. לרגעים, בעשרת הימים האחרונים, כאשר ניבט אלינו היגון מדמותו של ברלב, היה ברור שמדובר בסקילה בעודו חי. חותכים בבשרו, סוקלים את גופו ואת נשמתו, מביכים את משפחתו, ומתרצים את הכל בזכות הציבור לדעת, ב"אין עשן בלי אש", ב"זכויות האישה על גופה", ועוד בלה-בלה. אפשר לדבר מכאן ועוד להודעה חדשה על זכויות אדם וכבוד האדם. כאשר מדובר ביחסים בין גבר לאישה, ובטענות על הטרדה, שלא לומר אונס, כל הכללים נמחקים. התקינות הפוליטית חושפת מלתעות מסוכנות. והיא טורפת.
נכון שאפשר למכור את הסיפור של "הוא יילחם על מעמדו ואם הוא צודק האמת תצא לאור". כמה קל להגיד את זה. כמה זה קשה במציאות. איזה ייסורי גיהינום צריך לעבור אדם כזה, משום שהתקינות הפוליטית הופכת כל תלונה לאמינה מראש, וכל ניסיון להתגונן לכמעט אבוד מראש. וגם לאחר כל הייסורים הללו, אם יתברר שלא כצעקתה, שלא אונס ולא הטרדה, זה יהיה מאוחר. הקלון יידבק. הוא כבר נדבק. תפקיד המפכ"ל כבר התאדה בים של עשן. ואותו עשן, גם בלי אש, ימשיך לאפוף אותו.
* * *
יש אלפי נשים שם בחוץ שהן אכן מוטרדות. הן זקוקות למשענת. גברים רבים ראויים לחשיפה, להוקעה ולעונש. אין שוויון בין שני המינים. אבל שום דבר מכל אלה לא מצדיק את הכללים החדשים שצומחים לנו מול העיניים, בשם התקינות הפוליטית או השוויון לנשים. אלה לא כללים ושוויון אין כאן. מדובר בציד מכשפות. הצדק לא מנצח. ההיסטריה משתלטת על כל חלקה טובה.
בפרשה הנוכחית, גם לאחר ההופעה המוזרה משהו של ד"ר אינס, שהוסיפה יותר סימני שאלה מתשובות, לא נרשם שום ניצחון למאבק בהטרדות מיניות. נקודות נרשמו רק בסעיף טירוף מערכות.
