| נשלח ב-29/6/2003 23:00 |
 |
| |
אינטאיציה
נראה כי הגבול בין אינטואציה לבין מה שנחשב כידוע ולא אך ידוע אינטואיטיבית, אינו שוני מהותי, אלא בהירות יתירה ויכולת ניסוח ותמלול.
מסתבר גם שהרבה רעיונות שאנו מייחסים לזולתנו ואף לרבותינו היו אצלה כאינטואציות ואנו מפתחים ומתמקדים בנקודה הנלמדת מהאינטואציה שלהם, הנהגות ולפעמים אף אמרות.
השטח של אינטואציה הוא גדול ויש מקום לדון בו מכמה הביטים.
אתחיל אני באחד מהם -
ראוי להעביר כל תובנה דרך בחינת האינטואיציה גם כן
לאינטואיציה קנה מידה וחשיבות רבה. אם האינטואיציה אינה מסכימה לרעיון, הרי שיש איזה נתון ששולל את התיאוריה או שיש נתון מבלבל המונע מלקבל אותה. לכך חובת הפילוסוף הבא להנחיל איזה עניין, לסלק מפני עצמו ושומעיו כל בלבול. לשלמות מפעלו עליו להסיר את הנתון הגורם לאינטואיציה שלא להסכים עם התובנה שהוא קובע. הצורה להסיר נתון אינטואיטיבי, יש לנתח את הנתון התת מילולי ולתת לו את ההקשר הנכון, ולפעמים יש להראות כי סיבת האינטואיציה מדימוי לדבר דומה ולפעמים אך מהרגל. חובה זו, לטפל באינטואיציה לא מומשה בידי כולם. רוב רעיונות הפילוסופיה הבלתי מתקבלים על הציבור הממוצע, הוא משום נקודה זו, האינטואיציה שלהם דוחה את דברי הפילוסוף כבלתי הגיוניים וקבילים [או לא משמעותיים לחיים]. מלבד זאת, כפי שנאמר קודם, תיאוריה שלא הסירה את המנוגד האינטואיטיבי לרעיון, אינה יכולה לראות את רעיונה כשלם ובטוח.
ניתן גם להשתמש בחלק מהדוגמאות שהוזכרו כבר בקטעים הקודמים. נביא בכל זאת דוגמא מתיזה אחת -
ירמיהו בנתהאם (1748-1832) סבור כי המניע לפעולתו של האדם הוא תמיד שאיפה להבטיח לעצמו הנאה, ולמנוע מעצמו צער. "הטבע העמיד את האנושות תחת מרותם של שני אדונים, הצער וההנאה... הם שולטים בנו, בכל אשר אנו עושים, בכל אשר חושבים, בכל אשר אנו אומרים". בנתהאם אף קבע את מירב ההנאה כקריטריון ברמת החיים האישיים של כל אחד ואחד. ברור שהאינטואיציה סולדת מהנאה כקריטריון עצמאי לבחירת האדם. האדם מזהה וחש כי בחירותיו אינם בהכרח לפי קריטריון של הנאה ובכל זאת מוצא חן בעיני האדם לבחור לעשותם כמעשים ישרים ונכונים. אין כאן המקום לדון על הבעייתיות של תורתו, אך דבר ברור ניתן לזהות על תורתו שלא נבחנה ולא התיישבה עם האינטואיציה האנושית, לאמור לעיל, אינטואיציה זו היא האבן בוחן המשקף את הבנת המציאות הטבעית ויש לבחון אותו או להסביר איך הוא נוצר אם נניח ויש לשלול אותו. בנתהאם עצמו חש בבעיה הזו, הוא חש כי הדברים אינם מתיישבים על הלב, לצורך כך עשה את עקירת התחושה האינטואיטיבית חלק מתורתו. כשהוא בונה את מהלך הדרך אותה הוא מציע, הוא כותב דוחה במפורש את המסורת, את הסמכות הדתית או את ה"אינטואיציה" האישית, בכל הקשור באמיתות מוסריות. יש לציין שגם בנתהאם לא יכל להרשות לעצמו להתעלם מבקשת הצדק, וניסה לשלב די בכוח את הדרך שלו עם טובת הכלל. אצלו למשל, נוכל לראות איך חוסר ההתחשבות באינטואיציה גרמה לטעויות יסודיות בגישה וגם בכלל הגישה. כך גם ניתן לבקר כל רעיון משונה הנוגד למהלך האנושי הטבעי, למשל הרעיון של אפלטון בבואו לקבוע סדר מדיני מועדף. הוא מציע לבטל את מוסד הנישואין ושהממשלה תזווג לצורך ילודה את אלו שעל ידם יהא הוולד מוצלח לפי תכונות גוף ונפש. אין ספק שרעיון כזה לא יתקבל חוץ מעל ידי כפייה. הסיבה אינה בהכרח טעות אלא חוסר יחס ויישוב הרעיון עם האינטואיציה המושרשת ביחס לנישואין.
אין ספק שעל ההתחברות האינטואיטיבית לרעיונות הפילוסופיים, להיות חלק מהתעסוקה הבוחנת ובונה כל תזה הבאה לחדש ולשנות מהתובנה הפשוטה והטבעית. תזות כאלו אינם חסרים על פני מרחב הפילוסופיה. לכן חשוב להדגיש נקודה זו כמרכיב חשוב במבנה וחקר הרעיונות בתחום הפילוסופיה ובכל מדע רוח הבונה ומייצר תובנות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/6/2003 23:07 |
|
| |
אולי ניתן לפרש עניין משה רבינו בבימ"ד ר"ע, שלא הבין. כי אצלו היו חלק מפרטי העיקרים ברמת אינטואיציה, ואילו ר"ע כבר קבע הגדרה לכל חלק ומשמעות בפני עצמה. זה אולי נכון, אבל הפשט הוא יותר פשוט, ואין כאן עניינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/6/2003 12:19 |
|
| |
יהוסף,
מאד חשובה ההדגשה לה רמזת גם בהודעתך השנייה שגם האינטואיציה היא סה"כ הבנה פילוסופית אלא תת-מילולית.
אורבערפל כתב [http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=286125]:
"תורת ישראל טומנת בחובה יסודות פילוסופים עמוקים המעניקים למשכיל בם אפשרות לסידור מחשבותיו, זיקוק השקפותיו והכוונת בחירותיו אל הנכון." וזה בעצם כולל יסודות מנוסחים פילוסופית ויסודות ריגושיים-אינטואיטיביים שהם פילוסופיה תת-מילולית.
הריגוש הוא סך הכל מודעות פילוסופית אלא שהיא פועלת בתאוצה מוגברת!
הגיע לידי מכתב מאדם בלתי אורתודוכסי שטעם מעט מהיהדות. הוא כתב לרבו שהטעימו מהיהדות את אותה הטענה שכאילו יש פילוסופיה ויש ריגושים [וכפי שטען עגלוננו בעבר]. אך מעצם ניסוח הטענה על תועלת הריגושים והנוסטלג'יה, ניתן להבין כי לאמיתו הכל מודעות, אלא ברמות שונות.
אכן מי שאינו מודע לניסוחים פילוסופיים יושפע יותר מריגושים ללא ניסוחים [כהדגשת המכתב], אך סה"כ הכל צורה של החדרת היסודות הנכונים במודעות.
וז"ל המכתב באנגלית [שאינו מחדש כ"כ אבל ניסוחו הברור מועיל להבנה שגם הטוענים לריגושים שביהדות, שמים לב שהמטרה היא "דעת הווה" ושהמצוות מובילות להכרה]:
Judaism is, after all, our culture, and the shapes of hebrew letters, the tunes to songs, the smells of food, the sounds of tefillah, i.e the aesthetic aspects of judaism, are just as important as a philosophical proposition. The goal is to perceive God in the world, or the world as God (and not mixing species keeping God's beard combed), and what leads a Jew to that recognition is the Mitzvot. And, after all, the Mitzvot are cultural forms, dependent of feelings. Ther are not merely philosophical principles. Here lies the problem. There are other philosophers, Spinoza in Europe, Abhinavagupta in India, who have argued for nondualism and have claimed to realize it. People who don't have any affective connection to Hebrew, tefillin or Torah study because they werent raised Jewish, or else could never get married and have children because they are homosexual, or else can't stand the sexism in Jewish culture because they are feminist women, are going to find it very difficult to realize God through the Mitzvot. And not for any lack of philosophical understanding, just because they lack an aesthetic, emotional affinity for it.
I happen to like Hebrew, Torah, Tefillin, Rabbis, Jewish women... however I have a hard time accepting the philosophical truth claims Judaism makes: revelation of Torah above all other people's claims to revelation, binding nature of the mitzvot, and I question some of the ethical values enunciated in the Amidah and Aleinu: smashing other peoples idols, rebuilding the Temple, patriarchal or sexist language, etc. That makes it hard for me to consistently practice Judaism. I practice it inconsistently. Because I have such a strong affective/emotional affinity of Yiddishkeit, I can't not keep some connection. Partly, because you are such a good teacher. Partly because my parents celebrated Erev Shabbat with Hebrew songs and challah. Nostalgia and philosopy? Ein bissel of this, ein bissel of that...
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2003 15:54 |
|
| |
יהוסף
התפיסה האינטואיטיבית קשורה לתחושה לא מושכלת, והיא למעשה ניחוש באמצעות הדמיון והרגש.
אולי תוכל להסביר מה להבנה שהיא פרי מחשבתו הטהורה של הכוח השכלי ולאינטואיציה שהיתה חסרה לרבי עקיבה כדי להבין! להכנס לפרדס ולצאת ממנו בשלום היה מסוגל?
אדם נברא בצלם אלוקים משמעותו שהוא מסוגל לתפוס דברים שאינם בחוש!
אולי תוכל להביא את המקרה כדי לברר אותו?
ואני לא מסכימה עם הקביעה שאפלטון התעלם מהאינטואיציה וניסה "לשלב די בכוח את הדרך שלו עם טובת הכלל". ההיפך הוא הנכון, הוא התעלם מה"הכרה השכלית הטהורה " והשתמש בתחושותיו באינטואיציה על מנת להגיע לאידיאל אותו הוא רואה כטובת הכלל. או לחילופין חוסר השימוש הנכון בשיקול הדעת בחיפוש אחר האמת הטהורה שהיה עליו להשתמש בו על מנת להגיע לטובת הכלל, הוא שהנחה אותו. התיאוריה שלו היתה בגדר ניחוש שהוא הגיע אליו באמצעות הדמיון הפרוע.
ההבנה הלקויה שלו והחלוקה הפופולרית המוטעת שלו בין הגוף לנפש היא ששימשה לו בסיס לכל התיאוריה הבלתי מציאותית שבאו בעקבותיה
ווטו
את היסודות הריגושיים - אינטואיטיביים שהם פילוסופיה תת- מילולית , אתה אינך יכול להעביר לאדם אחר, היא שלך, ואך ורק שלך. וכל ניסיון לנסות לתרגם את המילוליות – יהיה פתטי וחסר תועלת .
ההכרה הזאת אליה אדם מגיע מעורבבת בדמיון של "החכם"
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2003 16:06 |
|
| |
איקה,
מסכים עקרונית למה שכתבת שהאינטואיציה היא רק שלי, אבל אם אני מוצא חבר עם אינטואיציה דומה יש סיכוי שיחד נמצא את המילים וזו המעלה הגדולה בחברותא!
לגבי מה שכתבת ליהוסף על ר' עקיבא, לא קשה מהכניסה לפרדס. אם האיטואיציה היא בריאה ובהירה גם אם אין עדיין מילים זה לא יוצר בעיה אלא בתקשורת כפי שכתבת!
|
|
|
|
| נשלח ב-1/7/2003 18:56 |
|
| |
וטו
לא הבנתי את תשובתך לגבי רבי עקיבה.
מסכימה עקרונית למעלתה של החברותא רק במקום "אינטואיציה דומה" הייתי אומרת "השגה שכלית דומה, או שווה פחות או יותר.
אריסטו כלל את המדמה בשכלי, וניתן להבין זאת משום נקודת המפגש בשתי פונקציות אלה, שהרי כאשר האדם מדמה, הוא מפעיל את מחשבתו.
ההבחנה העמוקה והחשובה של הרמב"ם כשהוא מחלק בין השכלי למדמה, הוא שמבהיר שההכרה השכלית היא אחת ויחידה לכל בני האדם, והדמיון לא! הוא שונה בין בני האדם!
תוקן על ידי - איקה - 7/1/2003 7:21:31 PM
|
|
|
|
|
,
