הפעם לא אנתח סיפור, אלא אעסוק בשיקולים כלליים יותר.
הועלה כאן רעיון חשוב. האם החומר שמופיע לפנינו בטקסטים הוא תיאור מדוייק, או שפעלו ליצירתו כמה וכמה גורמים? האם יש כאן תיאור של העובדות כפי שהיינו מקוים לקבל במעבדה, או בבית דין אצל עד אידיאלי, או שיש כאן עיבוד?
ניתן להצביע על שלושה גורמים שפועלים ביצירתו של הטקסט:
א. העובדות. אין להכחיש כי מאחורי כל סיפור מסתתר בדרך כלל גרעין מציאותי. כמובן, לאו דווקא מציאות של דיבוק, אלא מציאות של תופעה חריגה הראויה להפוך לסיפור.
ב. התאמה לתיאוריה מוקדמת ולהנחות יסוד של הצופה. זו הבחנה ברורה, ובכל זאת משתמעות ממנה מסקנות מרחיקות לכת, כפי שנראה בדוגמאות בהמשך.
ג. עיבוד ספרותי. העובדות המתוארות עוברות ממקום למקום, מדור לדור. לפעמים הן עוברות בעל פה, לפעמים הן עוברות בכתב. יש שני תהליכים לפחות של עיבוד שמלווים את המעבר הזה, כפי שיתבאר לקמן.
על הגורם הראשון אין צורך להרחיב את הדיבור. אילו היו לפנינו עובדות בטהרתן, לא היה כל ויכוח...
אך האם זה מה שיש לפנינו?
נבדוק את ההשלכות של שני הגורמים האחרים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-25/7/2003 10:02
ב. התאמה לתיאוריה
כאשר אדם פונה אל הרופא בשל כאב גרון, יש להניח כי מדובר בנגיף או בחיידק. כאשר הרופא מחליט לתת לו אנטיביוטיקה, על סמך אבחנה של "חיידק בגרון", הוא משער כי לסימנים של כאב הגרון, השיעול וכיו"ב מצטרפים אירועים נוספים בתוך הגוף. מעל לכל, הוא מניח שלכאב הגרון יש סיבה – נוכחותם של חיידקים, יצורים שאינם נראים לעין ללא ציוד מיוחד.
כאב הגרון שהחולה מתלונן עליו הוא עובדה. החיידק – הוא האבחנה שמתבססת על התיאוריות שרכש הרופא.
הרופא לא יניח שכאב הגרון הוא תולדה של פעולה של דיבוק – או חייזר. שתי ישויות אלו אינן בתחום בו הוא עוסק, וגורמים כאלו אינם נחשבים בעיניו כראויים לבדיקה כלשהי, גם אם החולה יתלונן עליהם.
בדומה לכך, מי שנתקל בתופעה שמאובחנת כדיבוק, יניח שמאחורי האירועים שמתלוננים עליהן – העובדה – עומד דיבוק. זו האבחנה שמתבססת על התיאוריות שרווחו בציבור. בין באופן כללי ביותר, משמועות, ובין אצל המומחים לנושא, הרבנים, המקובלים ובעלי השם שלמדו את הנושא מתוך ספרי הלימוד. בעיקר מספרו של ר' חיים ויטאל.
כפי שהרופא ינסה לטפל בחיידק שהוא מניח את קיומו באמצעות הכלים שעומדים לרשותו, ויכפה על החולה את הפרשנות שלו גם אם החולה יתעקש שמדובר בדיבוק, המקובל עשוי לכפות על המתלונן את התיאוריה שמדובר בדיבוק, גם אם החולה יטען שיש כאן משהו אחר. ובניגוד לתקופה המודרנית, שבה ניכר פער בולט בין פרשנותו של הרופא לבין נכונותו של החולה להאמין לו, בתקופה ההיא נטית הלב לחשוד בדיבוק היתה משותפת לאלו שהיו במחיצתו של הסובל, לציבור הרחב, לרבנים ולאלו שטיפלו בנושא, וגם למתלונן עצמו. זאת לפחות ממה שנראה מהסיפורים שלפנינו.
לפיכך, מי שמספר את הסיפור, מרשה לעצמו לתאר את העובדות כפעולתו של דיבוק, בדיוק כפי שרופא ירשה לעצמו לתאר את מחלתו של החולה כתופעה של חיידק. זה כה פשוט בעיני הכל, עד שאיש לא יטרח להעיר על כך, ולהשתמש בביטוי מסייג כמו: "האיש שטען שיש לו כאב גרון סובל כנראה מחיידק...". סגנון כזה יהיה כבד ומשונה בעינינו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-25/7/2003 10:03
ג. עיבוד ספרותי
העיבוד הספרותי נעשה משתי סיבות ראשיות.
1. המספר מרשה לעצמו להוסיף פרטים שבעיניו בוודאי התרחשו.
2. הסיפור עובר עיבוד כדי לשרת את התנאים של הסיפור התקין לפי כללי הפולקלור.
1. סיפורים עברו מפה לפה, מאדם לאדם, או בדרשות המוניות. או שנכתבו והפכו לספר שנפוץ ברבים.
בין כך ובין כך, המספרים הרשו לעצמם לקשט את הסיפור בהשלמות מובנות מאליהן.
למשל, המספר הטוב יוסיף לתאר את המצב הנפשי של גיבורי העלילה – האמיתית – כדי להגביר את המתח וליפות את הסיפור. הוא ירשה לעצמו לתאר את הסבל של קרוביו של בעל הדיבוק, או של בעל הדיבוק עצמו. הוא לא יראה בכך כל רע, מפני שהוא בסך הכל מתאר את המציאות הסבירה.
2. חוקרי פולקלור הראו כי סיפור טוב בנוי על עלילה שיש בה מספר רב של מרכיבים. גם סיפורי הדיבוק, שהינם חלק מהפולקלור, אמורים להכיל את המרכיבים ההכרחיים האלו. למשל, שהרשע סובל ומתחרט. לכן, המספר הטוב ישלים את החלקים האלו כדי להפוך את הסיפור למעניין וסביר.
דוגמא לדבר: התיאוריה המקובלת קובעת כי הדיבוק עוזב את גופו של המארח בדרך כלל דרך האצבע הקטנה של הרגל. המספר ירשה לעצמו להוסיף את הפרט הזה, גם אם לא שמע אותו, כי כך חייב לקרות. אין זה אומר שבכל הפעמים שהדבר מופיע בסיפור הוא לא היה חלק מהתיאור המקורי. אך זה אומר שלעתים קרובות מדי לא נוכל לדעת באיזה שלב של העברת הסיפור נוסף חלק זה.
למשל, אם הדבר מופיע בתיאור דמוי עדות בבית דין שנכתב בידי הרב המקומי, שנכח בהוצאת הדיבוק, יש להעניק לו יתר משקל מאשר לתיאור שהפך לסיפור כתוב רק לאחר שעבר מפה לפה בקהילות.
אעתיק לכאן הסיפור.
אפשר לראות שם תמונות מהדברים שהוצגו למכירה
Dibbuk Box / Antique Wine Cabinet
All of the events that I am about to set forth in this listing are accurate and may be verified by the winning bidder with the copies of hospital records and sworn affidavits that I am including as part of the sale of the cabinet. The winning bidder will also be able to contact most of the persons mentioned herein for the purposes of verification, corroboration, and to gain insight into the full scope of… whatever it is.
During September of 2001, I attended an estate sale in Portland Oregon. The items liquidated at this sale were from the estate of a woman who had passed away at the age of 103. A grand-daughter of the woman told me that her grandmother had been born in Poland where she grew up, married, raised a family, and lived until she was sent to a nazi concentration camp during World War II. She was the only member of her family who survived the camp. Her parents, brothers, a sister, husband, and two sons and a daughter were all killed. She survived the camp by escaping with some other prisoners and somehow making her way to Spain where she lived until the end of the war. I was told that she acquired the small wine cabinet listed here in Spain and it was one of only three items that she brought with her when she immigrated to the United States. The other two items were a steamer trunk, and a sewing box.
I purchased the wine cabinet, along with the sewing box and some other furniture at the estate sale. After the sale, I was approached by the woman's granddaughter who said, ''I see you got the dibbuk box.'' She was referring to the wine cabinet. I asked her what a dibbuk box was, and she told me that when she was growing up, her grandmother always kept the wine cabinet in her sewing room. It was always locked, and set in a place that was out of reach. The grandmother always called it the dibbuk box. When the girl asked her grandmother what was inside, her grandmother spit three times through her fingers said, ''A dibbuk, and keselim.'' The grandmother went on to tell the girl that the wine cabinet was never, ever, to be opened. The granddaughter told me that her grandmother had asked that the box be buried with her. However, as such a request was contrary to the rules of an orthodox Jewish burial, the grandmother's request had not been honored. I asked the granddaughter what a dibbuk, and keselim were, but she did not know. I asked if she had the key and if she would like to open it with me. She said that the family had never been able to find a key among her grandmother's belongings. She did not want to open it, as her grandmother had been very emphatic and serious when she instructed her not to do so, and, regardless of the reason, she wanted to honor her grandmother's request.
I finally ended up offering to let her keep what seemed to me to be a sentimental keepsake. At that point, she was very insistent and said, ''No, no you bought it!''
I explained that I didn't want my money back, and that it would make me feel better to do what I thought was an act of kindness. She then became somewhat upset. Looking back now, the way she became upset was just plain odd. She raised her voice to me and said, ''You bought it! You made a deal!''
When I tried to speak, she yelled, ''We don't want it!''
She began to cry, asked me to leave, and quickly walked away. I wrote the whole episode off to the stress and grief she must have been experiencing. I took my purchases and politely left.
At the time when I bought the cabinet, I owned a small furniture refinishing business. I took the cabinet to my store, and put it in my basement workshop where I intended to refinish it and give it as a gift to my Mother. I didn't think anything more about it. I opened my shop for the day and went to run some errands leaving the young woman who did sales for me in charge. After about a half-hour, I got a call on my cell phone. The call was from my salesperson. She was absolutely hysterical and screaming that someone was in my workshop breaking glass and swearing. Furthermore, the intruder had locked the iron security gates and the emergency exit and she couldn't get out. As I told her to call the police, my cell phone battery went dead.
I hit speeds of 100 mph getting back to the shop. When I arrived, I found the gates locked. I went inside and found my employee on the floor in a corner of my office sobbing hysterically. I ran to the basement and went downstairs. At the bottom of the stairs, I was hit by an overpowering unmistakable odor of cat urine (there had never been any animals kept or found in my shop). The lights didn't work. As I investigated, I found that the reason the lights didn't work also explained the sounds of glass breaking. All of the light bulbs in the basement were broken. All nine incandescent bulbs had been broken in their sockets, and 10 four-foot fluorescent tubes were lying shattered on the floor. I did not find an intruder, however. I should also add that there was only one entrance to the basement. It would have been impossible for anyone to leave without meeting me head-on. I went back up to speak with my salesperson, but she had left. She never returned to work (after having been with me for two years). She refuses to discuss the incident to this day. I never thought of relating the events of that day to anything having to do with the cabinet.
Then, things got worse.
As I already indicated, I had decided to give the cabinet to my Mother as a birthday gift. About two weeks after I made the purchase, I decided to get started refinishing it. I cut off the little padlock and opened it. I was surprised to find that the cabinet has a unique little mechanism. When you open one of the doors, the mechanism causes the opposite door, and the little drawer below, to open at the same time. It is very well made. Inside the cabinet, I found the following items:
1 1928 U.S. Wheat Penny;
1 1925 U.S. Wheat Penny;
One small lock of blonde hair (bound with string);
One small lock of black/brown hair (bound with string);
One small granite statue engraved and gilded with Hebrew letters (I have been told that the letters spell out the word SHALOM);
One dried rosebud;
One very strange black cast iron candlestick holder with octopus legs.
I saved all of the items in a box intending to return them to the estate. The family has refused the items, so they will be included in this sale of the cabinet.
After opening the cabinet, I decided not to refinish it. I cleaned it, and rubbed in some lemon oil. It was at this time that I noticed that there was an inion in Hebrew carved into the back of the cabinet. I have no idea what it says or if it is significant. I have included a picture of that inion below. On my mother's birthday, October 28, 2001, my mother called to tell me that she was going out of town with my sister for three days, and we postponed celebrating her birthday together until she returned. On October 31, 2001, my mother came to my shop. We were going to have lunch together, but before we were going to leave, I gave her the wine cabinet. She seemed to like it. While she examined it, I went to make a phone call. I hadn't been out of sight more than 5 minutes when one of my employees came running into my office saying that something was wrong with my mom. When I went back to see what the matter was, I found my mom sitting in a chair beside the cabinet. Her face had no expression, but tears were streaming down her cheeks. No matter how I tried to get her to respond, she would not. She could not. It turns out that my mother had suffered a stroke. She was taken to the hospital by ambulance. She ended up suffering partial paralysis, and losing her ability to speak and form words (she has since regained the ability to speak). She could understand things being said to her, and could respond by pointing to letters of the alphabet to spell out words she wanted to say. When I asked her the following day how she was doing, she teared up and spelled out the words: N-O G-I-F-T. I assured her that I had given her a gift for her birthday, thinking that she didn't remember, but she became even more upset and spelled out the words: H-A-T-E G-I-F-T. I laughed and told her not to worry. I told her I was sorry she didn't like the cabinet, and that I would get her anything she wanted if she would promise to get well soon.
Still, I didn't associate anything that had happened with the cabinet itself or anything paranormal. Frankly, I don't think I ever even used the term ''paranormal'' until this last month.
I'll try to make this short now. I gave the cabinet to my sister. She kept it for a week, then gave it back. She complained that she couldn't get the doors to stay closed and that they kept coming open. There are no springs in the door mechanism and I have never found that the doors come open. I gave it to my brother and his wife who kept it for three days and then gave it back. My brother said it smelled like Jasmine flowers, while his wife insisted that it put out an odor of cat urine. I gave it to my girlfriend who asked me to sell it for her after only two days. I sold it the same day to a nice middle aged couple. Three days later, when I came to open the shop for the day, I found the cabinet sitting at the front doors with a note that read, ''This has a bad darkness.'' I had no idea what that meant. Anyway, I ended up taking it home.
Then, things got even worse.
Since the day I brought it home, I began having a strange recurring nightmare. Every time I have the horrible dream it goes something like this: I find myself walking with a friend – usually someone I know well and trust – at some point in the dream, I find myself looking into the eyes of the person that I am with. It is then that I realize that there is something different, something evil looking back at me. At that point in my dream, the person I am with changes into what can only be described as the most gruesome, demonic looking Hag that I have ever seen. This Hag proceeds then, to beat the living tar out of me. I have awakened numerous times to find bruises and marks on myself where I had been hit by the old woman during the previous night. Still, I never related the nightmares to the cabinet, nor do I think that I ever would have.
About a month ago, however, my sister, and my brother and his wife came over to my house and spent the night. The following morning, during breakfast, my sister complained that she had had a horrible nightmare. She said that she recalled having had it a couple of times before, and went on to describe my nightmare exactly to the last detail. My brother and his wife froze as they listened, and then chimed in that they had both had had the exact same dreams during the night as well. The hair was standing up on the back of my neck and still is. As we talked, it became clear that the common denominator was that each of us had had the nightmare during the times that the cabinet was in our respective homes. I called my girlfriend and asked if she could recall having any nightmares recently. She described the same nightmare, same Hag, everything. When I asked her if she remembered the date when she had the nightmare, she said she did not. Then I asked if it happened to be the night before she gave me the cabinet back to sell for her. She said, ''Yeah! Hey, how did you know that?!!!''
Now then, since my family discussion, it seems like all hell is breaking loose. For a week afterward I started seeing what I can only describe as shadow things in my peripheral vision. In fact, numerous visitors to my house have claimed that they have seen these shadow things. I put the cabinet in an outside storage unit and was awakened when the smoke alarm in the unit went off in the middle of the night. When I went to see what was burning, I opened the door and didn't see any smoke. However, I did get hit with the smell of cat urine. When I went back inside, the smell was there in my house. I DO NOT OWN A CAT AND I NEVER HAVE. I went back outside and grabbed the cabinet. I brought it back inside and tried to research it on the Internet. While I was surfing the net, I fell asleep and once again had the same freakin' nightmare. I woke up at around 4:30am (when it felt and smelled like someone was breathing on my neck) to find that my house now smelled like Jasmine flowers, and just in time to see a HUGE shadow thing go loping down the hall away from me.
I would destroy this thing in a second, except I really don't have any understanding of what I may or may not be dealing with. I am afraid (and I do mean afraid) that if I destroy the cabinet, whatever it is that seems to have come with the cabinet may just stay here with me. I have been told that there are people who shop on EBAY that understand these kinds of things and specifically look for these kinds of items. If you are one of these people, please, please buy this cabinet and do whatever you do with a thing like this. Help me.
You can see that I have no reserve price or minimum bid. If I can make things any easier let me know and I will do everything within my abilities.
One more note. On the same day my Mom had her stroke, the lease to my store was summarily terminated without cause.
The measurements are 12.5" x 7.5" x 16.25"
ALL OF THE ITEMS THAT I ORIGINALLY FOUND INSIDE THE CABINET ARE INCLUDED IN THE SALE AND WILL BE DELIVERED WITH THE CABINET.
נשלח ב-7/8/2003 21:18
בורופארקר
הסיפור נפלא. ניתן לכלול אותו בכל ספר של מעשי רוחות רפאים.
לא הצלחתי לזהות את ה"דיבוק" שבתוך הסיפור. היכן הרוח המשוטטת הנמלטת מפני המזיקים ונכנסת בתוך גוף של אדם?
אם כוונתך להראות שיש תופעות פרא-נורמליות, הרי הסיפור הזה מהווה חומר ללימוד.
כמובן, יש לבדוק את הנקודות הבאות:
א. האם הסיפור אמיתי. אני נוטה לחשוד שלא. גם בגלל שסיפורים כאלו לא ייתכנו מסיבות מטפיזיות, וגם בגלל שזה נראה סיפור טוב כדי למשוך קונים.
ב. האם אין הסבר אחר לתופעות. כפי שציינתי חזור וציין בכל האשכול, יש תמיד לבדוק אם לתופעה שנראית לא טבעית אין הסבר פשוט בהרבה.
אשמח אם תתייחס לשאלתי הראשונה ותציין היכן מצאת את ה*דיבוק* בסיפור.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-7/8/2003 23:08
מיימוני
הבנתי עד הנה, כי הנך מכחיש כל ענין של דיבוק, ועתה אני רואה מדבריך כי אינך מסכים שיכנס דיבוק באדם, אבל שאר ענינים של דיבוקים יתכנו לדבריך. ואיני מבין מהו החילוק?
ומה שכתבת שעשה להשביח מקחו, אם תעיין בהלינק, תראה שנמכר לכתחילה בעד דולר אחת, ואח"כ עלה השער למאה וחמשים דולר, סכום קטן מאוד, הלה רק רצה למכרו כמו שמוכרים חמץ קודם הפסח.
התופעות כאן אם תסבירם בתירוצים שונים, תסביר עשר תופעות שקרו שוב ושוב לבעל החפץ, ואין זה מסתבר, יותר מסתבר לומר שהיה כאן איזה דיבוק שנגרש כבר מאדם ונסגר בהתיבה, וע"י שפתחו היו לו המקרים.
נשלח ב-8/8/2003 01:40
ב"פ
אין זה מסתבר שעבור גרוטאה כזאת הוא היה מקבל 142 דולר אם לא היה מפרסם את הסיפור על הדיבוק
נשלח ב-8/8/2003 01:58
בורופארקר החביב.
אני מבקש להסברי את עצמי.
אני סבור שהסיפורים על דיבוקים אין בהם ממש. האם שמעת על "התער של אוקאם"? זה רעיון פילוסופי שאומר בפשטות כי אין זה נכון להניח הנחות אונטולוגיות ומטפיזיות ללא הצדקה.
ואם ניתן להסביר את כל סיפורי הדיבוקים באופן טבעי ורציונלי יותר, מדוע להניח שיש דיבוקים וגו'?
גם מה שכתבתי כאן הוא לא שאני סבור שיש ממש בסיפור הזוועה הזה שהבאת (כוונתי לסיפור זוועה בתור סוג של סיפורים, כמו הסוג שכתב אדגר אלן פו וכיו"ב). רק טענתי שגם אם הסיפור היה נכון - מה שאיני מאמין בו - הוא לא מוכיח שיש דיבוקים, אלא רק שיש תופעות פרא-נורמליות אחרות, שאינן קשורות כלל לאמונות היהדות ולעם היהודי. סוף סוף, סיפורים על רוחות רפאים מצויים בכל העמים, ואצל עמים אחרים יותר מאצלנו, ברוך השם על זה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-8/8/2003 05:15
מציץ
אה"נ היה מקבל יותר.
מיימוני, גם לי סבירא לי כי דיבוקים אינם תלויים דוקא ביהדות, ואין זה מוכיח לכלום. אלא דלא ניחא לי לשוייה כל הדורות הקודמים טועים בדבר פשוט. ולזה הבאתי הסיפור כי לפי דבריך כי כל סיפורי דיבוקים שקר, זה המעשה מוכיח קצת, כי לתלות שקר במעשה שלם כזה עם כ"כ פרטים במקום שהמספר אינו רוצה בענין הסיפור כלל, יחייב אותך שלא להאמין לשום דבר שהנך שומע, כולל מה שמופיע בעיתונים, ובטוח אני כי אינך מסוג אנשים כאלה, ובטח אתה קורא עיתונים ומאמין לדבריהם.
כאן אעורר על נקודה אחרת, מענין לענין.
לפעמים מופיעים מעשיות בחדשות, כגון המעשה שנשרו דמעות מצלם סעינט מארי בעיר אחת, מעשיות כאלו שלמאמינים בדת היהדות זה מעורר קושי להאמין בהם.
תמיד כשאני שומע מעשה כזה, אני אומר לעצמי להכחיש המעשה הוא יותר גרוע מלהאמין שהמעשה אמנם היה, אלא שעדיין אין זה ראי' לכלום, וכמו שאמרו בגמ' ע"ז אשר חלק ד' אלקיך לכל העמים.
והסיבה כי המכחיש בהמעשה, מודה לכה"פ כי אילו היה המעשה אמת הרי הוא ראי' לאמונתם, ועצם המעשה הרי אין הוא יודע בבירור אם היה או לא היה, אלא שאומר כי מכח אמונתו הוא יודע שלא היה, ויש בזה הודאה במקצת.
מה דעתך הרב מיימוני בנידון זה?.
נשלח ב-8/8/2003 12:59
ב"פ
אביא ברשותך רעיון מאת הפילוסוף יום. כאשר יש לנו להכריע בין שתי דעות עלינו תמיד לשקול מה פחות יוצא דופן ומה יותר. כאשר אדם מדווח על תופעה יוצאת דופן יש לנו שתי אפשרויות
א. קרתה תופעה יוצאת דופן.
ב. קרתה תופעה פחות יוצאת דופן , והיא שהאדם המדווח פשוט שיקר .
נשלח ב-8/8/2003 13:21
מו"נ,
ראה הודעה בעמוד הקודם:
20:30 20/7/2003 - נשלח
נשלח ב-8/8/2003 15:11
אכן כיוונת לדברי יום.
נשלח ב-8/8/2003 17:18
איך אומרים התער של אוקאם באנגלית, וכן איך אומרים שמו של הפילוסוף יום באנגלית, תודה
נשלח ב-8/8/2003 17:24
ב"פ
Ockhams razor
David Hume
נשלח ב-8/8/2003 17:25
Ockham's Razor
בלשוננו:
"אין לך בו אלא חידושו"
"תפסת מרובה לא תפסת"
"הפשטות היא האמת"
