מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative identity disorder), היא אבחנה של הפרעה נפשית שבה יותר מאישיות אחת מתקיימת באדם. קיים לעתים בלבול בין אבחנה זו לבין סכיזופרניה, תופעה שונה לחלוטין ושכיחה בהרבה. ההפרעה ידועה גם בשמות אישיות מרובת פנים (Multiple Personality Disorder) ופיצול אישיות (בעיקר בספרות, בקולנוע ובשפת הדיבור).

האבחנה ושכיחות התופעה הם נושאים שנויים במחלוקת בין פסיכיאטרים ומטפלים בבריאות הנפש. קיימים מומחים אשר טוענים שהתופעה היא שכיחה מאוד, ולעומתם כאלה הטוענים שהפרעת הזהות אינה קיימת למעשה ואבחנתה היא חסרת תוקף רפואי. אחרים מכירים בתופעה אך מתייחסים אליה כנדירה, ומסבירים אותה כבעיה יאטרוגנית, תופעת לוואי קיצונית של טיפול לא נכון בבעיות נפשיות אחרות, המחמיר אותן. האבחנה נפוצה בעיקר בארצות הברית, ויש הטוענים שהיא תופעה הקשורה לתרבות ולשיטת הטיפול האמריקאית ^{[1] [2]} . ה-DSM, ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית המקובל ברוב העולם המערבי, מכיר בהפרעה זו, אך השם, התיאור והסיווג שלה השתנו בין המהדורות, כתוצאה מהמחלוקות בה היא נתונה.

בישראל פועלת עמותת ט.ד.י. ישראל ^[3] המרכזת את אנשי המקצוע התומכים באבחנה של הפרעה זו, מתעניינים ופעילים בטיפול בה.

על פי המומחים התומכים באבחנה, בדרך כלל אצל הלוקה בהפרעה קיימת אישיות ראשית, פסיבית ומדוכאת לרוב, היא האישיות האמיתית של האדם, ולצידה אישיות אחת או יותר, בעלת אופי נבדל, השונה בגילה ובזכרונותיה ולעתים גם במגדר. לעתים יש שוני ניכר בביצועים האומנותיים או הספורטיביים של הסובל מההפרעה, התלוי בטיבה של הזהות השלטת בעת הפעולה. ההבדלים ניכרים גם בקולו של האדם ובצורת דיבורו. לרוב האדם מדווח שהפיצול או הנתק החל עקב התעללות או מאורע טראומטי. יש הרואים בטראומה את הסיבה להפרעת האישיות ודרך להתגונן מפניה ויש הרואים אותה כפרי הדמיון האופייני ללוקים בתסמונת ^[4] .

התומכים באבחנה משערים שיש קשר בין נכונות להיפנוזה ויכולת סוגסטיה עצמית גבוהה לבין ההפרעה הדיסוציאטיבית, ומקשרים אליה גם התקפי אובדן זיכרון. מנגד, יש הטוענים כי לעומת רוב האבחנות הפסיכיאטריות שנתמכות בתסמינים אובייקטיביים מקובלים, הפרעה זו והתסמינים שלה הם סובייקטיביים בעיקרם, ומבוססים על דיווחים של המטופל והמטפל; אצל אנשים הנוטים לכך, האבחנה יכולה להיות תוצאה של הזדהות עם המטפל המומחה בתחום ^[5], ומחסור בעדויות יכול להיות מוסבר על ידי אובדן זיכרון.

בספרות ובקולנוע זכתה התופעה לפרסום רב ולכינוי "פיצול אישיות" המהלך אימה וקסם כאחד על הקוראים והצופים. דוגמאות לכך הם הספר "24 הפנים של בילי מיליגן", הספר "סיביל" והסרט שנעשה על-פיו, וכן הספר והסרט "שלוש פנים לחוה" והסרט "מועדון קרב". בתחום המוזיקה מוזכרת התופעה באלבום "Quadrophenia" של להקת המי המדבר על אדם בעל ההפרעה הנ"ל