דיבוקים (קבלה, אנתרופולוגיה)

ישנה מערכת דמיונית מופלאה וגאונית המתגלה היום במדע. לא רק אצל אוטיסטים, אבל גם אצל שפויים.

ישנה תופעה הנודעת יותר ויותר הנקראת סיינסטהיזה synesthesia שפירושה תיאום בין חושים. כאשר שומעים או ממששים דבר המרשים מאד, מופיעות מראות בחוש הראייה (כמו במתן תורה 'וכל העם רואים את הקולות' - אולי ישנם רשמים עוצמתיים הגורמים סיינסטהיזה לכל העם, אבל לא זה הנושא כאן להסביר את תיאורי התורה המופלאים)!

מאמר בנושא:
http://www.discover.com/dec_99/featsyn.html

זה מעניין אותי, שיש אנשים שתמיד יבקשו תירוצים למעשיות שאינם נוחים להם, וכמו כאן, קודם יאמרו שאינו אמת, אח"כ יאמרו אולי מעשה שדים, אח"כ יאמרו אולי נבארנו ע"י ליבוביץ, אבל שהיה כמו שהיה באמת זה לא עולה על דעתכם? ואמאי?

בר"פ,

הסיבה פשוטה כי ניסים הם מעשים נדירים מאד והבלוף, הגוזמא והטעות הוא מעשה שבכל שעה שנכשלים בו מקטן ועד גדול. איני זוכר ששמעתי סיפור שידעתיו שסיפרו אותו בדיוק כפי שהיה!

ממילא נמצא כל העולם כולו כתעשיית הסרטים ותיאטרון אחד גדול. אז כשתצא מסרט או תיאטרון או שתקרא ספר [ח"ו לא אתה אלא בדרך משל] האם גם תשאל למה יש כאלה שאינם מאמינים שזה היה כפשוטו אלא מחפשים לומר שזה משחק וכו'?

כיצד יש לגשת לסיפורי דיבוק? יש כמה גישות, שאינן מוציאות זו את זו בהכרח.
א. הגישה המתפעלת. הסיפור נתפס כאמת לאמיתה. הוא נועד לחזק את יראת השמים של השומעים. הוא משיג שתי מטרות, כל אחת בתקופה אחרת.
1. בימים עברו, הסיפור נועד להראות דוגמא ומופת לפלאי ההשגחה ולמוראות העונש. הוא חיזק את יראת העונש בציבור.
2. בדורות אלו, הסיפור משמש כדי להוכיח שהמבט הטבעי והמדעי על המציאות אינו יכול להקיף את כולה. טועים המדענים שחושבים שכל דבר ניתן להימדד במדע. יש דברים מופלאים שאינם נתפסים בפילוסופיה, כדברי המלט. בויכוח הנושן שהחל להתנהל בימי ההשכלה, הדיבוקים הם הוכחה שהמדע טועה והתורה היא אמת.
ב. גישה חוקרת. גישה זו מבקשת לבחון את הסיפור בכלי המחקר. היא אינה מניחה מראש שהסיפור הוא שקר, אבל היא ודאי אינה מקבלת אותו כאמת ללא בדיקה.
לפי הדגם שמשמש ב-SCEPTICAL ENQUIRER, גישה זו מנסה להציע הסברים חליפיים, טבעיים ואנושיים ולא פלאיים לאירועים שתוארו בהם. המטרה היא לשמר במידת האפשר את העובדות כפי שתוארו, אך להציע להן פירוש שונה מזה שייחסו להם המספרים הראשונים שלהם. זה ממש לאכול את העוגה ולשמור עליה שלימה.
האם זה יתכן? הבה ונראה.

הסיפור שבחרתי בו נקרא סתם "מעשה נוראה" (יש שמות ברורים ומשמעותיים יותר, כמו "רוח בנערה" או "שד יהיר"). הוא מופיע בשתי גרסאות, הזדמנות למלומדים להראות את יכולת הניתוח והשוואת הגרסאות שלהם.
הגרסה הראשונה (עמ' 146 ואילך) היא הארוכה יותר. כמובן, לא אעתיקנה, אלא אביא רק את החלקים החשובים מבחינתי. (מי שרוצה, יוכל לחפש את הספר ולהשוות ולבדוק אותי... זה צעד רצוי, מפני שלא צריך להאמין לאף אחד...).
הסיפור, לפי נגאל (הערת שולים 228 עמ' 146) הועלה על הכתב בידי הרב פנחס מיכאל, אב"ד סטולוביץ, שגם נטל בו חלק פעיל. המאורעות קרו כנראה בשנת תר"ח. הסיפור עבר הלאה, וגם הגיע אל ר' יצחק אייזיק חבר, שמזכיר אותו ורואה בו מקור נאמן. אחרון חביב, הוא שימש כאחד המקורות הראשיים של אנסקי, מחבר המחזה המפורסם על הדיבוק.

הקדמה

מעשה באיש אחד ושמו תנחום, שהיה גר במקום נידח, ליד הכפר מיקוצוויץ (התאמתי את הכתיב לזמננו). הוא היה ידוע כמכשף. למשל, ראו אותו קושר אלומות תבואה בשדה של גוי, שזה סימן לכישוף, ואז מזמינים מכשף שיתיר את האלומה. הוא הודה שהיה עושה זאת מטעמי פרנסה. היו פונים אליו גויים אך גם יהודים.
הוא גם ריפא איזו אשה, ואחותה מתה, והוא הסביר שהדרך לרפא את זו היתה למצוא מישהי אחרת שתמות תחתיה (כל אחד מוזמן להסיק את המסקנות בעצמו).
ואז, יום אחד, הוא מת בתאונה נוראה שריסקה את כל גופו.


הבקשה

זמן מסויים לפני מותו, תנחום ריפא ילד של איש ושמו רפאל בן משולם שהיה גר בכפר מיקוצוויץ. הילד סבל ממחלת הנפילה (="חולי נופל"). הוא הבריא, אבל אחותו, מרים דבורה, חלתה.
מרים דבורה, ש"נתגדלה כל ימיה בכפר רחוק מאנשים" (עמ' 156) היא גיבורת העלילה שלנו.
האב לקח את בתו לכל המומחים: מכשפים, בעלי שם, וגם לתנחום. אף אחד לא הועיל לה. אבל תנחום היה נוהג לומר:
"יש לי בן קטן. משתוקק אני מאד שתהיה כלת בני".
אבל האב לא שם לב לדברים האלו שהיו נאמרים כמה פעמים.

הדיבוק

מרים דבורה היתה נערה מיוחדת מאד, כפי שמתברר.
א. היא סבלה ממחלת הנפילה "פעם ברבע שנה" או בשעה שהיתה "בכעס מאד".
ב. באותו חורף שבו ארע הסיפור, היתה נתקפת במחלת הנפילה אפילו "שלוש פעמים ביום".
ג. ואז היא החלה לספר שהיא רואה "דמות אחד" עומד לפניה. אותה דמות תבעה אותה להינשא לו. אבל, "לא נגע בה הרוח מעשה אישות". האב ניסה להרגיל אותה לומר "שמע ישראל" כדי לגרש את הרוח, אבל היא אף פעם לא הצליחה לבטא את התיבות האלו. אחר כך הוסיפה שפעם שאלה את הרוח עד מתי יציק לה, והוא ענה: עד חתונתך.
פעם אחת, במוצאי שבת, האב ישב וזימר "המבדיל בין קודש לחול", ואילו הבתולה נתקפה בחולי שלה. היא החלה לחקות את קולו של האב, זימרה בקול "עצום ומשונה" שהבהיל את כל בני הבית. כנראה היה בתוכה הרוח, כי הוא לעג לאב.
ואז החל תנחום לבקר אותה.
לאחר שבועיים מפרשת הזמירות, היא החלה לספר שהיא רואה לפניה "דמיון אחד". הדמיון הציג את עצמו בתור תנחום, והבטיח לרפא אותה, אם היא תינשא לבנו, שלומד "בקהל קודש סלאנים".
מרים דבורה סיפרה שהיא רואה את הרוח בא, לבוש שחורים, פעם מהתקרה ופעם מהארץ. אך אביה סיפר שהרוח דיבר מפיה.

הצעת הנישואין של הדיבוק

האב הגיע להתייעץ עם הרב פנחס מיכאל, אב"ד סטולוביץ. זה ביקש ממנו לבדוק בדיקה שמופיעה בספר הספרים של הדיבוק, "שער רוח הקודש" של ר' חיים ויטאל (הערה 230 עמ' 148).
לפי הרח"ו, צריכה להיות בליטה קטנה, כמו שקד, מתחת לגרון, בצוואר. האב עשה את הבדיקה המבוקשת עם נר ומצא את הבליטה.
כשראתה הנערה את הבדיקה, החל הרוח לדבר מפיה עם האב. הוא הציג את עצמו כתנחום, הזכיר לו שהרוח נכנס בבתו מייד כשהבן התרפא, והסביר כך את המאורע. הוא רצה שהיא תתחתן עם בנו. לכן הכניס בה את הרוח, כדי שהוא ייקרא לגרשנו ותמורת זאת יקבל את השידוך. הוא גם הזכיר את הסבתא של מרים דבורה.
וכדי לשכנע שכך הוא, נתן סימן. למרות שהמחלה תקפה אותה שלוש פעמים ביום, עכשו היא תהיה בריאה ושלמה במשך שבוע אחד, מיום שני עד יום שני.
ואכן כך היה.
אלא שבאותו שבוע תנחום היה מתגלה אליה ומפציר בה אודות השידוך. האב רפאל היה חוקר אותו, וכמה פעמים שמע ממנו דברים שהנערה לא היתה אמורה לדעת אותם מעולם. (נקודה שתמיד עושה רושם, שהרי מהיכן יכלה לדעת – אם אמנם לא ידעה).
תנחום התנצל שאין לבן כסף, אבל הבת הזדרזה ואמרה שהכי חשוב עבורה להיות בריאה. ועל זה תנחום התפעל מחכמתה.
הבת גם ידעה בשעה שאביה נסע לרב וחזר מאוחר שלא מצא אותו בביתו. היא גם הסבירה לאחר זמן שהרוח גרם לו לתעות בדרך ורצה לסכן אותו, אלא שתנחום הציל אותו.
לאחר זמן, תנחום גירש את הרוח שהיה אצלה, והיא ידעה לתאר את הרוח, "ראשו קרח בלא שער ורגליו דקים". גם אצבעה ברגל התנפחה וכאבה לה זמן רב.
לאחר ויכוחים ארוכים בין תנחום לבין האב, רפאל התרצה, אך אמר שיעשה חופה קטנה של הבן עם בתו "ולא נרבה בהוצאות". תנחום סרב. הוא תבע להביא את כל המשפחה ואפילו רבנים לחופה.
רפאל אמר לתנחום שילך איתו לדין תורה, ותנחום הסכים, בתנאי שיקחו את מרים דבורה איתם, כי בלעדיה לא יוכל לבוא. אך הוא סרב להבטיח שיציית לפסק הדין.

מנסים לגרש את הדיבוק

הרב פנחס מיכאל הורה להביא אליו את מרים דבורה. הוא גם שלח את השמש לבית הקברות, להזמין את תנחום לדין לפניו. ואז הביאו את מרים דבורה. היא החלה "להתנמנם כדרכה". היא שכבה על הצד, עיניה סגורות, ואז נשמע קול תנחום מדבר מפיה.
אני מדלג על החקירה שחקר הרב את תנחום. תנחום הסביר בעניני כישוף ועוד דברים. בשלב מסויים הוזמנו עוד אנשים להיכנס. המספר מציין: תנחום התבלבל לפעמים בדבריו.
הרבנים הזהירו את תנחום שיסתלק בלי שידוך ובלי כלום. אבל הוא הכריז שאינו מפחד מכלום כי "אין עליו אלקים", ועוד הוסיף שהנערה תסכים לשידוך...
לאחר שעזב, מרים דבורה התעוררה ופרצה בבכי. היא הסבירה שתנחום הפחיד אותה, שאם לא תשתדך, ישלח בה את הרוח הקודם שהיה בה.
אבל לאחר חילופי דברים ארוכים, השבעה ליד הקבר, הכרזת חרם בבית דין ועוד נשמע קול משונה מאד מפי הבתולה, ונודע כי תנחום הלך לו.

הסבר פסיכולוגי

הסיפור עושה רושם כולו של הצגה גדולה של מרים דבורה, אם כי קשה לקבוע אם זה היה באופן מודע או בלתי מודע. מסתבר לי שזה היה בלתי מודע, כי קשה לי להאמין שנערה יכלה לסדר כה הרבה אנשים בלי שיחשדו בה.
מתוך קישור פרטי העלילה יחד, כולל ההערות המפוזרות פה ושם, ניתן להבין את הצער הגדול של מרים דבורה. היא גדלה בכפר קטן, של גויים, ללא חברה יהודית. האדם הזר היחיד שכנראה הגיע לבית הוריה היה תנחום.
תנחום חידש לה כמה חידושים:
א. הוא לימד אותה שהחולי הנופל של אחיה, שבזכותו קיבל בוודאי הרבה תשומת לב מההורים, היה מעשה של רוח.
ב. הוא הזכיר שיש לו בן שיוכל להינשא לה.
היכן עוד יכלה לקוות לשידוך? אפילו בנו של המכשף היה יותר טוב מכלום...
ואז החלו התופעות. אני משער שהחולי הנופל שלה היה בתחילה חיקוי של מעשי אחיה (ואי אפשר לדעתם אם באמת היה לקוי במחלה, או שבעצמו חיקה תופעה שראה באיזה מקום).
אחר כך, כאשר התקווה והשאיפה להתחתן עלו על גדותיהן, הופיע הרוח. הרוח הראשון הקניט את האב. מדוע? אני משער: מפני שלא טרח למצוא לה שידוך, אולי בגלל שלא היה לו כסף (כך נראה מן הדברים). אין לנו שום מידע בנושא זה, אך האם אין זה סביר? תאמרו שאני ממציא דברים שלא נזכרו. בהחלט. אך, מצד שני, מה יכול עוד להעסיק בתולה מתבגרת בכפר קטן שבו אין לה סיכוי למצוא בן זוג?
לאט לאט, תנחום מקבל חשיבות רבה אצל מרים דבורה. זה כלי שימושי כדי לתבוע את השידוך שאין היא מעיזה עוד להזכיר בעצמה. והיא רואה שזה מועיל. האב לאט לאט נכנע. שוב, אני מדגיש: אני סבור שהדברים נעשו שלא במודע.
שימו לב כי כל האירועים בסיפור הם מפיה של מרים דבורה. המספרים מאמינים לה. האם גם אנו חייבים לעשות זאת? מסתבר לי שלא.
כך קל להבין כיצד תנחום מבטיח שהרוח ייעלם לשבוע, וההבטחה מתקיימת. כך יכול תנחום להבטיח שמרים דבורה תסכים להצעה. כאשר הבת מרגישה, כנראה, שהשידוך לא מתאים לה ומצער את הוריה, היא מציעה להם נימוק משכנע: העיקר שתהיה בריאה. ואם האב אינו משבח אותה על השיקול הזה, אזי תנחום יעשה זאת במקומו.
אך יש כמה עובדות שטעונות הסבר.
כיצד ידעה מרים דבורה שהאב לא מצא את הרב בביתו, וכי תעה בדרך?
כאן, לדעתי, יש מנגנון מפורסם. הבת ראתה שאביה לא חוזר. היא ניחשה שלא מצא את הרב. אחר כך התברר שצדקה. היא וכולם תלו את "ידיעתה" בכושר העל טבעי של הרוח. למעשה, היה זה ניחוש מוצלח ומסתבר.
כמו כן, היא העניקה לטעות בדרך את המשמעות של נקמת הרוח והצלת תנחום. האב האמין לה...
בכל זאת, בסיפור הוזכרו שני פריטים ששייכים למישור האינטר-סובייקטיבי. האב מצא גולה קטנה בצוואר, בדיוק כמו שכתוב אצל הרח"ו. והאצבע של הרגל התנפחה לאחר גירוש הרוח הקודם בידי תנחום.
לגבי הגולה, אין לי הסבר, אלא זה: היות שהאב ציפה למצוא משהו כזה, כל דבר שהיה נראה כמו גולה הספיק לצורך זה. ובכלל, מה גודלה של גולה? כל בליטה קטנה, אמיתית או מדומה, יכולה להחשב כהוכחה.
התנפחות האצבע נראית לי אפשרית, אם נניח זרימה מואצת של הדם למקום זה. תהליכים נפשיים יכולים להשפיע על תהליכים פיזיולוגיים. זו גם סיבה להניח שההונאה היתה לא במודע. התלונות על כאבים היו אמיתיות.
אני יכול להסכים בדוחק שמרים דבורה היתה פקחית גדולה וידעה לספר סיפור מרתק על תנחום. קשה לי להאמין שגילתה יכולת שליטה בגופה שמתאימה ליוגי הודי (אבל יתכן גם שהיתה לה שליטה יוצאת דופן – אבל למה לעסוק בספקולציות).
ואז באה האכזבה הגדולה. במקום לסדר את השידוך, האב מביא אותה לבית הדין. ושם מגרשים את תנחום. היא מזהירה שהוא עלול לפגוע בה, אבל בית הדין אינם מתפעלים מזה. הלא כתוב בספרים שמספיק להטיל עליו חרם, והם עושים את כל הצעדים המקובלים. בלית ברירה, תנחום נעלם.
האם ייגזר עליה להישאר בכפר הקטן שלה, בלא שידוך? ואולי תשומת הלב המרובה שהוענקה לה תמשוך אותה לעוד נסיון אחד?

הדיבוק של הסבתא

הסיפור עדיין לא נגמר.
לאחר שחזרה מרים דבורה לביתה, הכל היה בסדר זמן מה. ואז, היא מתחילה לסבול מכאבי בטן. היא מקבלת קמיע, אבל זה לא עוזר לה. ואז מופיע דיבוק חדש: הסבתא.
סבתא של מרים דבורה, שנפטרה לפני יותר מ-12 שנה, ומרים דבורה לא הכירה אותה (בת כמה היתה מרים דבורה? יש לזכור שאז התחתנו בגיל 12 או 13...) מגיעה בתור דיבוק לנכדתה. הדבר הראשון שהיא אומרת זה לברך על כך שהשידוך עם בנו של תנחום לא יצא לפועל.
הסבתא מסבירה שכאבי הבטן באו מעין הרע. היא מבקשת לא לפרסם את בואה, לא להטריד אותה בקבר שלה, והיא מספרת כי רק בקושי קיבלה רשות לרדת אל העולם הזה.
הסבתא ביקשה שהנכדה לא תצא בלילה ולא תסתובב בין הגויות. אבל מרים דבורה לא שמעה לה, ושוב חזר תנחום להטריד אותה.
יש עוד אריכות דברים בסיפור, אך אין דברים חדשים שלא נתקלנו בהם קודם. למרבה הצער, הסיפור נגמר בכך שהאב נפגש עם בנו של תנחום, אך לא יצא מזה כלום.
הנקודה המעניינת בעיני היא שלאחר שמרים דבורה נאלצה לוותר על הדיבוק של תנחום, היא מקבלת ביקור חדש. אבל הפעם זה לא מסוכן, אלא מעניין, חשוב ואפילו נעים. זה לא זר, מכשף, אלא סבתא הטובה והאוהבת, שמגיעה מהעולם שמעבר כדי לדאוג לנכדתה. והסבתא אפילו מסבירה שהיה יותר טוב שלא התחתנה עם בנו של תנחום. איזו נחמה למרים דבורה המתגעגעת לשידוך!

עד כאן מסופר בהעתקה שהביא נגאל. עד כאן ההסבר הפסיכולוגיסטי למעשה "הנוראה". אבל עדיין אני חושב על מרים דבורה הבודדה, האומללה. האם עלה בידיה למצוא שידוך? האם נישאה ליעקב בן תנחום, שבסך הכל למד בישיבה? האם מצאה ביום מן הימים בן זוג אחר? ואולי נותרה בודדה ללא שידוך עד סוף ימיה?

מיימוני,

התפלאתי איך לא עלה קודם עניין המחזה של אתנוגרף היידיש הגדול א-נסקי. תודה על הסיפור הנורא במרים דבורה, שלדבריך היה אחד מקורות ההשראה לכתיבת 'הדיבוק'.

הפונקציה של דיבוקים למיניהם יכולה להילמד מן המחזה 'הדיבוק' עצמו. שם מופיע הדיבוק בשל הפרה של תלמיד חכם את הנדר שנדר עם חברו.

[אם אני זוכרת נכון, שניהם הפליגו בספינה כשנשות שניהם הרות. הם הסכימו שאם לאחד ייוולד בן ולשני בת, הם יחתנו אותם. הספינה טובעת, ואחד מהם טובע. השני שוכח את הנדר ובתו לוקה בדיבוק לקראת נישואיה לאחר, כשבנו של הטבוע מטריד אותה כדיבוק. כל מי שקרא את המחזה, או צפה בו או בסרט היידי הנפלא משנות השלושים לא יישכח במהרה את טקס גירוש הדיבוק בבית הרב לאור נרות שחורים. "דיבוק, צא!" מצווה הרב, והדיבוק אכן עוזב את הנערה, אך היא נופלת ארצה בלא רוח חיים]

הדיבוק פה הוא בפירוש עונש הן על שכיחת הנדר והן על נדירת מה שאינו ראוי (שידוך ילדים שעוד לא נולדו). הנה הפונקציה התרבותית שאתה מרבה לדבר עליה.

אגב, גם בדבריו של בורו-פארק הדברים עולים מבלי משים - האדמו"ר מבאבוב חוזר על הסיפור בציבור בחיקוי קולות ו"אפקטים", למען שלא ישכחו ללמוד משניות! אם נשים ךב, כל דיבוק יכול ללמד לקח תרבותי-חינוכי!

ועוד עניין אחד שעלה בדבריך בעקיפין - מי הם אלה שלוקים בדיבוק? אנשים חזקים ומיושבים בעלי שררה? לא - אלה אנשים שנמצאים במעמד סביל ונטול כוח בחברה. מה היה המוצא של אותה מוסלמית אומללה שבעלה הציק לה? אילו הייתה מתנגשת אתו ישירות, השם ירחם, לצורך זה היא גייסה באופן בלתי מודע כנראה את הפסיכוזה הזו.

בחיי שאני לא אולטרה פמיניסטית, כמו שלעתים מדביקים לי פה, אבל שימו לב שהרבה פעמים דווקא נשים הן אלה שלוקות בדיבוק ודווקא נשים צעירות, נערות.
בדרך זו האישה הצעירה והשתוקה יכולה להביא לידי ביטוי את כאבה ואת טענת חוסר הצדק שנעשה לה.

ואולי כלל אין זו תופעה פסיכוטית, אלא הצופה מן הצד לא יכול להניח שאישה תמה וברה תפצח בצעקות ובדרישות "בקול עבה ותוקפני". האם יכול להיות שהחברה הדביקה לנשים אלה את ה"דיבוק" כי לא יכלה להתמודד עם התנהגות כוחנית ואסרטיבית שלהן?
והרי האיום הנסתר פה הוא ברור - אם תצעקי ותתנהגי שלא במסגרת שהחברה ייעדה לך, הרי שתיחשבי משוגעת או אחוזת דיבוק!

[הדבר מזכיר לי מאד את עניין ציד המכשפות באירופה של ימה"ב. מי היו המכשפות? נשים נבונות, הרבה פעמים מיילדות [!], הרבה פעמים נשים שניחנו ביופי יוצא דופן. החברה לא יכלה להתמודד עם הכוח שיש להן [ליילד תינוקות, למשוך גברים, להתמודד אינטלקטואלית אתם] וגזרה עליהן מוות כבעלות כישוף]
מה דעתך?