| נשלח ב-9/7/2003 04:03 |
 |
| |
מי הדמות שבתיאור?
מי הולם את הדמות שמאחורי תיאור זה?
... ........ על אף היותו בעל כוח אינטלקטאלי עצום, היה איש רגש ושרוי במצבי רוח והתפעלות – וכולו שמחה; עם זה היה גם איש מרה שחורה – וכולו עצב. עתים היה אדם לוחם קשה כארז ועתים היה רך כקנה מלא סתירות וניגודים היה האיש. ל.... מעולם לא היה סדר זמנים קבוע ועומד בחייו. מעולם לא סעד באותה שעה, וגם לא היה מתפלל בכל יום באותה השעה והיה צריך תמיד לזרז עצמו שלא לאחר זמן קריאת שמע. .....לא היה מתלבש אף פעם כרב. כשהיה נוסע ברכבת לא היו מי שהכירו אותו. את תפילת שמונה עשרה היה מסיים ראשון וממתין לחזרת הש"ץ. אמרית השלום היה מקדים לכל אדם והיה ניגש לזולת לברך אותו בברכת שלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 08:08 |
|
| |
הרוג'צובר או הגר"ח?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 08:22 |
|
| |
הגר"ח? מה פתאום.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 10:15 |
|
| |
הגר"ח (כמדומני מתואר ע"י נכדו)
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 13:34 |
|
| |
הסגנון מתאים מאד לתיאור של הגרי"ד את סבו, כדברי יצחק יונתן.
איני זוכר אם הפרטים הללו מצויים בספר, כי קראתים לפני זמן רב מאד. אך הגישה מתאימה לרב סולוביצ'יק.
ועוד שתי ראיות נסיבתיות:
א. מי כבר כתב ביוגרפיות של רבנים?
ב. ומי שכבר כתב, האם העז לכתוב בסגנון כזה, שמגלה גם חולשות ולא רק מעלות?
אני זוכר כי הרב סולוביצ'יק מספר שם על שני סביו, ומנגיד ביניהם. ר' חיים היה בחינת חידוש, וכל יום שלו היה שונה מחברו. סבו השני, ששכחתי את שמו, והיה רב גדול גם כן, היה אדם מסודר, שהסדר איפיין אותו יותר מכל.
הרב סולוביצ'יק מספר עליו שבתו גססה. הרופא הזהיר את הרב, (סבו של המספר) כי לא נותר לה זמן רב.
לפיכך, הרב הזדרז, נכנס לחדר, ולאחר תפילת שחרית, מיהר להניח גם תפילין דרבנו תם. אחרת, היה עלול להפסיד את ההנחה בתור אונן.
אלו כוחות נפש נדרשים לאדם להתגבר על געגועיו לשבת עם הבת הגוססת ולצאת לחדר השני להשלים תפילין דרבנו תם!
(איני יודע אם הסיפור *הזה* ימצא חן בעיני כל הכותבים כאן. כבר דנו בדבר בעבר, אם תפילין חמירא להו או אהבת הילדים קילא להו. אבל כאן ניתן להבין מדברי הרב סולוביצ'יק שהיה עליו לכבוש רחמיו בכוח ולנהוג לפי מה שסבר שהוא הדין).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 13:53 |
|
| |
מיימוני, זה לא סיפור על הגר"א ששמע על פטירת אחותו?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 13:59 |
|
| |
ובנוגע לגר"ח, הגרי"ד מציין כי היה שקוע לעיתים במרה שחורה וכדי להתאושש עיין בר"מ הלכות טומאת מת בכדי להבין שכל המציאות מורכבת למעשה מדינים (פרשנות שלי לסיפור).
עלה בדעתי לפרש פעם בעקבות כך את הגמרא ברכות יח (?) על בניהו בן יהוידע בן איש חיל איש רב פעלים אשר ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום ברד ושלג (בציטוט משוחזר מהזכרון) והגמרא אומרת שגדולתו היתה שלמד סיפרא דבי רב ביום המעונן.
ע"פ הפשט, הפירוש הוא שהצליח ללמוד את כל התו"כ (300 הלכות?) ביום חורף שהוא יום קצר כידוע מבחינת שעות שמש, כלומר תוך כ- 9 שעות עבר על כל התו"כ. (והא רב חיבר את התו"כ? וצ"ע)
ולפי הסיפור האחרון חשבתי לפרש שביום המעונן כאשר היה שקוע במרה שחורה וראה חושך סביבו, בימים כאלו בכדי לאזור חיל, היה לומד תו"כ המלא בדיני טומאה וטהרה וקדשים. וזוהי גבורתו.
תוקן על ידי - מאן_דהוא - 09/07/2003 13:59:45
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 15:41 |
|
| |
מיימוני,
מה שכתבת על האיפוק של ר' אליהו בעת מיתת בתו, מדברי הגרי"ד יוצא שלא היה זקוק ללחום עם עצמו כך הי' אופיו ההלכה עיצב את הוויותו באופן טבעי.
במלים אחרות הייתי אומר רבי חיים באופיו הי' חסיד ברסלב, וסבו השני הי' ייקה (פעם היו אומרים ליטאי קר) נוקשה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 16:24 |
|
| |
לא הי' שום חסיד, נקטתי דוגמא בעלמא להגדיר טמפרמנט מסויים שהייתי מגדירו כטמפרמנט חסידי בעליל, עם מצבי רוח משתנים ובעל רגש עז.
וכבר ידועה הקלישאה שהבריסקר'ס מכחישים ואני סובר שיש יותר מגרעין של אמת בתוכה. שהבית הלוי אהד רעיונות חסידיים, ר' חיים אהב חברת חסידים ולא נמשך לרעיונותים, הגרי"ז לא זה ולא זה - מתנגד מוחלט.
תוקן על ידי - מסתברא - 09/07/2003 16:25:12
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 18:45 |
|
| |
מסתברא
הגענו לנושא מעניין:
האם יש מזג חסידי?
האם אין חסיד שקול ומתון, זהיר ומחושב, מסודר וכל תנועה שלו קבועה מראש לפי תכתיב שכלי? שכל רגשותיו מסורים ביד רצונו ושכלו?
קשה לי להאמין שלא.
כמדומה לי גם שיש אדמו"רים שהתפרסמו במידות כאלו.
האם אדם שאינו רגשני אינו יכול לעבוד בעבודת ה' כפי שנתפרשה בחסידות?
שוב, אתמהה (אבל לא בדרגה של בשר בחלב...)
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 18:50 |
|
| |
הכוונה הייתה לטיפוסים מאפיינים, לא שאין חסיד עם אופי ליטאי ולהפך.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/7/2003 21:37 |
|
| |
כן, אני סבור בהחלט שלחסד מזג חסידי. ובוודאי שבאופן כללי הרי דבר זה נכון הי' לגבי תנועת החסידות לפי מיסודה.
הנפש החסידית היתה מטבעה פתוחה לעולם הרגש, שעד שהופיעה החסידות שלא הי' לו שום מקום ביהדות ומטבע הדברים שאלו שנהיית לבם היתה נטתה לקו זה הצטרפו לחסידות.
ובוודאי יש שהם בעלי מזג סוער מטבעם כאלו שעקרו מלבם את רגשנותם בבחינת הרגל נשעה טבע שני, כי זה לא התאים למסגרת שהם נולדו לתוכם.
צא וראה את בעל התניא שהוא בוודאי האדמו"ר היותר אנטלקוטאלי מבין חביריו, ויש לו תדמית של צדיק מאופק ורציונלי, הרי הי' נתון להתפעליות סוערות בעת אמירת תורתו והי' ובעת התלהבותו הי' נופל ומתגלגל על הרצפה.
התנהגות, שלא עולה על הדעת על חכם ליטאי כלשהו.
ולא, בעל התניא בהתנהגותו החיצונית הי' דוקא מסודר וממושמע מאד, אך הרגש וההתפרצות של התפעלות תפס מקום עצום אצלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/2/2004 02:52 |
|
| |
להלן ציטוט ממאמר שטרם פורסם
רבי חיים קיבל את ספרי התורה שבע"פ כפי שהגיעו לידו בבחינת 'כזה ראה וקדש'. גם במקומות בהם ברור היה שקיימות בסוגיא נוסחאות משובשות, יכול היה לבנות הלכות וסברות בעמקות ובחריפות על נוסח מסויים כיון שהיה מונח אצל אחד מהראשונים. גם כשהרמב"ם כותב על הלכה ביד החזקה שהסופרים טעו ואת חכמת ההלכה יש לחפש אצל חכמת הקולמוס, לא נמנע רבי חיים מליישב את שיטת הרמב"ם, כנראה מפני שהרב המגיד מביא את הנוסח שלפי הרמב"ם עצמו משובש הוא.
את 'האמת' חפש רבי חיים 'לאמיתה של סברה', וכדברי בניו בהקדמה לספר 'חדושי רבנו חיים הלוי' "פתח שערי אורה בהבנה והעמקה נפלאה לאמיתה של תורה... עד שהעמיד את דבריו על האמת הצרוף והברור כפי הכרעת עומק שכלו ואור עוצם תבונתו". על חיפוש אמת זו כותבים בניו שם "בירר וצירף וליבן וזיקק תמיד דבריו בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף והביא את דבריו בכור מאה פעמים פעם אחר פעם ביגיעה עצומה ובהעמקה נפלאה לקרב ולרחק להוסיף ולגרוע".
יש אומרים כי הורתה ולידתה של שיטה זו היא מהבת-קול שיצאה מישיבת וולאז'ין והכריזה כי הלימוד המקודש ביותר אינו הלימוד המיועד 'לשמור לעשות ולקיים', אלא הלימוד לשם הידיעה עצמה, 'לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול'. וכשאין המטרה קביעת ההלכה, אין מחויבות להכריע בין השיטות. וכשהמטרה היא להבין, יש לעשות את הכל כדי להבין באמת. ולכן המאמץ האדיר שהשקיע רבי חיים בלימוד התורה היה כדברי בניו שם "לפקוח עינים בתורה בהבנה והעמקה נפלאה" וזהו אשר הוריש לדורו ולדורות הבאים אחריו בשיבות הקדושות.
|
|
|
|
|
|
