להלבן
ידידי,
לא אוכל להגיב על קביעתך "הדעות הקיצוניות שבדברי ידועות כאן", מאחר ולא טרחת להסביר, מה בדברי היה קיצוני, אך אגיב על שסיפרת לי בגאוה, ש"היו שטענו כאו שזהו מושג קבלי, שלא מקובל על חברי הפורום, וע"ז כתבתי שהמקור הוא בתוס', שגם הוא מקשה על הלכות שאינן תואמות את המציאות בעולם הזה, ועונה משהו כזה", והמשכת לכתוב אלי ב"בביטחון", "אם מישהו יטען שלא כך הוא, נתתי לו אתגר, שיבאר את מה שהקשיתי לעיל לדעת התוס' והרמב"ם, ואם ימצא ביאור לזה, אז אביא הוכחות נוספות...", וכנראה ששכחת (או לא ידעת) ממאמרם של חז"ל, (ברכות דף ד עמוד א, דרך ארץ פרק ב הלכה א) "למד לשונך לומר איני יודע, שמא תתבדה ותאחז".
חיפשת מישהו, ומצאת אותו, אני מ"לוקח" את האתגר, ובמכתבי זה אשתדל כיד ה' הטובה עלי, להוכיח, שדבריך אינם אלא דברי חלומות, שאינן מעלין אלא מורידין, ותקותי שההוכחות הנוספות, שאתה אומר שיש לך, טובות יותר מהראשונות, שאם לא כן "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם ?!" (רש"י, שמות פרק יח פסוק ב),
שלחת אותי לעיין במה כתבת לאיקא ביום 22/6: "ומה שאת כותבת "אתם דנים באמיתיות התורה דרך לימוד הקבלה", אינך יודעת שכל היסוד הזה כי אם בתוס', (ר"ה כז, א ד"ה כמאן) שם שואל התוס' איך זה שלפעמים פוסקים כר' יהושע שבניסן נברא העולם, ומתרץ : "אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן". וכך גם בהמשך דבריך, "וא"כ מה מתרץ תוספות על הסתירה הזאת: אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ובניסן עלה במחשבה לברוא !
על הדברים חזרת פעם אחר פעם, ותמיהני שאיש לא העיר לך שדבריך בשם התוספות, אינם בדברי התוספות שלפנינו, אלא הם תוספת שלך, זכרתי את דברי ר"ת, וזכרתי שתשובתו אינה על השאלה, "איך זה שלעמים פוסקים כר' יהושע שבניסן נברא העולם", אלא על שאלה הרחוקה מדבריך, כרחוק מזרח ממערב, ואיבדת את הצפון.
והרי הם לפניך דברי ר"ת כפי שמצאתים בתוספות שלפננו, "ומה שיסד ר"א הקליר בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע, אומר ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן בפרק עושין פסין (עירובין דף יח. ושם) גבי אדם שעלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד".
לא מצאתי בתוס', מהדברים שהבאת כדבריהם, אלא רק את תירוצו של ר"ת, "דאלו ואלו דברי אלהים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן", שאינו תירוץ על השאלה, שהיא יסוד אמונתך, "איך זה שלפעמים פוסקים כר' יהושע שבניסן נברא העולם", אלא שנידונו של ר"ת, הוא נוסח פיוטים, (תהא חשיבותו של מחברם אשר תהיה, ואכ"מ) שבהם הביא הקלירי בשני פיוטים שונים, את שתי הדעות החולקות, "בגשם דשמיני עצרת כר"א דאמר בתשרי נברא העולם ובשל פסח יסד כר' יהושע", שלכאורה הם תרתי דסתרי, ובהסברו טוען ר"ת, שמאחר "ובתשרי עלה במחשבה", יכול פייטן להחשיבו כמעשה,
וכשתעיין בלשונו של התוספות, תמצא שתירוצו של ר"ת, אינו בא לתרץ "תמיהה", אלא הוא הסבר ובניחותא, שלא כבתוספות אחר (מגילה דף כה עמוד א),שכתב "קשה להר"ר אלחנן על מה שיסד הקליר". (ויש לציין שאינם מכותב התוס' לר"ה, ראה א.א. אורבך, בעלי התוספות, עמ' 483).
ולכן גם מאמר הגמ' שאליו ציין ר"ת, בעירובין דף יח עמוד א, (והמופיע גם בברכות דף סא עמוד א, וכתובות דף ח עמוד א), אינו מאמר הלכתי, אלא פירוש בפסוקים שלכאורה סותרים, "מאי זכר ונקבה בראם? - כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי: כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב (בראשית ט') כי בצלם אלהים עשה את האדם! הא כיצד ?- בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד", גמרא זו הובאה כסיוע לתירוצו של ר"ת שמחשבתו של הקב"ה נחשבת כמעשה, (כאשר היא בפני עצמה), וברור שביחס למעשה האמיתי, המחשבה אינה מעשה,
וייתכן, שה"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" שבדברי ר"ת, אינו במשמעות ה"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבעירובין דף יג עמוד ב. ואף לא של פילגש בגבעה שבגיטין דף ו עמוד ב,(ראה שו"ת שרידי אש חלק א סימן קיג עמוד שלז, "א"ל אלו ואלו דברי א"ח. והעולה משם, אף שכל אחד לא כוון להאמת כולה, שהרי זבוב מצא ולא הקפיד ורבי אביתר אמר בפירוש הפסוק: "ותזנה עליו פלגשו" - זבוב מצא לה, וזו היתה הסיבה, מ"מ כוון במקצת אל האמת, שהקב"ה שמח אף במי שמכווין במקצת לאמת התורה. והדברים עתיקים"), אלא הוא ביטוי מושאל, שיש לפרשו כ"אינו סותר", או כשניהם "נכונים" אך זהו רק לצורך הענין בו הוזכרו כשווים, משום שלגבי ענינים אחרים הם סותרים, שהרי איש לא יאמר שאין הבדל בין "עלה במחשבה" לבריאה במעשה.
וכשתעיין בדברי התוס', תמצא שעל שאלות בעלי התוס', בראש הד"ה, שבהן השאלה נוגעת להלכה, אין ר"ת מתרץ אלו ואלו דברי אלוקים חיים, אלא מחפש תירוץ המתאים להלכה, ואילו תירוץ זה, של אלו ואלו דברי אלוקים חיים, נכתב רק בסופו של התוספות, כמאמר נפרד, והמתייחס אך ורק לפיוטו של הקלירי.
אני חושב שאת דברי ר"ת ראית רק בלקוטי שיחות חלק ט"ז, (עמ' 100 טור ב), אך מעולם לא ראית אותם בדברי התוס', ומכאן טעותך, וכשם שאין הר"ת שאותו "מצאת" שם, אותו הר"ת שבתוספות,. כך הם גם שאר דבריך, ועליהם אתעכב אי"ה בהמשך דברי.
הרעיון המרכזי שבדבריך, כולל עובדה הסבר ומסקנא.
העובדה: "שיש הלכות שאינן נכונות לפי המציאות שבעולם הזה הגשמי, ומ"מ פוסקים כך להלכה".
ההסבר: "המציאות שלפיה נקבעה ההלכה אינה מציאות מהעולם הזה".
המסקנה: "כך זה בכל מקום".
טענת שמצאת את ההלכות בדברי ר"ת, אבל התברר שאינם בדבריו.
טענת שיש לך הוכחה נוספת: למולדות מונים לפי הדעה ש"בתשרי נברא העולם", ולתקופות לפי ש"בניסן נברא העולם.
והגעת למסקנה: אחד מהם לפי מציאות עולמנו, והשני לפי המציאות בעולמות רוחניים.
קושייתך היא "קושיא טובה", אך האם אכן חשבת שאתה היית הראשון ש"הבחין" בכך, (ראה גור ארי' בראשית ז, יא), וקבעת את ה"אמת" שלך, על סמך "קושיא בולטת", והרי דוקא מהיותה כה פשוטה, התירוץ עליה גם הוא "פשוט", והרי כבר כתב הרא"ש (מו"ק פרק אלו מגלחין סימן כח, סוף טור ב, עמ' 68 מדפי ש"ס וילנא) ש"אין לעשות בנין בלא יסוד, ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא, ואם יש תירוץ אחר לקושיא, נתרועע היסוד ונפל הבנין".
וידוע גם הסיפור, (המובא בשו"ת דגל ראובן (להר"ר כץ, חלק ג' ראש סימן לו), שכאשר הציע רב אחד לפני ר"ח מוולוזין, פסק דין להתיר עגונה על פי קושיתו בתוספות יבמות, ענהו הגאון: "מקושיא לא מתים!".
כבר כתבתי לעיל, שידוע לי, שכל דבריך לקוחים, מהלקוטי שיחות חלק טז פרשת בא א, (עמ' 94-101, שיחת אחש"פ תשי"ג), אלא ששם ההסבר של ה"עולמות העליונים", אינו הסבר ב"אמת", כבדבריך, אלא הסבר "בדרך אפשר", כהסבר "קבלי", (שאליו אתה מתנגד), לאחר ששואל "מאחר וקידוש החודש תלוי במולד הלבנה, שהוא דבר טבעי, איך ייתכן ש"בית דין שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסים הרי זה מקודש וחייבין הכל לתקן המועדות על יום שקדשו בו, אע"פ שזה ידע שטעו חייב לסמוך עליהם", (רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה י), ולאחר שמביא את ההסבר שבהמשך דברי הרמב"ם שם, "שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אותם וכו'", הוא שואל "אם כן איך אפשר לקרוא לאותו היום "ראש חודש", כאשר המולד הוא ביום אחר ?
ברור ששאלה זו של האדמו"ר, אינה אלא שאלה רטורית, וכי מדוע לא יוכלו לקרוא ליום זה ראש חודש, שבדברי חז"ל הוא מתייחס למציאות הלכתית, ואף שהיא קשורה למציאות שבטבע, ובפרט כאשר הם יכולים ל"הזיז" את השנה (בעיבור השנה) ואת היום הראשון בחודש, וע"י כך להזיז גם את כל המועדים התלויים בחודש וביום שבחודש, ואף כאשר קבעו את הלוח לפי החשבון, הזיזו את ר"ה, וקבעו שלעולם עלא יחול ביום א', כדי שלא יחול יום ערבה בשבת, (ראה תוספות מסכת סוכה דף מג עמוד ב, בד"ה לא איקלע "והכי אמר בירושלמי (סוכה פרק ד הלכה א) ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא ולא תעבדון ערבתא, משמע דחייש טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא חיישינן אע"פ שיום ראשון דאורייתא ותימה דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דאורייתא לא חיישינן וי"ל דאין הכי נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה". וה"פקפוק" מפורש בשו"ת תשב"ץ חלק ב סימן קצז, "בל מה שנראה לי שחששו ליום ערבה כדי לפרסמה שהיא מן התורה להוציא מלבן של צדוקים ועשו בו חזוק יותר מהשופר שהוא מן התור' אפי' לדברי הצדוקים ודחו מצוה זו דשב ואל תעשה. וכן אמרו בירושלמי (סוכה פ"ד ה"א) ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הכון דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואין אחרקתון עבדון תקיעה ולא תעבדון ערבתא ואע"פ שזה הי' בזמן שמקדשין על פי הראיה. המתקן סדר מועדינו על פי החשבון ראה דברים כזה ופסל יום שבת לערבה ולא פסל יום שבת לר"ה".
ואם חז"ל יכלו להזיז את ראש השנה, למה שלא יוכלו לקרוא, ליום הראשון בחודש "שלהם", ראש החודש?
ואף שמצאתי שם בשיחה, את ההסבר של "אמת לפי העולמות העליונים", קיים הבדל בין דברי, להנאמר שם, ובעוד שאצלך הפך הדבר ליסוד באמונה, ואמת לאמיתה, וכדי להפיץ "אמת" זו, לא נמנעת מלכתוב בשם ר"ת דברים שלא אמרם, הרי לשון השיחה הוא: "איז מבואר בכמה מקומות (ויש גורסים אזוי אין תוספות) אז ביידע דעות זיינען אמת", (תרגום שלי מאידיש, "מבואר בכמה מקומות (ויש גורסים כך בתוס') ששניהם אמת", לא "אמת", אלא מבואר בכמה מקומות, ומיהו הי"ג הזה, שהכניסוהו לסוגריים ?, לא המהר"ם, המהרש"א, המהרש"ל, הב"ח, או הגר"א, אלא הספר בני ציון, (לא נאמר שם מהי גירסתו ומהיכן מקורו, ומיהו הבני ציון, אך ייתכן שמחברו הוא ר"ד שפירא, שהשתתף בשנת תש"ב באסיפת הרבנות הראשית, בשאלת קו התאריך, (ראה נועם חלק יד עמ' 78 סימן מב), ו"ביידע דעות זיינען אמת", שם אינה אמת ל"אמיתה", אלא לצורך הענין וההסבר הקבלי.
כמו"כ מצאתי שם, את השפעת ה"עולמות העליונים" על הפסיקה, אלא שברור שההסברים הם הסברים קבליים, שכמותם מצאנו במקורות אחרים, כ"הסבר" ברוחניות, אך הם בעייתיים כהסבר לפסיקת הלכה ב"גשמיות", כמו הסבר ה"טעם הכמוס", טעם שהרוצים לאסור דבר, שאינו אסור לפי הטעם שניתן, בגמ' או בפוסקים, "משתמשים בו", וטוענים שהטעם שניתן בגמ' כסיבת האיסור אינו הטעם היחידי/האמיתי אלא ישנו טעם אחר, לא ידוע, וכמ"ש המשך חכמה (שמות פרשת בא בד"ה ובזה, "מקובלים אנחנו מרבנו הגר"א, דאם כי חז"ל פירשו טעמם בכ"ז עוד השאירו טמונים נסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים אבל לא גילו זה לאוזן המון בני ישראל", וראה גם מעשה רב, מנהגי הגר"א ס"ק צז ובהערות שם, ולכן אף שבטל הטעם הידוע, לא בטל האיסור, אלא שטענה זו היא מאוד בעייתית, שהרי אם נקבל "תיאוריה" זו כאשר הדבר נוגע לפסיקת ההלכה, ביטלת את כל דיני התורה וכללי הפסיקה, שהעיקרי שבהם הוא שיקול דעתו של החכם, שאין לו אלא מה שעיניו רואות, על פי הכללים וההלכות הידועים לנו, ולא טעמים "סודיים" ה"מתנגשים" עם העקרון של "לא בשמים היא", וכבסיפור התנור של עכנאי, (בבא מציעא דף נט עמוד ב),שכש"יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא". ושהוזכר ע"י איקא ביום ,21/6, מאחר שלאחר שניתנה התורה, אין לבת קול "סמכות" ל"התערב" בהכרעת החכמים, - מאי לא בשמים היא? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטות", והדרך לקביעת הלכה במחלוקת חכמים, היא כדעת הרוב, וכך הם גם שאר הדברים שיש להתחשב בהם, לפני שמגיעים להחלטה, אך מה שקורה בשמים, אינו אחד מהם.
וכפי שמצינו, בשו"ת מן השמים סימן ג, לר"י ממרויש (מבעלי התוס', שאתה בטח יודע עליו מאחר שנאמר לו בתשובה ה', על היות יום י"ט בכסליו יום בשורה), שכתב בספרו, "ועוד שאלתי (מן השמים) על סדר פרשיות שבתפלין, וכך היתה שאלתי: אנא המלך הגדול הגבור והנורא חכם הרזים מגלה נסתרות מגיד נעלמות שומר הברית והחסד, הגדל נא חסדך עמנו היום וצוה למלאכיך הקדושים להודיעני את אשר נסתפקנו בסדר פרשיות של תפלין.
והשיבו: אלו ואלו דברי אלהים חיים, וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה. הקב"ה אומר הויות באמצע וכל פמליא של מעלה אומרים הויות כסדרן. והוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד".
ואף שלדברי ר"י ממרוויש, יש למחלוקת רש"י ור"ת בתפילין, מחלוקת מקבילה בב"ד של מעלה, (ואולי פי' "וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה וכמחלוקת למטה כך מחלוקת למעלה", אינו מתייחס רק למחלוקת התפילין, אלא שכך הוא גם בכל מחלוקת הלכתית בעולמנו, שמקורה במחלוקת עליונה), אך עדיין אין זה אומר שייתכן לחכמים שיקבעו הלכה לא לפי הבנתם באותה ההלכה לפי כללי הפסיקה שבעולמינו אנו, אלא לפי ה"מצב בשמים", שהרי גם בשאלת התפילין, שבשו"ת מן השמים, גם לאחר שידעו מהי "דעתו" של הקב"ה, לא נפסקה הלכה כמותו, ו"פסקו" לפי כללי הפסיקה, שהשמים שמים לה' ((ורק "בעלמא דאתי הויות באמצע", ראה רעיא מהימנא, במדבר פרשת פנחס דף רנח עמוד א) אך על הארץ קבלו עליהם את סדר הפרשיות כרש"י.
וכך גם במחלוקת אחרת בין הקב"ה והמתיבתא דרקיע, בדין "ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה", שהרמב"ם פסק (פ"ב מה' טומאת צרעת ה"ט) ש"ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק", אף שהוא "שלא כדעת הקב"ה" שבמאמר הגמרא (בבבא מציעא דף פו עמוד א), "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא. ב"ספק אם שער לבן קודם לבהרת , שהקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. ואמרי: מאן נוכח - נוכח רבה בר נחמני. דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות", וכתב שם הכ"מ, דאע"ג דהקב"ה אמר טהור, לא בשמים היא".
וכתב הר"ן (דרשות הר"ן מהדורת פלדמן, ירושלים תשל"ז, הדרוש החמישי, עמ' פו, דברים שחזר עליהם בדרוש השביעי, עמ' קיד), "וזו ההגדה צריכה ביאור, כי באמת לא היו משימים פקפוק במה שהשיגו מהשם יתברך שהיה מטהר, וידעו בבירור שהוא האמת ולא זולתו, אם כן היאך אמרו טמא, עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני. אבל הגדה זו מתפרשת על הדרך שכתבנו, כי עם היותם יודעים ש"ספק טהור" על דרך האמת, היו אומרים טמא, [שמאחר] שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא - אע"פ שהוא הפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי, והשאר אע"פ שהוא אמת, איננו ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה. כמו שלא טהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר, אע"פ שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כדבריו, ולא נסתפק להם שהענין מאת השם יתב', כמו שלא סופק על אלו, ואעפ"כ אמרו: אין תורה מן השמים. ולפיכך אמר מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני, ולא באתה לו ההכרעה מן הנאות כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבתי, אלא שהכריע ששכל האדם מחייב כפי התורה והמדוה שהיא נדרשת בהן. ומה שהיו מטמאין, לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי, או מהתרשלם בלימוד תורה בחייהם:
ומלבד אשר פסיקה, לא "על פי השכל שבהלכה וכלליה", אינה פסיקה, אלא שפסיקה "לפי עולמות עליונים", היא גם דרך "מסוכנת", אף כאשר הפוסק "ראשו בשמים", וכפי שכתב בשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן רח "הנה הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת ק"ד ע"א] הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל, ... ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף, ונביא הישמעאלים עשה כן, ושבתי צבי תר"ו אמר שנתהפכו המצות ונעשו מעשיין לאוין ומלאוין עשיין, ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה, מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה, כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות, יתבאר ויתפרש משמים כי אם על דעת חכמי ישראל, וזהו צורך גדול, וממילא אפילו יאמר אלי' בשם ת"ח בארץ ואין אנו יכולים לברר הדבר, ... אם כן אם נעשה מעשה עפ"י עדותו של אלי' תפוג תורה, כל אחד יאמר נגלה לי בחלום או אלי' אמר לי בשם פלוני ת"ח שאמר קודם מותו כך וכך, על כן אין לפסוק הלכה על זה וכיוצא בזה".
ועד"ז כתב בשו"ת תשובה מאהבה, לתלמידו של הנודע ביהודה (חלק א סימן כו)., אודות "והנה מיום שנתחדש ספר הזוהר הרבה נכשלו ע"י כי כמה דברים סתומים וחתומים אשר המציאו האחרוני' להתעות בני אדם יושבי חשך השכל, צאו וראו כמה קלקולים רבים קלקלו מאמיני הכלב רע שבתי צבי שבור ואחוזת מרעהו ברכי משלוניקי, ויעקב פראנק שם רשעים ירקב, ותלו דבריהם בספר הזוהר אשר בודאי לא יאונה לצדיק ר' שמעון בר יוחאי כל און".
ידוע לי שמנהגים רבים מבוססים על יסודות "מיסטיים", כגון הנומורולוגיה של חסידי אשכנז, "דורשי רשומות הם חסידי אשכנז אשר היו שוקלין וסופרין מספר מנין תיבות התפלות והברכות וכנגד מה נתקנו", (טור אורח חיים סימן קיג, וראה דניאל שפרבר, "הנומורולוגיה כגורם בקביעת הנוסח ועיצוב המנהג", מנהגי ישראל, ב עמ' קנז-קצב), ובתקופה מאוחרת יותר, המנהגים "עפ"י קבלה", (ראה את מאמרו של פרופ' מ. חלמיש, מנהגי ישראל א, עמ' קעג- רכה, אך איני חושב שיש מי שטוען, שהדרך היחידה והאמיתית היא הדרך "עפ"י חכמת האמת", (ואעיר שלא כ"כ ברורה לי משמעות "כן כותבים הפוסקים, אבל המקובלים כותבים...", וד"ל, ואכ"מ),
בדבריך טענת לסיוע מדברי ר"ת והרמב"ם, הר"ת שעליו דברת לא היה ולא נברא, ואת הרמב"ם חיפשתיו בדבריך ולא מצאתיו, עד שמצאתי את דברי איקא, "המתחיל במצוה אומרים לו גמור... מאחר שהינך מדבר בשם הרמב"ם ומצהיר בשמו הצהרות אולי בכל זאת תעשה עימנו חסד ותביא את המקור", והבנתי שלא מצאתיו, משום שלא הבאתיו, וגם אח"כ לא עשית עמה חסד ולא הבאתיו, בקשה לי אליך, כשתמלא את בקשתה, תקיים גם את הבטחתך אלי "ואם מישהו יטען שלא כך הוא , נתתי לו אתגר, שיבאר את מה שהקשיתי לעיל לדעת התוס' והרמב"ם, ואם ימצא ביאור לזה, אז אביא הוכחות נוספות...".
אך למען האמת איני מצפה להם.
כי שיחה זו שהיא משנת תשי"ג, (לקוטי שיחות לכ"ק אדמו"ר חלק ט"ז, עמודים 100+), היא מסוג השיחות שבהן נעשה נסיון להסביר תופעה או הלכה, בהסבר רוחני, "עפ"י חסידעס", ואם תרצה לפי הסוד שבפרד"ס, שאינם דורשים הוכחה, אלא כלי להתלבש בו, מסוג ההסברים שעליהם נוכל לומר "אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה", ואשרי המאמין.
ולעצם דבריך, על הדעות הקיצוניות שלי, אם ככונתך למה שכתבתי שהאמת היחידה היא שאין אמת, לא שאלת אותי למה היתה כוונתי, אבל ידעת שהיא דעה קיצונית אך אני אל דברי המהר"ל (נתיב האמת פרק א, סוף דף קצה) היתה כוונתי, המסביר את מאמר הגמרא (שבת דף נה עמוד א,יומא דף סט עמוד ב, סנהדרין דף סד עמוד א, "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת", ולאחר ששואל, מדוע רק האמת היא מדתו של הקב"ה, ולא שאר המדות, הוא כותב "ויש לפרש כי לכך חותמו של הקב"ה אמת, מפני שהוא יתברך אחד, ואין שני לו ולפיכך חותמו של הקב"ה אמת, כי אין דבר שהוא אחד רק האמת הוא אחד, ואי אפשר שיהיה האמת שנים". אף שייתכן "כולם נתנו מרעה אחד" ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", (ראה דבריו בדרך חיים פרק ה משנה יז, ובאר הגולה הבאר הראשון, שאף זה אינו אלא בשכל שבתורה אך לא כאשר הדבר נוגע להלכה, הנקבעת ע"י השכל).
אך הריטב"א (עירובין יג, ב), לאחר שמביא את שאלת רבני צרפת, איך ייתכן ששני ההפכים יהיו דברי אלוקים חיים, ואת תשובתם "שכשעלה עלה משה למרום לקבל תורה, הראו לו על כל דבר מ"ט פנים טהור, מ"ט פנים טמא, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור, לחכמי ישראל שבכל דור", הוא מסיים "ונכון הוא לפי הפשט, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר".
הריטב"א לא הסביר מהו הסוד, אך המהרש"ל מביא (בראש הקדמתו לים של שלמה, חולין) ששורשי הנשמות השונים של החולקים הם הסיבות, מדוע האחד מתיר והשני אוסר, אלא שהוא מקדים שדבר זה כתבו "המקובלים", והיינו שהוא טעם קבלי, ואף לדבריו אין פירוש הדבר, שמותר לחכם לפסוק לפי שורש נשמתו, אלא ש"כיוון מחשבתו" של הפוסק הוא לפי שורש נשמתו.
ב"הגיגי לבך", שאותם העלית על הכתב, ביום 22/6, כתבת: "אקוה שנושא זה ימוצא וידונו לענינו, ונחסוך את הדיונים בנושאים צדדיים: אם הבעיה היא אצלי או אצלך, ואם יש כאן יושר אינטלקטואלי או לא. כתבתי כמה פעמים שהנושא הזה נבוך אני בו זה שנים רבות".
מי שאינו חושש להביא בשם ר"ת, דברים שלא אמרם, גם לא ימנע את עצמו מלשאול "כיצד מעשרין את המלח",
ואם אכן הנך נבוך, לאחר שתעיין בדברי התוס', ותלמד את השיחה, עיין במאמרו של אבי שגיא, "אלו ואלו דברי א-להים חיים, על אפשרות ריבוי ההכרעות ההלכתיות הסותרות", בספר "הגיון, מחקרים בדרכי חשיבה של חז"ל", עמ' 113- 173, הוצאת אוניברסיטת בר אילן – ישיבה יוניברסיטי.
ואסיים בדברי הפילוסוף, שהביאם הרז"ה בהקדמתו לספר המאור, "ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אהובינו, אך האמת אהוב יותר".
 |
|
|
