מיהו הגבור - הכובש את יצרו, והמושל בנפשו

ולפי המובן מפשוטי שני המאמרים הם סותרים זה את זה – ואין העניין כן. אבל שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל !

הרמב"ם בשמונה פרקים פ"ו מחלק בין מצות שמעיות למצות שכליות, מצות שמעיות שהם אינם ע"פ השכל צריך אדם לומר אפשי בבשר חזיר ומה אעשה שהתורה אסרה, מצות שכליות כעריות, צריך אדם להרחיק גם מרצונו.
כוונת לזה?

פאקרער

מה ההבדל בין לא לאכול בשר חזיר, לבין לא לבוא על הערווה?

סליחה איקה
לא הרגשתי שדבריך שהנך מעתיק הן הן דברי הרמב"ם שם פ"ו, והוא מחלק שם בין מצות שמעיות לשכליות, אה"נ ערוה אינה מצוה שכליות כי הרי בספרי שמצטט שם הרמב"ם הוא מונה עריות.
והסיבה שטעיתי בזה, כי ממבט חסידי הדברים מתפרשים כי להתאוות לדבר אינה עוולה כ"ז שהוא מן המצות השמעיות, משא"כ מצות שכליות אסור להתאוות, ובזה מתפרש מ"ש הרמב"ם רצון, תאוה, ולפי"ז כיון שאסור להתאוות לעריות הרי הוא ממצות השכליות.

בר"פ,

צריך להבין שמה שנקטו כ"שמעיות ושכליות" "דיברו בהווה" כדרך סתם אדם [וכדרך מצוות שהאומות משיבות עליהן], אבל בהתקדם האדם בחכמת התורה לאחדה עם המלאך שכליאל, ייהפכו הרבה שמעיות לשכליות.

לא הבנתי. אתה טוען שלפי הבנתך ממה שאומר הרמב"ם ערווה אינה מצווה שכלית, ולפי החסידות ערווה היא היא מצווה שכלית?

ווטו

לא לזה מתכוון הרמב"ם כשהוא טוען שאין סתירה!


תוקן על ידי - איקה - 11/07/2003 7:29:29

הפירוש שנותנים אלה המייצגים את החסידות או את המבט החסידי לרמב"ם הוא עיוות גמור ועוול גמור .

מבחינת הרמב"ם רק שתי המצוות הראשונות מעשרת הדברות : מציאות ה' – "אנוכי ה' אלוקיך"
ואחדותו – "לא יהיה לך אלוקים אחרים "
הן מצוות שכליות!

בספר "מילות ההגיון" הוא מונה ארבעה מיני משפטים הנחשבים למאומתים שאפשר לסמוך עליהם, ואין צורך להביא עליהם ראיה. ואלה הם:
א) מוחשים – משפטים שנוסדו על השגות החושים, כגון : זה שחור וזה לבן.
ב) מושכלות – משפטים המיוסדים בשכל העיוני הבריא, בין מושכל ראשון המובן מאליו,כגון : "תפוח שלם גדול יותר ממחציתו", ובין מושכל שני המיוסד על מופתים והיקשים הגיוניים.
ג ) מפורסמות – משפטים מיוסדים בדעת הציבור, שהרגש המוסרי והשכל המעשי מחייבים אותם, כגון : להיות נדיב טוב ומיטיב – טוב ויפה. להיות נבל כפוי טובה – לא טוב ולא יפה.
ד)מקובלות – משפטים שנמסרו בקבלה בשם אחד נבחר הידוע לשבח, או נבחרים רבים,אוטוריטט בלע"ז.

בשניים הראשונים : במוחשות ובמושכלות – מבחינים בין אמת לשקר. אם הוא לבן או אינו לבן.אם שתי פעמים שתיים הם ארבע, אם לא.
ובשניים האחרונים , וביחוד במפורסמות – מבחינים בין טוב לרע, בין נאה ומגונה – " הם העניינים המפורסמים אצל כל בני האדם"

"הרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות, אשר אמרו : שמי שלא יתאוה אליהן יותר חשוב מן המתאוה אליהן ויכבוש את יצרו מהן – הם עניינים ה"מפורסמים" אצל כל בני האדם שהם "רעות" כשפיכות דמים, וגנבה, וגזלה, ואונאה..."...ויקראו אותן קצת מחכמינו האחרונים ( כגון: רס"ג) אשר חלו חולי המדברים (= ה"כאלם") : "מצוות השכליות" ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה..."!

" אבל הדברים שאמרו עליהם חכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול – הם : "התורות המקובלות" (= השמעיות), וזה אמת. שאלמלא התורה לא היו רעות כלל....ואלו המצוות וכיוצא בהן הן אשר קראן השם יתברך: "חוקות"

" הנה זה התבאר לך מכל מה שאמרנו. איזו מן העברות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר חשוב מן המשתוקק אליהן וכובש את יצרו מהן, ואיזו מהן יהיה העניין בהפך. – וזה חידוש נפלא בהעמיד שני המאמרים, ולשונם מורה על אמיתת מה שבארנו"


שני המאמרים מדברים על אותה קטגוריה של מעשים שנבחנים תחת הטוב והרע, הנאה והמגונה. ולכן אין ביניהם כל סתירה!

המפורסמות אינן שכליות מבחינת הרמב"ם חד משמעי!

איקה
תתרץ לי קושיא אחת ואח"כ אתרץ לך השאר
לדבריך כי עריות הוא מצוה שמעי א"כ האדם צ"ל אפשי בעריות ומה אעשה וכו', א"כ האדם צריך להיות רוצה בעריות, וא"כ למה כתב הרמב"ם סוף אסורי ביאה כי צריך להרחיק עריות אפילו ממחשבתו? אדרבה הרי האדם צריך להיות רוצה בעריות.

ברא"פ,

מה הבעיה? מעיקר הרעיון היה עליו לרצות להיות בידידות הקרובה ביותר לכל אדם בעולם בין זכר ובין נקיבה גם בהיכלל קרבת ערוה.

אלא מאחר שנלווית לזה תאווה הממכרת והמעוותת והגורמת כל רע במידה עוצמתית, לכן יש לו להרחיקה ממחשבתו.

[התייחסתי רק לקושייתך על "איך ייתכן הגיונית" לרצות וגם להרחיק מהמחשבה, אבל לא להעמיס את דבריי בדעת הרמב"ם.]