נשמת ההלכה לעומת טקסט ההלכה [בשר אדם]

ולגבי דברי ר' מאיר אויירבך  אוסיף משהו,
אני מסכים ולא מסכים, מצד אחד אני מסכים בהחלט שעקרונות יכולים להתחדש ואף אם הלבוש שונה לחלוטין זה לא אומר שהעיקרון שונה,
אבל מצד שני אינני יכול לומר שזה לגמרי כך, אני עדיין חושב שעקרונות יכולים להשתנות מבחינת משמעותם בעינינו, לדוגמא עקרון הסדר החברתי יכול להיחשב היום יותר חשוב מאשר בעלות של אדם על ממונו, וכל זאת על אף שייתכן שפעם זה לא נחשב כך, ולכן לדעתי משקל של ערכים -אף אם התוכן אינו משתנה- יכול להשתנות,

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/281-2.htm

_________________

http://news.msn.co.il/news/Yellow/World/200706/20070603191036.htm

אני רוצה לשאול שאלה 'נועזת'
למה שהתורה תאסור אכילת בשר אדם (מת כמובן) איזה רע יש בזה חוץ מתחושת גועל סובייקטיבית?
וכמו שקראתי בספר של פרופסור גולן שסטודנט אפריקאי שלה אמר לה אנחנו לחמנו כי היינו רעבים אתם הרגתם ללא סיבה. סיבה אפשרית לאיסור היא אם מאמינים שבגוף האדם לאחר מותו יש משהו אנושי (יש כאלו שבטעות מקשרים את זה להשארת הנפש) אבל לי הוא נראה כמו כל חתיכת נבילה.

סנש"פ,

בדיוק כמו שהתורה שללה אכילת נבלת בהמה [למרות שלא נהרגה כמו השחוטה ושלכן היא מהודרת יותר לעשית תפילין], כי יש חוסר כבוד לגוף החי המייצג חיים, בלהחשיב את גופו לדבר מאכל [אלא בתנאים מסוימים ובביצוע מעשים סמליים המעתיקים את גוף החי במידת מה מסיווגו כמייצג חיים לסיווגו כמאכל], כך יש להגביל את החשבת האדם [חי מדבר] למאכל. [אך באדם ייתכן שהוא כה מכובד שאף האוכלו אינו מסווגו כמאכל אלא את עצמו כאוכל אדם שלכן את זה לא שללה התורה וזה נושא האשכול.]

וטו, אוסיף על דבריך כי לדעת רש"י בחולין צב: בשר בהמה שמתה מעצמה אסור אף לבני נח- היינו זו מצווה שכלית ממש.
שאלות:
א. למה בבהמה נראה לנו חמור יותר לאכול את המתה מעצמה, אך באדם נראה לנו חמור יותר קאניבל הרוצח על מנת לאכול מקאניבל האוכל את המת? האם זה רק צירוף טכני של איסור בשר אדם+איסור רציחה?
ב. האם מותר לאדם שאין לו מה לאכול רק בשר אדם לההרג ולא לעבור. השאלה גם לשיטת תוס' שמותר לההרג על שער עבירות, כי גם הם לא התירו לההרג על עשה, כגון "זאת הבהמה אשר תאכלו"?

ברור שזה אסור
התכוונתי רק לשאול האם כל כך ברור שזה אסור יותר מנבילות וטרפות

רק כעת ראיתי את האשכול המעניין הזה.

והנה, לכאורה הקביעה ההלכתית שמעלה הרב גלזנר (ודומני שגם הרב עמיטל חזר על כך במקום כלשהו) לפיה אם עומד בפנינו בשר אדם או בשר טריפה ועלינו לאכול בשר כדי לחיות, נעדיף בשר טריפה, היא מופרכת מתוכה. ההלכה מפורשת נגד זה (אגב, האם לפי הרמב"ם שיש איסור עשה באכילת אדם נאמר עשה - שלא לאכול אדם - דוחה ל"ת - של אכילת טריפה, ונאכל טריפה?). יש הבדל בין לחדש איסור מדעתנו (או מכוח רצון התורה. על כך עתיד להתפרסם מאמר שלי ב'צהר' הקרוב), לבין להעמיד אותו מול איסורים אחרים שמפורשים בתורה.

סו"ס אין כאן משהו שנותר בבחינת לאקונה (כמו במקרה של ברכת הנהנין לפניה שלגבי זה ודאי שהתורה לא קבעה עמדה), שהרי התורה עצמה קבעה לגביו איסור עשה (לפחות לפי הרמב"ם). אולי דווקא לפוסקים שלא רואים בכך איסור כלל, אפשר לומר שיש כאן לאקונה, ואז לטעון שהתורה הותירה זאת לסברא שלנו. אבל כשהתורה קובעת עמדה לגבי משהו, מנין לנו לקבוע סדר עדיפויות אחר? ואף אם אנו קובעים איסור מסברא, מנין לנו לדחות איסורים מפורשים מכוחו?

האפשרות היחידה שאני רואה לעניין זה, וגם היא צלק"ע לע"ע, היא הבאה:
אדם עומד בפני מצב שהוא צריך לאכול בשר, ובפניו מוטלים בשר אדם ובשר טריפה. הוא אומר שאכילת בשר אדם מבחינתו לא באה בחשבון, ולכן הוא נחשב אנוס כאשר יאכל בשר טריפה. וכידוע במצב של אונס מותר לאכול איסור. כלומר אין כאן קביעה שאיסור אדם חמור מאיסור טריפה (כאמור, זה בלתי אפשרי), אלא יש כאן ראיית ההתנגדות לאכילת בשר אדם כטענת אונס לגיטימית, וממילא באונס מותר לאכול איסור.
כעת יש לדון מדוע זה אונס. בשלמא אם נפשו מואסת בזה, פיסית, אז זה דומה למש"כ הראשונים לגבי שחיטה או אכילת טריפה לחולה בשבת, שאם נפשו של החולה מואסת בטריפה והוא לא רוצה לאכול אותה מותר לשחוט לו מדיני פיקו"נ (ומסתבר שכוונתם היא שעקרונית ניתן להכריח אותו והוא יכול להתגבר, שאל"כ אין כאן כל דילמה וזה אונס גמור). אבל האם מותר לו לטעון שנפשו מואסת בזה מוסרית, וגם בזה להיחשב כאנוס? לכאורה אם דברי הראשונים הנ"ל הם באופן שהוא אינו אנוס פיסית, אז מאי גרע אונס מוסרי מאונס רגשי (של מיאוס פיסי)?

ועוד הערה: האם אין איסור לאכול בשר אדם מדין שצריך לקבור אותו (ואז יש גם לאו ד'לא תלין')? האם מדובר כאן רק על אבר מן החי?

מיכי,

הרב מיכי,
 בעניין הקבורה, אפשר לדון על בשר גוי ולנטרל שיקול זה. קשה לי לקבל את הרעיון של אונס מוסרי כי התורה היא סמכות מוסרית ועוד שיהיה הבדל בדין בין אנשים לפי סברותיהם בעניני מוסר. ר' מרדכי שטרנברג אומר  שזה מחוץ ל"גבולות הגזרה" של פיקוח נפש ולא באופן הזה ציוותה התורה שיציל אדם את נפשו, אף שהיא כן מנבאת זאת כתיאור מציאות. הרעיון שלכל מצווה יש "גבולות גזרה" מסברה.
(במצוות עשה רגילות זה פשוט: אמנם בד"כ  צריך להוציא עד חומש. מה הדין במציאות שאדם יכול להוציא חומש ממונו על מזון לשבוע או על נר שבת  וההנחה שאין לו אפשרות להרויח ממון נוסף. הזדמנות לקבל צדקה תהיה לו רק בעוד חמישה שבועות, כך שאם יקנה נר שבת אחד יצטרך לצום שבוע. האם נאמר לו לעשות כן? וכן כתב הרב זילברשטיין שאדם שהפסיד זמן קריאת שמע אין לו חובה לתפוס מטוס למקום שעוד לא עבר הזמן- אם כי את זה אפשר גם להסביר טכנית יותר שאין חייב להכניס עצמו לחיוב אחרי שכבר עבר.).
לפי הבנתי "זאת הבהמה" הוא עשה כללי לאכול דווקא בשר בהמה טהורה, ולכן אין מקום לשאלה על עשה דוחה ל"ת כי גם בנבלה יש "זאת הבמה". מצד שני שוב בשר אדם הוא מעין לאקונה כי יש התייחסות מפורשת אליו .(האם מצאנו מקור שיש דין עשה דוחה ל"ת לגבי בשר נבלה וטרפה? זה יפריך את דברי.)
אם נקבל את הדברים, עדיין יש מקום לשאול, וזו כבר שאלה מוסרית ולא הלכתית אם יש חובה לאכול נבלה ולא בשר אדם או רק היתר. יש  לציין שההגדרה של הרב גלזנר היא שונה ולשיטתו עפ"י מה שהובא במאמר ב"דעת" אין כאן "גבולות גזרה" אלא דחייה של איסור הלכתי ע"י ערך חיצוני. זה חידוש גדול יותר ומפתיע יותר מפי ת"ח. ולבריו פשוט שחובה לאכול את בשר הנבלה.

תוקן על ידי nmzilber ב- 05/06/2007 2:32:45

עוד בנושא "גבולות גזרה". פסק הגרש"ז שאם יש חולה מסוכן בביתך מותר לחמם עבורו מים. ואע"פ שיש לשכן מים חמים, אין חובה לבקש ממנו וקו"ח שאין לו חובה לתת. וכן פסק שמי שנתקל בחוט חשמל שנפל בשבת רשאי להתקשר משם לחברת חשמל/מכבי אש ולא חייב לעמוד שם כל השבת ולהזהיר העוברים ושבים.  (שמעתי את הדברים מחבר, אך אני מניח שמקורם במנחת שלמה/ שולחן שלמה ואוכל לברר).
אכן דברים אלו קשים לי: הרי ברור שאם אין טלפון מחויב לעמוד שם ולהזהיר כך שאין מדובר בגבולות גזרה של פיקו"נ. האם מדובר בגבולות גזרה של שבת? קשה מאוד לומר כן, הרי אדם חייב להפסיד אף את כל ממונו, האם זה גרוע מלעמוד במקומו כל השבת? וכן אדם שנמצא על עץ בכניסת השבת אסור לו לרדת.

תוקן על ידי nmzilber ב- 05/06/2007 2:38:53

כהסבר לדברי הגרש"ז אפשר לומר: פיקוח נפש כערך תורני חיובי וטעם למצוות השבת גופו אכן מוגבל בגבולות גזרה של מאמץ סביר. אולם, אחרי שפיקו"נ המוגדר כך דוחה את השבת נכנס הלאו ד"לא תעמוד"- הקב"ה לא דורש דרישה חיובית שתציל, אלא דרישה שלילית שלא "תעמוד על דמו" וזה לא מוגבל בגבולות.