''כן בנות צלפחד דוברות, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם'' (כז,ז)
''כן מטה בני יוסף דוברים... ולא תיסוב נחלה ממטה למטה'' (לו,ה;ז)
''תנא: בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן''. (בבא בתרא קיט,ב)
לא מכבר נערך בירושלים כנס נשות 'קולך', וזו הזדמנות להעיף לעברן נקודת מבט. כידוע, בציבור הדתי-לאומי מתחולל פולמוס ער ומתוקשר אודות תנועת נשים דתית זו, שחרתה על דגלה מגמות פמיניסטיות בזירת החיים הדתיים והסתעפויותיהם (הגדרה בלתי רשמית). יש הדורשים לגנאי את הקולות הבוקעים מבית מדרשן, ויש הדורשים לשבח ומצדיקים את טענותיהן ומאבקן.
''ואלו לשבח''
סוגיות רבות נראות בעיני מוצדקות, כמו חשיפת אלימות במשפחה גם בחברה הדתית, מאבקים בלתי נלאים להקלת מצוקתן של עגונות ומסורבות גט, לימוד תורה מקיף לבנות וכניסת נשים לתפקידים תורניים כטוענות רבניות ועסקניות-דת (במועצות דתיות, למשל). ב'תחומין' (יט עמ' 17) פרסמתי מאמר על 'נשים בתפקידי ציבור', וגיליתי פנים להיתר נרחב.
בכנס האמור נשאתי הרצאה בסוגיית 'נשיות וגיור' ושטחתי את עמדתי כי הגיור הינו 'עולם נשי', למימות רות המואביה ועד למרינה ממוסקבה ויוליה מקייב. יש לכך משמעות רבה בכמה היבטים מעשיים בתחום הגיור, ואין זה מקומן. מכאן, טענתי, ראוי כי מערכת הגיור תתנהל רובה ככולה בידי נשים, פרט לבית הדין שחייב להיות ''שלשה הראויים לדון'', ואשה אינה כזאת, כשם שאיננה מצטרפת למנין.
[ללמדניות וללמדנים אוסיף משפט: גם אם בדיני ממונות ניתן לקבל אשה לדון, בהסכמת שני הצדדים, כדברי הראשונים אודות דבורה הנביאה-השופטת ש''קבלוה עליהם'' (ראו במאמרי הנ''ל), אעפי''כ בגיור לא ניתן 'לקבל', משום שאין לפנינו שני צדדים. אין תפקיד דייני גיור להכריע בין גירסאות הצדדים, אלא לשמש 'אינסטנציה' ו'מעמד' של ועדת קבלה לעם ישראל, ולכך דרוש הרכב מוגדר: 'ראוי לדון' בסמיכת חכמים.]
ואלו בפושרין
לסוגיה מרכזית ביותר, אולי מוקד הפמיניזם הדתי, אינני מסכים, אם כי אני מסוגל להבין את 'הצד השני', ולכן אדון אותן בפושרין, לא ברותחין ולא בצוננין. כוונתי למעורבות הנשים בהליכות בית הכנסת ובטקסי דת למיניהן, החל מעריכת קידוש ו'שבע ברכות', עובר לקריאת מגילה וריקודי ס''ת, וכלה בעלייה לתורה וחזנות-נשית. גם אם ניתן למצוא פתחים הלכתיים (ומי כמוני אמון על אתגר זה בנושא טכנולוגיה ושבת, למשל), יש בחלק מן השאיפות הללו משום פריצת המסורת והתדרדרות לתהום הרפורמי. התבוננו, למשל, בתצלום 'נשות הכותל' הפסיבדו אורתודוקסיות, עטויות הטליתות ועדויות הכיפות!
''ואלו לגנאי''
אולם הקול השולט, הבוקע ממקהלת 'קולך', הוא קול ענות מלחמה, שאגת לביאות פצועות(?) כנגד רבני הקונצנזוס הטורפים. העומדות בראש 'קולך', ובמיוחד 'דוברות בנות צלפחד' (''כן בנות צלפחד דוברות''), אינן נלאות מלגנות מעל כל במה את 'קליקת הרבנים'. כלנו, כמעט, בעיניהן כמרים שונאי נשים בגלוי (ואוהבי בסתר?). למטר התוכחה שישלח כנגדי: זאת מנין? מי אמר והיכן? אשיב: קראו את כתב האשמה היזום ע''י 'קולך', ב'הארץ' עש''ק בלעם, שקליפתו; יש להעדיף שירות צבאי על פני שירות לאומי מבחינת תומתן של הנערות, ותוכו רצוף משטמה לרבנים ברמת 'מתחת לחגורה'.
'דוברות' אלו שברו את כל הכלים ביחסם לרבני הציונות הדתית, באובססיה המלחמתית כנגדם, ובשאלת יכלתם בכלל לשמש מורי תורה ומורי דרך לנשים. גם קול נעימתם הראויה נבלעת בקקפוניה הצורמנית, ותבשילן הוקדח. לא ניתן, לדעתי, להחליף את הרבנים וגם לא את הנשים; שמא ניתן להחליף את ה'דוברות'?
בני דודים
ואחתום בדרשנות מן השרוול; חז''ל מהללים את בנות צלפחד (כמצוטט לעיל) ''חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן''. חדי אוזן ודווקני לשון ישמעו בכל אחד מתארים אלו פנים לכאן ולכאן: ''חכמניות'' - בפשוטו לשון חכמה, ובסלנג לשון התחכמות. ''דרשניות'' - בפשוטו יודעות ספר ובעלות דרש, אך אולי גם בעלות דרישות, תובעניות. ''צדקניות'' - במקור צדיקות ויראות שמים, ובמרומז: לשון צדקנות והתחסדות.
ולבסוף עצה טובה: ''זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמר... למשפחת אביהם תהיינה לנשים, ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה... ותהיינה... לבני דודיהן לנשים ''. והעירו חז''ל: ''בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים שנא' 'לטוב בעיניהם', אלא... עצה טובה השיאן הכתוב'' (ב''ב קכ,א). למרות שהן צודקות וה'טוב בעיניהם' ישר, אעפי''כ הקב''ה מייעצן: הינשאו לבני הדודים ואל תפגעו במדורת השבט. זכרו: אנחנו בני דודים!
(נכתב: יח בתמוז)
http://www.zomet.org.il/
 |
|
|
