איש ערבות
ההגדרות שכתבת לא רק שאינם מדוייקות אלא לא נכונות.
כל ההגדרות והחילוקים בין מעשה גדול למעשה קטן אין להם כל מקור ואינם נכונות. אתה מערבב את הדברים,
תפיסת יד אדם, זה מציאות ולא שייך למעשה לשם ע"ז. עכו"ם שעשה לשם ע"ז – מיד נאסר. ואילו ישראל צריך גם שיעשה לשם ע"ז וגם שיעבדנה.
אולם עכו"ם אוסר בהשתחוייה רק אם הדבר הוא מעשה אדם, וזה נקרא תפיסת יד אדם.
ועכשיו להגדרות שלך: ( בצבע אדום)
ה. הגדרה – דבר שיש בו תפיסת ידי אדם, אבל לא לשם עבודה זרה.
דוגמה – נטע אילן12 סתם לא לשם עבודה זרה אלא לשם פירותיו ולבסוף השתחווה לו. או אדם המשתחווה ללבנה שהיא עשויה בידי אדם לשם בנייה.
דין – לרבי יוסי הגלילי ורבי יוסי ברבי יהודה: אסור. לתנא קמא: מותר. וכן פסק הרמב"ם כתנא קמא להתיר13.
דברים אלו לא נכונים!!! אין הבדל בין מים שנטל בידיו, לבין מי שעשה לבינה. אין חולק על כך שזה נקרא תפיסת יד אדם, ועכו"ם שהשתוחווה ללבינה אסרה.
רמב"ם ע"ז פ"ח ה"ב' "מים שעקרן הגל והשתחוה להן לא אסרן. נטלן בידו והשתחוה להן אסרן. אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם מותרות שהרי אין בהם תפיסת ידי אדם."
ו. הגדרה - דבר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל, אך עשה בו מעשה קל סתם, שלא כהכנה ושלא לשם עבודה זרה.
דוגמה – מים שעקרם הגל ונטלם בידו ולאחר שנטלם בידו נמלך להשתחוות להם. או אדם שטלטל אבני הר שנידלדלו ונעקרו ממקומם, ולאחר שטלטל סתם שלא לצורך עבודה זרה, השתחווה להם ועבדם.
דין – השאלה כאן האם המעשה הקל הופך את אותם חפצים בהגדרה לבעלי תפיסת ידי אדם או לאו, וגם כאן קיימת אותה מחלוקת כבסעיף הקודם, לרבי יוסי הגלילי ורבי יוסי ברבי יהודה: אסור. לתנא קמא: מותר. ופסק הרמב"ם כתנא קמא להתיר14.
14. אין התייחסות ישירה לכך בגמ' או בהלכה כיון שכל הדוגמאות הדומות מדברות בפשטות על האמור בסעיף הבא שזהו מעשה קל הבא כהכנה לעבודה זרה – אך ברור שאין דינם חמור מהאמור בסעיף הקודם בדבר דבר שיש בו תפיסת ידי אדם אבל לא לשם עבודה זרה כמו הנוטע אילן לשם פירותיו ונמלך לבסוף והשתחווה לו.
זה פשוט לא נכון. הרמב"ם פוסק שמים שעקרם הגל ונטלם בידו סתם, נאסרים בהשתחוויה.!! ולכן גם עכו"ם שהשתחווה ללבינה אסרה.
ז. הגדרה - דבר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל, ועשה בו מעשה קל כהכנה לעבודה זרה.
דוגמה – מים שעקרם הגל ונטלם כדי להשתחוות להם. או אדם שטלטל אבני הר שנידלדלו ונעקרו ממקומם, כדי להשתחוות אליהם ולעובדם. או אדם שזקף ביצה כדי להשתחוות לה.
דין – בכל אלו פסק הרמב"ם15 כי הם אסורים בהנאה16.
15 הלכות ע"ז פ"ח ה"ב "מים שעקרן הגל... נטלן בידו והשתחוה להן, אסרן. אבני הר שנדלדלו ועבדן במקומם, מותרות שהרי אין בהם תפיסת יד אדם".
אתה מכניס ברמב"ם דברים שלא כתב!. הרמב"ם לא כותב שנטלן כדי להשתחוות להם.
ח. הגדרה - דבר שיש בו תפיסת ידי אדם, ועשה בו מעשה קל כהכנה לעבודה זרה.
דוגמה – אדם שזקף לבינה כדי להשתחוות לה וכדומה.
דין – אסורים בהנאה17.
ט. הגדרה - דבר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל18, ועשה בו מעשה קל לשם19 עבודה זרה.
דוגמה – גרר ביצה לשם עבודה זרה וכדרך עבודתה20.
דין – אסורה בהנאה21.
י. הגדרה - דבר שאין בו תפיסת ידי אדם כלל, אך עשה בו מעשה חשוב בגופו לשם עבודה זרה.
דוגמה – שחט בהמה לשם עבודה זרה. חפר בקרקע עולם בורות שיחין ומערות לשם עבודה זרה. חפר מעיין יחיד לשם עבודה זרה וכו'.
דין – בכל אלה פסק הרמב"ם22 שאסורים בהנאה23, כיון שבכך הופך אותם האדם לבעלי 'תפיסת ידי אדם'.
אתה מערבב את הדברים. אין שום הבדל מה עשה. לשחיטה קורא הרמב"ם
מעשה כל שהוא. אם עכו"ם עשה לשם ע"ז, אסרה. וזה לא קשור לתפיסת יד אדם, ואם לא עשה לשם ע"ז, זה נקרא תפיסת יד אדם. ואז רק אם עבדה אח"כ נאסרה.
י"א. הגדרה - דבר שיש בו תפיסת ידי אדם מוחלטת לעבודה זרה מלכתחילה.
דוגמה – יצר פסל כדי לעובדו. בנה בית או חצב אבן או נטע אשרה, כולם לשם עבודה זרה.
דין – לדברי הכל הרי הם אסורים בהנאה24.
כאשר עושה פסל לשם ע"ז. זה לא קשור לתפיסת יד אדם. תפיסת יד אדם זה שעשה לא לשם עבודה זרה, ורק אז העכו"ם אוסר אם השתחווה. אבל עשה לשם ע"ז העכו"ם אוסר אפילו בלי השתחוויה ואילו הישראל אינו אוסר אלא לאחר שגם השתחווה .
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ז הלכה ד
מה בין עבודת כוכבים של עובד כוכבים לעבודת כוכבים של ישראל, עבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה בהנאה מיד שנאמר פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה לו אלוה, ושל ישראל אינה אסורה בהנאה עד שתעבד שנאמר ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודתה.
עד כאן הסבר הטעויות בהגדרותיך.
ולכן.
עכו"ם שהשתחוה ללבינה שנוצרה בידי אדם אסרה. אין זה שונה מנטל את מי הגל בידיו סתם. והשתחוה להם אסרם כך פוסק הרמב"ם. כל שאר החילוקים שכתבת אינם אלא דברי נביאות שאינם נכונים.
ולכן, לבינה אין צורך במעשה כדי שתיאסר ע"י עכו"ם בהשתחוויה. ואילו ביצה שהטילה התרנגולת בבית. הרי היא כאבני הר שנידלדלו, שצריכים תפיסת יד אדם כדי שעכו"ם שישתחוה להם יאסרם.
ולכן, דברי ר' יהודה אמר שמואל שישראל שהציב לבינה להשתחוות לה ובא עכו"ם והשתחוה לה אסרה, כי שם יש רק חסרון של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והואיל ובהצבתה על מנת להשתחוות לה גילה דעתו שניחה ליה בעבודתה, מימילא נפל החסרון של אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן נאסרה.
אולם בביצה יש חסרון נוסף שהוא חוסר תפיסת ידי אדם. מלבד גילוי הדעת שמאפשר לנוכרי לאוסרה.
ולכן הגמ' בהתחלה רצתה להוכיח משאלתו של חזקיה אם הציבה והשתחוה לה היהודי. מכאן ראיה שצריך גם באבני הר שנדלדלו תפיסת יד אדם.
ומתרצת הגמ' שמדובר שהגוי השתחוה לה, ושאלת חזקיה היתה על הגילוי מילתא שמאפשר לגוי לאסור דבר שאינו שלו. ולא מוכרח שכוונתו גם לצורך בתפיסת יד אדם,
עד כאן הגמרא פשוטה.
ושואל האבי עזרי. הרי בלבינה שנוצרה בידי אדם צריך הצבה לשם ע"ז רק בשביל הגילוי שמאפשר לעכו"ם לאסור דבר שאינו שלו בהשתחויתו. אבל לשם תפיסת יד אדם אין צורך בהצבתה כי היא מעשה ידי אדם. וא"כ למה כותב הרמב"ם שהצבתה היא מעשה?.
וממשיך האבי עזרי שלא יתכן שהרמב"ם מתכוון לומר שהצבתה היא גילוי מלתא שניחה ליה בעבודתה ולכן יכול העכו"ם לאסור דבר שאינו שלו. שהרי העיקר חסר מן הספר, היה צריך לכתוב שהצבת היא גילוי מלתא ולא שהצבתה היא מעשה.
ולכן אומר האבי עזרי, שהמילים הללו שהצבתה היא מעשה שייכים להמשך שאם הציב ביצה. ששם יש גם חסרון של תפיסת יד אדם, שהרי הרמב"ם פוסק שאבני הר שנידלדלו אינם נאסרות בהשתחויה. ולכן גם ביצה צריכה הצבה כדי שיהיה בה תפיסת יד אדם , ( כמו מי הגל שאוסף בידיו.) מלבד הצורך בגילוי מלתא.
עד כאן דבריו.
אמת, שגם דעתי אינה נוחה מהזזת מילים ברמב"ם ודבריו אכן קשים . שאר שאלותיך לא רלונטיות.
אולם מה שמתרץ האדמו"ר מלובביץ. שכוונת הרמב"ם שצריך מעשה כדי לגרום לגילוי מלתא, היא מוקשית עוד יותר.
א. אין זכר ברמב"ם לכך שכוונתו בהצבה לשם גילוי מלתא אלא אומר שהצבתה היא מעשה. ( כדברי האבי עזרי)
ב. כל החידוש הזה שכוונת הרמב"ם בהצבתה היא שצריך מעשה לגילוי מלתא, לא ניתן להכניס בדברי הרמב"ם. לפי דבריו של האדמו"ר היה הרמב"ם צריך לכתוב בפירוש שצריך מעשה לגלוי מלתא והצבה זו היא מעשה המועיל לגילוי מלתא.
עכ"פ עצם חידושו של האדמו"ר מלובביץ שגילוי מלתא עוזר לכך שאם עכו"ם יעבוד את הע"ז של הישראל רק אם עשה גלוי מלתא ע"י מעשה צריך הוכחה. ולא משמע כך מהגמ'.
שהרי הגמ' שואלת אולי הם הסכימו לעבוד רק לעגל הזה אבל לא קיבלו עליהם ע"ז? ומתרצת שאמרו אלה אלוקיך ישראל שהתאוו לאלוהיות הרבה. דהיינו שבמעשה שעשו לא מספיק גילו דעת שרוצים לעבוד ע"ז. אלא רק במה שאמרו אח"כ. וא"כ הגילוי מלתא לא היה ע"י מעשה.
גם הסברו שרק גילוי מלתא כזה הוא מספיק חשוב כדי העכו"ם יחשב לשלוחו, ואילו גילוי מלתא בלא מעשה אינו מספיק חשוב שאז אין כאן שליחות לעכ"ום. ולפי זה להסביר את ה"שליחות". כאן . אלו דברים שאין להם בסיס או מקור. אפשר להמציא כל מיני חילוקים וסברות אולם צריך מקור לחילוק כזה.
ולדבריו על אהרון. ונסיונו להסביר כי אהרון לא רצה לקנות את הזהב, ומימלא לא היה יכול לאסור אותו, כי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולא עבר על איסור עשית ע"ז.
הדברים פשוט לא נכונים.
ע"ז של ישראל צריכה הן להעשות לשם ע"ז והן להיעבד. עשייתה אינה משנה מי עשה אותה. ולכן אם ישראל לקחו פועל שיעשה עבורו את העגל, הרי העגל נעשה לשם ע"ז. הפועל הוא ידא אריכתא של הבע"ב. וכאשר יעבדו אותו. הרי הוא יאסר. כך שלא משנה אם הזהב שלו או לא הרי זה נחשב לעגל שנעשה לע"ז. והעושה ע"ז לאחרים לוקה.
ואפילו אם הוא לא התכוון לעשות ע"ז מספיק שבעה"ב שנתן לו את הזהב חשב לעשותו לע"ז , מחשבת הפועל לא משנה.
ודבריך שלפירוש השני ברש"י אהרון כלל לא עשה את העגל. א"כ אין זה משנה אם קנה או לא קנה את הזהב. כך שלא צריך את כל הסברא הזו.
אם בכ"ז מעניין אותך או את מישהו מהקוראים מה התירוץ על הרמב"ם שיפנה באישי ואני אכתוב לו.
