הקדמת מורה נבוכים - סיום (שיעור 5)

הסתירה אצל הרמב"ם

לקראת סוף ההקדמה, מציע הרמב"ם ניתוח פילוסופי (וספרותי ולמעשה זה גם, במקצת, מדריך לדידקטיקה) של הסיבות לסתירה שפוקדת לפעמים כתבים של פילוסופים. הלא פילוסופים אמורים להיות נקיים מסתירות!
יש לזכור את המסקנות הבאות, שעולות מן הפרק הקודם. סתירה נוצרת כאשר שני משפטים אינם עולים בקנה אחד, אינם יכולים להיות אמיתיים ביחד. סתירה היא דבר מסוכן מאד, מפני שהיא מצביעה על כך שלא כל השיטה המוצגת נכונה. כמובן, אצל אדם נבון ועל אחת כמה וכמה אצל פילוסוף מקצועי לא אמורות להיות סתירות. ואם הן קיימות, ואם הן נעלמו מעיניו, הרי זה בגלל שהן מסתתרות מתחת לפני השטח.

ובכן, מדוע יש סתירות בספרי פילוסופים?
הרמב"ם מונה שבע סיבות לסתירה. נסביר אותן, אחת לאחת, ואף נוסיף עליהן את הסיבה השמינית, האיזוטרית..

אנתולוגיה וחזרה

1. הספר אינו מחקר עקבי, אלא אנתולוגיה. כלומר, אוסף דעות. כאשר מחבר אוסף מקורות שונים, יתכן שתיפול ביניהם סתירה, כי הרי הספר מכיל שיטות שונות זו מזו.
2. הסתירה נובעת מכך שהמחבר חזר בו בזמן הכתיבה. תחילה חשב כך, ואחר כך התהפך לצד השני.
גם אם הספר נועד להציג את דעת המחבר דרך הציטוטים, יתכן שתהיה סתירה. זאת מפני שהמחבר עשוי לשנות את דעתו בזמן החיבור, ואז חלק אחד של הספר משקף את דעתו הראשונה, וחלק אחר משקף את דעתו לאחר מכן, כששינה אותה.
המשותף לשני הכללים הוא שבשניהם יש סתירות אמיתיות בספר, אולם הן אינן משקפות פגם בשיטת המחשבה. הסיבה היא שהספר שמכיל סתירה מציג יותר משיטת מחשבה אחת. כל שיטה בפני עצמה יכולה ולמעשה צריכה להיות עקבית וחפה מסתירה.
אמנם, בספר שיש בו חזרות, מתבקש לשאול מדוע המחבר לא מחק את הדעה הראשונה כיון שחזר בו. בהמשך, בפרק הדוגמאות, נראה את ההסבר לכך.

סתירות מדומות

עתה נראה שני מקרים של סתירה, אך זו רק סתירה מדומה.

3. הסתירה נובעת מכך שמופיעים בחיבור שני משפטים שסותרים זה את זה, אך רק אחד מהם אמיתי, ואילו השני אינו אלא משל. והמשל הוא שקרי, וצריך לחשוף את משמעותו האמיתית.
וכיון שהגענו לידי כך, יתכן גם ששני המשפטים הם משלים, והמחבר לא התכוון שאף אחד מהם ייתפס כאמיתי, ובאמת רצה שיבינו את הנמשל שלו.
זוכרים את המשל הארוך של ספר משלי, על האשה המפתה את הצעיר? אם נמצא סתירות מסויימות בין משל זה לבין אמירות אחרות בתנ"ך, אל לנו להיבהל. כי זה בסך הכל סיפור יפה, שנועד להעביר את המסר שצריך להיזהר ולא לתור אחרי התאוות אלא לעסוק בחכמה.
וראו גם את הדוגמא של האפודי בסוג הסתירה הבא.

4. הסתירה נובעת מכך ש:
I. אחד המשפטים נתפס באופן גורף, בעוד למעשה יש תנאי שמסייג אותו,
II. או שבכלל יש לו משמעות שונה ממה שנראה מפירוש המלים.

החלוקה הזו מראה כי בעצם כלל (4) אומר שני דברים שונים לגמרי, ונבהיר זאת על ידי דוגמא.
החלק הראשון, (I), קובע שיש מקרים שבהם שני משפטים נראים סותרים, אך זה רק בגלל שלא ברור מהניסוח שכל אחד מהם אינו כה כללי כפי שהוא נראה ממבט ראשון.
דוגמא – של האברבנאל - תבהיר זאת בקלי קלות.
במשלי נאמר: מצא אשה מצא טוב.
בקהלת נאמר: מוצא אני את האשה מר ממוות.
האם אין זו סתירה? כן, אם נניח ששני המשפטים מדברים באופן גורף על כל הנשים ועל כל הנישואין שבעולם. אבל זה פשוט לא נכון. במשלי מדובר על נישואין מוצלחים. בקהלת מדובר על נישואין כושלים. כל אחד מהמשפטים מדבר על חלק אחר מכלל מקרי הנישואין.
אולי יש מקום להבהיר שאיני יודע אם הסברו של אברבנאל בדעת מחבר משלי ובדעת מחבר קהלת הוא נכון. יתכן שיש סתירה בין שני המקורות, סתירה מהסוג הראשון או השני (איך זה, בתור כתיבה איזוטרית?). אבל זו דוגמא מצויינת לחלק א' של הכלל הרביעי של הרמב"ם.


החלק השני (II) מזכיר מאד את הכלל הקודם (3), על הסתירה שנובעת מניסוח "קליל". גם כאן מתברר כי שני המשפטים הסותרים מדברים על שני נושאים שונים. לא בתור משלים – זה ההבדל מהכלל הקודם – אלא מפני שמשתמשים באותה מילה, בלי שהקורא הלא זהיר ישים לב שיש כאן משהו שכבר נתקלנו בו בעבר, "שם משתתף", מילה דו משמעית. אם זוכרים שלמלים יש יותר ממשמעות אחת, כל הסתירות מתפוגגות.

מופשט מדי? הנה דוגמא מצויינת, הלקוחה הפעם מדברי הפרשן הבינימי "האפודי".
נניח שקראנו באיזה ספר את שני המשפטים הבאים:
א. הגדי נשחט ונצלה.
ב. הגדי לא נשחט ולא נצלה.

זו סתירה מניה וביה, ואנו יודעים זאת בלי לדעת כלל מה עלה בגורלו של הגדי במציאות. לא יתכן שהגדי גם נשחט וגם לא. (למעוניינים אודה כי שיניתי את הדוגמא מלשון עתיד אצל האפודי ללשון עבר. מי שיודע לוגיקה יודע למה).
ובכן, מדוע אין זו סתירה? פשוט, מפני שרק במשפט אחד מדובר על גדי אמיתי, אולי זה שקנה אבא בשני זוזים. הגדי השני הוא מזל גדי, כלומר תצורה אסטרונומית. וכוכבים אינם יכולים להיות נשחטים וניצלים.

המשותף לכללים (3) ו-(4) הוא שאין כאן סתירה אלא למראית עין. עם זאת, אם אנו מוצאים ספר שיש בו סתירות כאלו, גם אם נצליח ליישבן בדרכים שמציע לנו כאן הרמב"ם, עדיין מתעורר רושם שהמחבר לא היה מוצלח באמנותו. מדוע לא הבהיר שהמשפטים הם משלים, או שהמלים הן רב משמעיות?

חוסר כשרון

הסיבה הששית לסתירה (לא, לא טעיתי, הסיבה החמישית תידון לקמן, עם השביעית), היא פשוט חוסר כשרון של המחבר. כפי שמגדיר זאת הרמב"ם:
"התעלמות הסתירה והיותה בלתי מתבארת אלא אחר הקדמות (=הנחות יסוד) רבות... וייעלם זה מן המחבר ויחשוב ששתי הגזירות (=המשפטים) הראשונות אין סתירה ביניהם..."
כלומר, קריאה שטחית בספר לא תגלה את הסתירה. אך האדם המשכיל, שיודע את הרקע מסביב לכל אחד משני המשפטים הללו, רואה כיצד מתוכם – ומתוך ידע נוסף שמוכר לכל אדם משכיל - נובעים משפטים נוספים רבים, זה מזה, עד שבסופו של דבר תהיה סתירה בין התולדה האחרונה של המשפט האחד לבין התולדה האחרונה של המשפט השני.
הסתירה הזו שונה מכל קודמותיה בשני ענינים:
א. הסתירות הקודמות אינן מעידות על פגם בשיטה, וזו סתירה אמיתית שמעידה על פגם בחיבור שבו היא נמצאת.
ב. הסתירות הקודמות בולטות למדי לעין הקורא. הסתירה הזו נעלמת, כי כמו שהמחבר לא הרגיש בה, הקורא שאינו משכיל בוודאי ובוודאי שלא ירגיש בה.
וכמו שמעיר הפרשן "שם טוב":
"זה דבר מבואר, כי ברבים מהאנשים יימצא זאת הסתירה. ובפרט באנשים אשר אינם שקועים בחכמה!"

הסתירה הדידקטית

יש עוד שתי סיבות לסתירות. אלו, כמו החמישית, הן סתירות מכוונות. אך הן נוצרו לא בגלל חוסר כשרונו של המחבר, אלא בגלל חוסר ידיעתם או חוסר כשרונם של הקוראים. המחבר הטוב יודע את נפש קוראיו, יודע שיש נושאים קשים מדי עבורם, ולכן הוא מקצר, ומציג דברים בצורה שטחית ולא מדוייקת. אם מבינים את דבריו כפשוטם, מגלים בתוכם סתירה. אך אין זו אלא סתירה שנובעת מהצורך להעלות על הכתב נושא מסובך וקשה מדי עבור רוב הבריות.
סוג הסתירה החמישי, אם כן, הוא
5. סתירה מטעמים דידקטיים.
המחבר רצה להציג נושא באופן קל ולכן גם שטחי, ולכן הצגת הדברים מכילה סתירות.
בשלב מאוחר יותר, כמובן, המחבר הטוב יעיר על כך שלא דייק מקודם. אך רק מי שהתמיד והצליח להגיע לפרק מתקדם זה ידע את האמת. השאר יישארו עם הסתירה. ולמען האמת, יתכן שלא ירגישו בה. האם לא יתכן שיהיה קורא חפוז ומשכיל שיחוש בסתירה, וירצה לזרוק את הספר באמרו שהוא מכיל טעויות? כן, בהחלט. וזה סיכון שהמחבר לוקח על עצמו. אמנם, קורא כזה צריך לדעת שאם המחבר אדם חכם, יש לדון אותו לכף זכות ולדעת שלפני שגומרים את הספר, אי אפשר לדעת אם הסתירה הזו נשארת כמסקנה – והמחבר טעה – או לא.
שאלה מעניינת היא איך מבדילים בין סתירה מסוג (6), שנובעת מחוסר כשרונו של המחבר, לבין סתירה מסוג (5), שנובעת מטעמים דידקטיים. האם צריך לגמור ספר שלם כדי להכריע בשאלה כזו, או שמא אפשר לסמוך על המקובל? (יש כאלו שיאהבו את המשפט האחרון הזה שלי...)

והסתירה האחרונה לפי מנין הרמב"ם:
7. כאשר דנים בדברים עמוקים מאד, מסתירים חלק מהענין. יותר מכך, לפעמים דנים בהם אליבא דהנחת יסוד אחת, ובמקום אחר דנים בהם לפי הנחת יסוד אחרת.
מדוע צריך את הסתירה השביעית? הרמב"ם אינו מרבה לפרט בנקודה זו. הוא מסתפק במלים בקצרות. זה נעשה "מפני ההכרח".
כלומר, מפני ההכרח להעלים מידע שאינו מיועד לכל קורא. מידע שמיועד רק ל"שלמים" ולא ל"המון".
הרואים אתם את ההבדל בין הסתירה השביעית לחמישית? זה הבדל משמעותי ביותר! כאן המחבר לעולם לא יגלה את הסתירה ואת פתרונה לקוראים. הנושאים שגורמים לסתירה הם קשים מדי, ועדיף להשאיר את הקוראים באי הבנתם. ממילא, רובם לא ירגישו שיש כאן סתירה.
ועוד הבדל נוסף. הסתירה החמישית היא תוצאה של כתיבת הסבר ארעי, עד שהקורא ייכנס באמת לנושא ויוכל להבינו על בוריו. זה מחיר של אי דיוק שנאלצים לשלם כי אף אדם אינו יכול לזנק לתוך נושא מורכב ועמוק בבת אחת. לעומת זאת, הסתירה השביעית היא מכוונת מראש, כדי להעלים את הידע האיזוטרי. וסתירה זו לא תבוא לעולם על פתרונה בגוף הספר. הקורא המשכיל אמור לעמוד עליה ולמצוא את ההסבר שלה בכוחות עצמו. אדרבה, המחבר יעשה כל "תחבולה" כדי להעלים את "מקום הסתירה".

הסיבה השמינית

הרמב"ם מונה שבע סיבות לסתירה. למעשה, יש שמונה. כפי שיתבאר בפרקים הבאים, יש אמונות שהן הכרחיות עבור ההמון, והן אינן אמת. בכל זאת, התורה והנביאים מזכירים אותן, בגלל התועלת החברתית שבהן. זה מעין הסיבה החמישית, או השביעית, אך חמור מהן. אין זה רק דיון פשטני מדי שמתעלם מהנחות יסוד סמויות, וגם לא דיון שמובלעות בו הנחות יסוד לא מדוייקות. זו הפצה ביודעין של דעות לא נכונות רק בגלל שהן הכרחיות לקיום החברה, המוסר וכל כיוצא בזה.

סיכום

נסכם את סוגי הסתירה:

א. סתירה אמיתית שנובעת מכך שמדובר באנתולוגיה של שיטות, כך שכל דעה שייכת למאן דאמר אחר. או סתירה שנובעת מכך שהמחבר חזר בו. (סוג 1, 2).
ב. סתירה אמיתית שנובעת מטעמים דידקטיים, כדי להקל על ההבנה או כדי לטשטש מידע איזוטרי (5, 7, 8).
ג. סתירה מדומה, שנובעת משימוש במונחים רב משמעיים (שם משתתף) או מניסוח שאינו אלא משל (3,4).
ד. סתירה אמיתית שנובעת מחוסר כשרונו של המחבר (6).

דוגמאות מהמקורות

הרמב"ם נותן כמה דוגמאות לסתירות ולחיבורים שבהם נמצאות הסתירות. אגב כך, הוא דן במקורות שלנו, בספרי הנבואה ובמשנה ובגמרא.


א. המשנה והגמרא

המשנה, האוסף שערך רבי יהודה הנשיא, היא דוגמא לחיבור שמכיל סתירות מהסוג הראשון [ולמעשה, בניגוד לדברי הרמב"ם, כנראה גם השני].
כל למדן יודע כי יש סתירות במשנה, וכל למדן יודע את הסיבה, מפני שיש כאן מחלוקות בין דעות שונות. לפעמים הסתירה מסתתרת מתחת לפני השטח, והגמרא מראה לנו איך לחשוף אותה. זו סתירה מהסוג הראשון. הרמב"ם מביא את הדוגמא, שמוכרת יפה לכל מי שלמד גמרא. בדיון על המשנה, הגמרא מקשה: "קשיא רישא אסיפא" (=הרישא, תחילת המשנה, סותרת את הסיפא, את סופה). והגמרא מתרצת: רישא היא שיטת רבי פלוני, וסיפא היא שיטתו של רבי אחר.
כאמור, הרמב"ם אינו טוען שיש במשנה סתירות שנובעות מחזרתו של רבי יהודה הנשיא, אבל עיין בב"מ במשנה הראשונה בפרק "הזהב" ובגמרא שם.

גם הגמרא היא אנתולוגיה, וגם בה יש סתירות מהסוג הראשון והשני. גם שם נמצא דוגמאות לפסקים סותרים, "כמו שתמצאם תמיד אומרים בכך וכך סבר לה כרבי פלוני ובכך וכך סבר לה כרבי פלוני". וכן נמצא חזרות, כמו בשתי דוגמאותיו של הרמב"ם: "הוא אומרם...: הדר ביה רבא מההיא (=חזר בו רבא מהפסק שנאמר בשמו)". וכן, "מהדורה קמא (=ראשונה) דרב אשי אמר לן (=לנו) כך וכך, ומהדורא בתרא (=אחרונה) אמר לן כך וכך".

עדיין ניתן לתהות מדוע לכתוב אנתולוגיה שמכילה דעות שונות, או דעות של חכם שחזר בו. מדוע לא למחוק את המיותר?
אלו שאלות שנוגעות למעשה לעריכת המשנה והגמרא. נזכירן בקיצור. לגבי השאלה על הסתירות מן השיטות, יש על כך דיון במשנה עצמה במסכת עדויות. יש אומרים כי רבי רצה להשאיר אופציה לחלוק ולשנות מן ההלכה ולהסתמך על דברי תנא קדמו. ויש אומרים להפך, כי רבי רצה לבטל את הדעה החולקת, ורצה להשאיר עדות לכך שהדעה היתה מוכרת ונדחתה.
לגבי החזרות, לא היתה ברירה אחרת. עריכת המשנה התפרשה על פני שנים רבות. כאשר הגרסאות נפוצו בבתי המדרש, שוב לא ניתן היה לשנותן. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בתלמוד. לכל היותר, ניתן לברר, כפי שהגמרא תמיד מנסה לברר, מה מבין שתי שמועות סותרות בשם חכם נאמרה לאחרונה, כדי לזהות את דעתו הסופית. "ייחקר איזה משני המאמרים הוא המאוחר", כדברי הרמב"ם.

ב. ספרי הנבואה

הסתירה הגלויה לעינים הנראית במקומות מסויימים בספרי הנבואה היא מהסוג השלישי והרביעי. זוהי הסתירה המדומה. לפעמים הסתירה היא בעניני דרך ארץ ומוסר, ולפעמים היא בענינים מטפיזיים.
הרמב"ם טוען כי חז"ל ביארו רק את הסתירות בנושאי דרך ארץ, והוא עצמו מתכונן לדון בסתירות המדומות בתחום "הדעות והאמונות".
האם ייתכנו סתירות דידקטיות בספרי הנבואה? הרמב"ם מזכיר את האפשרות הזו כבדרך אגב, מה שמלמד אותנו כי היא חשובה ביותר, והתשובה עליה שייכת לרובד האיזוטרי של הספר. "אמנם אם תמצא בספרי הנביאים סתירה לפי הסיבה השביעית יש בו מקום עיון וחקירה", כותב הרמב"ם. ומוסיף הסתייגות: "וצריך שלא יגזור אדם בזה בשיקול הדעת ובסברה בלתי איזון וחקור".
האם ייתכנו סתירות מהסוג הראשון בספרי הנבואה, כלומר סתירות שנובעות מכך שהדברים נאמרו בידי אנשים שונים? הרמב"ם אינו מזכיר את האפשרות הזו. משמע מדבריו שהיא אינה קיימת. אך אנו רשאים ואף חייבים להציג את השאלה. אני חושד שכאן הרמב"ם הסתיר, כרגיל, את דעתו האמיתית. כשנלמד על מבנה הנבואות, נראה שהן מורכבות גם מהשפעת כוח הדמיון, שהוא שונה מאדם לאדם, מנביא לנביא. כאשר הנבואה מצוטטת בספרי הנבואה, היא עלולה להכיל פרטים שאינם מדוייקים, ולכן ייראו סתירות בין הספרים – סתירות שנובעות מכך שהדברים נאמרו בידי אנשים שונים, אמנם גדולים ביותר, וכל אחד התבטא לפי רמת השגותיו האישיות.

ג. סתירה במדרשים

במקום אחד הרשה הרמב"ם לעצמו להתבטא בלשון חריפה. את הסתירה שנובעת מהסיבה הששית – כלומר, טעות של המחבר – תמצא "במדרשות והגדות". לכן, מעיר הרמב"ם, תמצא שהגמרא מסתייגת וקובעת כי "אין מקשים בהגדה".
אילולא היו הדברים כתובים במפורש, קשה היה להאמין שהרמב"ם יעז להתבטא בצורה כזו. האם לא הוא כתב שיש להיזהר במדרשים סתומים ולתלות את סיבת אי ההבנה בקוצר דעת הלומד ולא בטעות של המחבר? ובכל זאת, ובכל זאת...

(הערה מעניינת הנובעת מדברי הרמב"ם:
יש אנתולוגיות שמכילות סתירות, ויש אנתולוגיות שנכתבו בתור דיאלוג של ויכוח, למטרה דידקטית, כמו הדיאלוגים של אפלטון ו"הכוזרי" של ריה"ל. האם תיתכן אנתולוגיה שבעליה לא טרח לעדכן אותנו שהיא רק אנתולוגיה?
הרעיון הזה יכול לשמש לנו גם להבנת ספר "קהלת" הקשה. יתכן (רעיון שראיתי כמדומה לי אצל הראל פיש) שחלק מהפסוקים הסותרים משקפים דעה שהמחבר יצא נגדה, אך קודם לכן הציג אותה כדי לתקוף אותה. הקושי העצום בספר נובע אם כן מכך שהמחבר לא טרח להבהיר מתי הוא מביע את דעתו שלו ומתי הוא מצטט שיטות מחשבה אחרות).

ד. סתירה בספרי הפילוסופים

סתירה מהסוג הששי, שנובעת מטעות של המחבר, נמצאת ב"רוב ספרי המחברים והמפרשים". ניתן לתהות מי הם אותם "מחברים ומפרשים". האם אלו מחברים שניסו לכתוב פירושים פילוסופיים, כפי שהיה מקובל לכתוב על כתבי אריסטו? או שהכוונה היא גם לספרי פירושים על התלמוד?
בספרי הפילוסופים האמיתיים, לעומת זאת, נמצא רק סתירות דידקטיות מהסוג החמישי.
מורה נבוכים הוא ספר פילוסופי. לכן, יש בו סתירות מהסוג החמישי. אך יהיו בו גם סתירות מהסיבה השביעית.
כפי שהראה ליאו שטראוס, לא רק הרמב"ם כתב בצורה זו, אלא גם חלק מרבותיו בפילוסופיה, אותם פילוסופים מוסלמים שלא היססו לערער על המסורת שלהם אך נמנעו מלעשות זאת בגלוי.
המסקנה היא שלא ניתן לסמוך על שום דבר העולה בגלוי מדברי הרמב"ם, שכן יתכן שזה רק דיון ברמה ראשונית, לפי הנחת יסוד שנשללת במקום אחר. מצד שני, משתמע מכאן שלא ניתן לדחות קביעה כלשהי בדברי הרמב"ם אלא אם כן יש יסוד לדחיה בסתירה שזיהינו במקום אחר בספר. הרמב"ם לכאורה חותם כאן על שטר לפיו הוא לא יכתוב דבר לא נכון בלי להצביע על כך במקום אחר בספר.
איננו יכולים שלא להציג את השאלה: האם ייתכנו סתירות מהסיבה הששית בספר, טעויות של המחבר? כל המפרשים של מורה נבוכים, ראשונים ואחרונים, מתייחסים אליו כאילו לא יכלה ליפול בו טעות פילוסופית. זו הנחה חזקה מדי. עם כל הערכתנו לרמב"ם, עלינו להביא בחשבון שגם הפילוסוף החכם ביותר עלול לטעות. כמובן, מבחינה מתודולוגית עלינו לנסות קודם כל לפרש את דבריו ולהסביר סתירות כפריצה של האמת האיזוטרית, לפני שנניח שיש כאן טעות כלשהי בבניית טיעון. אבל צריך לזכור שהרמב"ם, גם אם היה גדול הפילוסופים של עם ישראל, היה מסוגל לטעות גם כן...

צוואתו של הרמב"ם ומדוע אנו עוברים עליה

כפי שכבר כתבנו לעיל, בגלל הסתירות, יש ל"השיב הפרקים זה על זה". זיהוי סתירה הוא השיטה היעילה ביותר לאתר את הדעות האיזוטריות שהרמב"ם הסתיר.
כפי שכבר ראינו בהקדמה עצמה, הרמב"ם נקט בשיטת "גזור והדבק" בשעת חיבור מורה נבוכים. הוא פיזר הנחות יסוד חשובות במקומות שונים, וסמך על המעיין שילקט אותן מחדש וישתמש בהן במקום הראוי. לכן, "לא תהיה כוונתך מן הפרק הבנת כלל ענינו לבד, אלא להעלות בידך גם כן ענין כל מילה שבאה בכלל הדברים, ואף על פי שלא תהיה מענין הפרק". נוסיף ונשלים: דווקא בגלל שהיא לא מנושא הפרק!
הרמב"ם חתם כאן על התחייבות שקשה לעמוד בה. הוא מנסה לכתוב ספר שבו כל מילה היא הכרחית, שבו אין שום דבר מיותר!


האם ניתן לעמוד על כוונת הרמב"ם בקריאה ראשונה? לא. כפי שראינו במשל על ההשגות הנמשלות לברקים המאירים את החשכה רק לפרקים, גם הקורא צריך לעיין בספר שוב ושוב, "להשיב את פרקיו", עד שיתחיל לרדת לסוף דעת הרמב"ם.
לאחרים, שאינם בדרגה זו, הרמב"ם קורא לא לצפות ליותר מדי. נשארת בספק? לא נורא. זה עדיף על פני מסקנה שסותרת את המקובל. כי אז, אתה הקורא הפזיז, "תזיקני ולא תועיל עצמך". תזיק לרמב"ם, כי תייחס לו דעות שאינו רוצה לומר, ולא תועיל לעצמך, כי תפגע באמונתך במקובל. יותר טוב ש"יחשבהו כאילו לא חובר".
דברים אלו, כמובן, מיועדים לקורא הלא משכיל...

"אני משביע באלקים ית' כל מי שיקרא מאמרי זה, שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו הידועים. אמנם מה שיבין ממנו ממה שלא אמרו זולתי מחכמינו, לא יבארהו לזולתו".
שימו לב. הדברים שניתן להבין, שאינם מפורשים בדברי חכמי התורה הקודמים, שסותרים להם לפעמים, אינם טעות. הם אמת! אלא שהרמב"ם אוסר לגלות אותם לאחרים. הוא הסתיר אותם, אז גם הקורא נדרש להסתירם.

הנה, הפירוש הזה כולו נועד לעבור על בקשתו זו של הרמב"ם. אנו מתאמצים לגלות את הסודות שלו, ומפרסמים אותם ברבים, במקום שכל אחד ואחד יכול לקרוא אותם, גם מי שהדברים עלולים לבלבל אותו ולהזיק לו. איך אני מרשה לעצמי לעשות זאת?
את הסיבה לכך בארתי במבוא לפירוש הספר. אין דורנו כדורו של הרמב"ם. עלית סף הידע והשינוי התרבותי והפסיכולוגי באדם הממוצע הופכים את העיון הגלוי בספר לדבר שאינו רק מותר אלא גם מצווה.

בזה אני סבור שאנו הולכים בדרכו של הרמב"ם. הרי כך הוא כותב:
"נשענתי על שתי הקדמות (=הנחות יסוד). האחת מהם אמרם בכמו זה הענין 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', והשנית אמרם: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".

תנא דמסייע.

כותב הרב קוק זצ"ל בספרו אורות הקדש חלק ב' מאמר חמישי כ:

שלשה הנם השינויים העיקריים, שבאו במהלך הציור האנושי בזמן החדש...

האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית.

השני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית.

השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית.

....

על כן הזמן מכריח להפצת הדעה,

הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית.

אי אפשר לצורה הגסה של האמונה,

אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה

ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד,

להחזיק מעמד.

ומי זה ילביש את האמונה הטהורה

את המחלצות הראויות לה ?

מי ישים על ראשה אותו הצניף הטהור ההולם לפי הוד מלכותה ?

אם לא גדולי הכשרון, חכמי לב, קדושי רגש וטהורי נפש,

השתולים בחצרות ה',

תלמידי חכמים המסורים להגיון התורה ועמלה.

כבר נדוש להגיד כמה נפלא ..

ר' מיימוני, הרמב"ם כותב שהוא משביע באלוקים - שלא יגלו - לא פחות !
זוהי לשון חריפה באופן יוצא דופן. זה למעשה המקסימום שהוא היה יכול לעשות.

האם אתה מרגיש נוח עם התאוריה שלך בדבר שינוי העתים ?

בעל עגלה

האם כוונתך ב"נוח"=שלם עם, כמו להיות שלם עם מנהג או שיטה?

ובכן, כשאני רואה את התגובות בפורומים שכנים לפורום שלנו, יש מקום להתחיל לתהות...
ובכל זאת, אני סבור שהעתים השתנו מאד.
צא וראה כמה חברים יש בפורום שלנו.
איני רוצה לחזור על דברים שכתבתי כמה פעמים גם באשכול זה וגם במקומות אחרים, על השינוי בסף הידע.

או שמא כוונתך "נוח"=מרוצה?

אני סבור שהאנושות ועם ישראל השתנו לטובה. אלפיים שנות חינוך עשו את שלהן. יש לי דוגמאות רבות לזה, בין באומות העולם ובין אצלנו.
אבל יש עוד הרבה מאד לתקן. אלא שמה לי להלין על אחרים כשעלי לתקן את עצמי...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו