הכותרת מדברת על קבלה ואנתרופולוגיה, אבל לענ"ד העיקר חסר מן הספר: פסיכולוגיה.
הדיבוק הוא תופעה פסיכולוגית מוכרת, בעגה המקצועית היא נקראת "ריבוי אישיויות" (MPD), ובשם המלא "הפרע אישיות מרובת פנים", ולאחרונה עקב ערעורים של פסיכולוגים כדוגמת ספאנוס כי יש בתופעה זו גם שיתוף פעולה מרצון והיא איננה כפויה לגמרי על החולה, החלו בארה"ב לכנות את התופעה "הפרע זהות דיסואציטיבית" (DID). (ספאנוס טען כי הדיבוק הוא תלוי תרבות).
ולכן לא מדובר בסתם אנשים שקשרו קשר או שיצאו מדעתם ודיווחו דברים שלא היו, יש בסיס רציני לתיאורים של דיבוק כי הם כוללים בתוכם את כל התסמינים של ההפרעה הזו.
ליטאי סטנדרטי לפני מאתיים שנה יודע לומר: "חולי מרה שחורה יביא שגעונות כאלו וקולות משונים ואנשים תכף קורין אותו דבוק ויאמרו אכן רוח הוא מסטרא אחרא, ואמתת הענין שהוא חולי ובא ע"י כח המדמה ותחת לרפאותו קוראים אצלו קרוביו בעל שם רופא אליל שהוא הוא המזיקו ואותם הקרובים הם המשוגעים". (ספר הברית, רבי פנחס מוילנא, דף צה:).
ואיש יודע ספר מן הדור הקודם כותב: "דיבוק, תופעה פסיכית (פסיכולוגית) שבעבר היה מקובל לטפלה ע"י רב או כומר וכיום ע"י פסיכולוג", (אנציקלופדיה אוצר ישראל, ערך דיבוק, בלי ספק בהשראת המחזה הקלאסי בספרות מזרח אירופה ולאחר מכן בתיאטרון "הדיבוק"). נראה שהתופעה מתוארת כבר בספר החינוך מצוה רנו'.
זה דבר פשוט שכל אחד יכול להבין, והרי ברור שאף איש ממוצע מן הרחוב (הדתי או החרדי) אינו מעלה על דעתו אפילו בצחוק שיש משהו בדיבוק של הרב בצרי. הבעיה היא הדיבוקים של רבנים מפורסמים אחרים קדומים יותר.
באמת, לציבור הליטאי אין בעיה מהותית עם הדיבוקים של ר' חיים ויטל או ר' יהודה פתייה, אם היינו מוטרדים מכל מה שמתאר רח"ו על עצמו המצב היינו בבעיה. (בכלל, נסיון ריפוי על ידי סגולות נהג תמיד גם למחלות פיזיות ממש, חז"ל השתמשו בלחשים למחלות פיזיות וגם לעצם שתקועה בגרון).
הבעיה האמיתית היא הדיבוק של ר' אלחנן ווסרמן. איתרע מזלינו להיות יוצאי הישיבות הליטאיות, שר' אלחנן וסרמן היה דמות חשובה בהן, והוא כידוע התייחס לאיזה דיבוק, אין ברירה לליטאי ממוצע אלא לעשות חילוקים בין ראש הישיבה הליטאי, לבין המקובל הספרדי הפתייה..
האמת ניתנת להיאמר, שבאמרנו "תופעה פסיכולוגית" אין אנו פותרים את הבעיה, אלא מתארים אותה, ולכן זכותם של המקובלים לפרש אותה בשרשים עליונים, בדיוק כמו שכשאדם מקבל דלקת אזניים זכותם לומר שזה משום שהאזין ללשון הרע, על פי השקפת העולם הזו, כאשר אדם מקבל תופעה פסיכולוגית של אישיות נוספת, הרי זה סוג של עונש המתאים לו. אף אחד לא חייב לקבל את ההסבר, אבל ההסבר אינו נסתר מכח האפיון הפסיכולוגי, "התלבשות של נשמה" לא חייבת להתפרש במובן פיזי של חומר שקוף הנכנס דרך חורים בגוף, בדיוק כמו שהמקובלים דברו ודברו על גלגולים, וכשבודקים מתברר שלא מדובר אלא בפונקציות שכליות או נפשיות, ולא בשום תהליך מציאותי (לסיכום יוצא שכשאני אומר חידוש תורה אז אני בחינת משה ויונק מניצוץ משה וכמעט משה שבכל דור).
אמנם כיום יש גירסאות המכחישות את הדיבוק הליטאי, הרב לייב בארון מתלמידי ר' אלחנן, אומר: שמעתי מר' אלחנן כי כל המעשה לא היה ולא נברא, היתה שם אשה חולת נפש, ר' אלחנן בירך אותה והיא נתרפאה, (במקור כתוב שלא נתרפאה מיד, אלא בירך אותה, ולאחר זמן שמעו שנתרפאה. ייתכן שמדובר בהפוגה ולא שההפרעה הנפשית חלפה), כך מסופר בספר "הלילה איננו אפל" מפי הרב י' ברנשטיין ששמע מהרב בארון, וכן מהרב דוד רפופורט (בעל מקדש דוד) שהיה מצוות הישיבה בברנוביץ. כך מספרים גם משפחת זקס (נכדי הח"ח).
אזכור נוסף מצאתי בכתבי בנו של הח"ח, ר' אריה לייב, בספרו "דוגמא מדרכי אבי": "פעם הביאו לפניו נערה שהיתה מקרקרת כתרנגול ועושה קולות משונים מבטנה ואמרו רבינו דיבוק נכנס בה, אמר להם אין זה אלא מחלה לכו לרופא".
