'עבודה זרה'-צורך פסיכולוגי או צרות אופק.

'עבודה זרה', זהו נושא האשכול שפתחתי, מכיוון שמנגנון החיפוש ב'הייד פארק' אינו זמין לא יכולתי לבדוק האם עמדו כאן במדוכה זו או לא.
לא נראה לי שיש להרחיב בתמיהה, היא עומדת מאליה. אנשים מיושבים מוצאים את סיפוקם הרוחני בדמות יציר כפיהם?
במידה ונסכים כי כל צורך רוחני של האדם הוא צורך פסיכולוגי, האדם בהיותו בעל דעת, צריך להרגיש את ההבדל המהותי שבין בני מינו - בני האדם, לעומת שאר היצורים בתבל, וזהו שגורם לו לתהות על שרשו, ולשאוף לרוחניות.
יתכן בהחלט כי גם העוסקים ב'עבודה זרה' כפי שנקראה בלשון חז"ל, דוקא הם היו בעלי רגש רוחני מפותח, והוא הוא, שגרם להם לחפש אידאות חדשות.
כל הצגה של הדברים כפנאטיות וכצמצום היא ראיית הדברים בצורה מאד לא ישרה וחושבת.
תאמרו, וכי סיפוק רוחני ביציר עץ ואבן מאין ימצא. אם אכן צורך פסיכולוגי מונח בחיפוש האדם אחרי רוחניות, בהחלט ניתן להבין את יצירת האדם לעצמו סמלים רוחניים שמסמלים בעינין את השאיפה לשלמות רוחנית כפי שהיא מצטיירת בעיניו, עובד הפסילים ידע לבטח כי הפסל לא יושיעו, אך כתוצאה משכנוע עצמי עמוק הוא האמין בפסל כהתגלמות האידאה העצמית שלו.

מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי.




תוקן על ידי - ivri - 10/07/2003 12:13:26

תוקן על ידי - ivri - 10/07/2003 12:13:58

ידוע דברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א א: והמפורט במו"נ:

"כל מי שעבד עבודה זרה, לא עבדה מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם. אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששיך אליו יתעלה בלבד, כלומר: העבודה והרוממות כמו שאמר די שתיקבע מציאותו בתודעת ההמון, וחשבו כי זה שייך לזולתו, והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון."

כנראה שהרמב"ם לא ממש הכיר את העולם הפאגני אליו מתייחס המקרא והסתמך על תיאורים מאוחרים יותר של העולם הזה מספרי הצאבה שנכתבו אלפי שנים לאחר המקרא. אלה מתארים זרמים מסויימים שהיו קיימים במרחבי ערב האלילית שלפני בא מוחמד. במרחב זה אכן היו קיימות אמונות אליליות שראו בעצמים מסויימים מתווכים (אך הסאבה האמינו בכוכבים שהינם אלילים)

גם חז"ל כמובן, לא הכירו את העולם האלילי הזה ודבריהן בע"ז ומקומות אחרים רצופים טעויות ובניגוד למה שכתב מיימוני הקשר בין תיאורי חז"ל את הע"ז למציאות רופף מאוד ומגלה דווקא אי-הכרה מוחלטת. חז"ל מכירים בעיקר את הע"ז שהייתה מקובלת בתקופתם ובעיקר את הדת הפרסית : (למשל: מהגילויים הארכיאולוגיים מתברר שאשרה לא הייתה עץ אלא שם של אל, העברה במולך הייתה ממש הקרבת ילדים ולא כמתואר בגמ', הבכי על התמוז אינו כפי המתואר במדרש בעניין ועוד. טעות צדדית נוספת היא בזיהוי בגמרא ב"ב צא. של רב חסדא את העיר כותא כ'אור כשדים'. אך אור נחשפה במאה העשרים ונתגלו בה כתבי יתדות שהעידו על כך באופן חד משמעי שאינה העיר כותא שהייתה קיימת בתקופת התלמוד.)

רק במאתיים השנים האחרונות נחשפו תרבויות בבל שומר וכנען העתיקות והתברר טיב אמונותיהם והמיתולוגיות הגדולות שלהם. מה שמתברר הוא ש:

1. האלילות המקראית יחסה תופעות טבע לאלים מיתולוגיים רבים 2. אותם כוחות מיתולוגיים הומחשו באמצעים שונים ולאמונה בהם נלווה פולחן מתירני בעל מאפיינים מוחשיים גם כן.

התורה מזהירה שוב ושוב נגד שלושה רכיבים אלו אך מה הביא את האדם לאותה אלילות?

העובדה שהאלילות המקראית כרוכה במיתולוגיה ענפה היא שבעיקר מהווה את השינוי מהבנתו של הרמב"ם. שכן האלילות כרוכה בהלך החשיבה האינטואיטיבי של האדם המובילה אותו לחשיבה מיתית-ואלילית. זו החשיבה המנסה למצוא הסבר לתופעות טבע באמצעות כוחות רוחניים מיסטיים ולא רציונאליים.: אלים, שדים, מזלות וכוכבים.
אותה החשיבה בדיוק יכולה להוביל אדם שפוי לגמרי לקבוע שבגלל שעבר לידו חתול שחור הוא איבד למחרת את משרתו. או שמשום שנולד בתאריך מסוים האופי שלו אחר.

החלק השני המאפיין את האלילות (ההמחשה) הינו גם טבע אנושי החייב למצוא מוחש גם לרעיון הרוחני ביותר וכאן אומר הרמב"ם דברים חריפים מאוד (שם):

ואתה דע שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה זרה בהרבה.


כנראה שהרצון למצוא מוחשיות בדבר רוחני במהותו מבזה את אותו ערך רוחני. ועצם התאווה לכך היא ילדותית ואולי כדבריך יכול להיות טמון בה גרעין רוחני, אבל זו רוחניות בלתי רציונאלית, מיסטית ופרימיטיבית ולכן מבזה את האדם השואף לכך ולא רק את האובייקט המומחש.

חז"ל אמרו שנהרג היצר הרע של העבודה זרה. נראה שכוונתם שכח השכל התגבר באותה תקופת מעבר מתרבות בבל לתרבות יון, ולכן מותן כוחה של אותה נטייה לחשיבה אלילית. אך עדיין הנטייה והגורמים שהביאו לעבודה זרה נותרו והיצר לעבוד זרה לבש צורה אחרת הקיימת וחיה עד היום.


כי הרי מי שלומד את המדרש הזה כפשוטו נופל באותו הרגע עצמו לבור העבודה זרה של ההמחשה המתועבת שאותה איסור העבודה זרה מנסה לפסול.








תוקן על ידי - מוישהגרויס - 19/10/2003 10:28:52

איקה:
לא הבנתי כיצד דבריך סותרים את דבריי. הדוגמא שהבאת היא הדוגמא של האש זרה שהבאתי וקישרתי אותה לעשיית פסל ותמונה.

מוישגרויס:
המקורות הארכיאולוגים שהבאת הינם פירושים לממצאים שונים, ולא הפירושים היחידים. יש ריבוי דעות בנושאים אלו, ולכן קשה להסתמך עליהם.
הקרבת ילדים למולך עדיין לא קיבלה עיגון בממצא הארכיאולוגי. לא מצאנו בתי קברות של ילדים בבתי הקברות הפניקים, אלא רק בקרתגו אשר תוארך למאה 7-6 לפנה"ס.
כמו כן, האשרה עדיין נחשבת בעיני רבים כפולחן הקשור לעצים, ואף באוסטרקון שציינת מכונתילת עג'רוד מצוייר עץ, שחוקרים רבים מזהים אותו עם עץ החיים. ישנם פסוקים מפורשים בתנ"ך שמהם ברור שאשרה היא עץ.

אמרת: "אני נוהג להפריד בין עבודת אלילים לבין אש זרה", ובכן אני משיבה לך ש: ה' לא מפריד ביניהם.

נדב ואביהוא בני אהרון עשו כמעשה בני ישראל בחטא העגל?, לא הם רק הוסיפו משלהם, ולא עשו בדיוק כמצווה.

אתה לא שמעת על "היצר" עבודה זרה שהכנסת הגדולה ביטלה? אולי נזכיר לך את "חברנו מנשה" שאומר שאם היית בזמנו היית מפשיל שמלתך ורץ לעבודה זרה!

.



לא בכדי אמרו חז"ל כי יצר עבודה זרה בטל מן העולם, כבר בתקופת האמוראים כל לא יכלו להבין את התאורים המקראיים של עבודתל האלילים. בדיוק כמונו. בכל אופן, מהצמדת המעשה בגמרא של יצר המין ליצר הע"ז, נוכל לשער כי כוונת המספר היתה לומר לנו כי עוצמת היצר היתה זהה, גם בעניין העריות וגם בעניין העבודה הזרה.
מכיוון שבתוך עמנו אנו חיים ויודעים את עוצמתו של יצר עריות, נוכל לפחות תיאורטית, להבין את עוצמתו של יצר ע"ז בתקופות קדומות.

חז"ל הכירו ע"ז רק של תקופתם. במשנה, הכירו את הפולחנים ההלניסטיים-רומיים, אך כבר אז, ריקנותם הוכרה, וראו מעשהו של רבן גמליאל בבית המרחץ של אפרודיטה בעכו. המעשים היו יותר ריטואל של מסורת מאשר ע"ז ממש.

הרמב"ם, בודאי שהכיר ע"ז רק מקריאת מקורות ומספרות נוסעים. הסביבה שלו היתה כולה מייחדת (בלשונו שלו), ותאורים אודות עובדי אלילים או אודות אלצאבה, גם הם מכלים שניים ושלישיים.

אנו מוגבלים במידת הבנתנו כיום, בודארי בנושא העבודה הזרה.

מטיילים ישראליים במזרח הרחוק נתקלו – אם ידעו לזהות – בסוגים שונים של ע"ז ממש. אלא שגם פולחנים אלו נעשים כיום יותר ויותר ע"י אנשים העושים אותם מצוות אנשים מלומדה, כשמירה על מסורת אבותיהם, יותר מאשר מתוך אמונה עמוקה בכוחותיו של וישנו או ברהמה. מסתמא, בכפרים נידחים במעבה הג'ונגל באמזונאס, או באפריקה המרוחקת, תמצא ע"ז "קלאסית" , אולם רובנו לעולם לא נתקל בכזו.



לפי קויפמן, ההגשמה של הע"ז בדרך של פסל או עץ, היתה סימבולית. הכוח העליון צמצם עצמו למגורים בתוך חפץ, או שחפץ זה רק היווה יצוג ארצי, מוחשי, של אותו כוח פאגאני בלתי נתפס. כשם שהשפה משתמשת בייצוגים מילוליים לתופעות אל-אנושיות, כך היה הפסל לעובד האלילים. בודאי שבתנ"ך, וביחוד ישעיהו בתאורו הלעגני את חרש העץ שבמחצית הגזע משתמש לצרכיו ובמחציתו השניה משתמש לצורך גילוף אליל חדש, הציג קריקטורה. הצגה זו נעשתה כדי להראות את הגיחוך שבעבודת האלילים. אלא שאין הכרח בהבנתו של קויפמן כי הנביאים לא הבינו את הפאגאניות, יתכן כי לעגם נוסח במכוון בדרך כזו, כדי להקצין את עבודת האלילים אד אבסורדום.





לגבי האלילים המודרניים והעבודה הזרה הנכנסת בדלת הקדמית אלינו יום יום, ד"ל.

לזכיז.
במכוין לא ציינתי מקורות. מי שהעניין מעניין אותו שיטרח וילמד בעיון את הנושא ויעמוד על הדברים בכוחות עצמו ויסיק לבדו את המסקנות, אחרת נהפוך את הבימה למלחמת ציטוטים.
אבל כמה הערות:
לעיתים יש נטייה לזלזול יתר במדע הארכיאולוגיה. אבל לא כל המקורות הארכיאולוגיים הינן תיאורטיים. האם מישהו יכול לטעון שהפירמידות לא שימשו כמקום קבורה לפרעונים? האם מישהו יכול להכחיש את כתב היתדות?
כך גם זיהוי העיר 'אור' הינו חד-משמעי ואין בכך כל ספק. באותה מידה אין ספק ש'אשרה' היא אלת האושר והפריון של הכנענים. אלא שפולחנה נערך תחת עצים ולכן גם הם כונו כך כלומר: או שהאשרה היא מקום פולחן בדומה לבמה שהוא מקום לפולחן האליל. או שהאשרה היא פסל של האלילה. (ולכן הצטווינו 'לא תיטע לך אשרה כל עץ ליד מזבח ה' אלוקיך'.) אבל שוב, אין ספק שהאשרה היא האלה ולא העץ (ולמעשה בתנ"ך עצמו זה ברור כך וראה מלכים ב' כ"א) ובניגוד להבנת חז"ל.
באשר למולך הפענוח של הפולחן הזה אינו מסתמך רק על גילוי הקברים בקרתגו (החשוב לכשעצמו) כי אם גם על מימצאים בחפירות חצור כתבים ממקורות עתיקים אחרים כמו דידרוס ופורפירי וגם ניתוח של דברי התנ"ך עצמו שאינן משתמעים לשתי פנים.

_____________________________________


מואדיב

לא ייתכן, שאתה מואדיב, נכשלת להיות זו שכדברי הרמב"ם לומדת מדרשי חז"ל כפשוטם כאחד הכסילים.

נכון שבזמן חז"ל לא הייתה קימת העבודה זרה המקראית אך האם לא עבדו ההמונים את האלילים היוניים והרומאיים גם לאחר שכביכול אנשי כנה"ג 'הרגו את יצר הרע? האם בבבל לא עבדו ההמונים את הפולחנים הפרסיים והבבליים באותה התקופה עצמה וזמן רב לאחריה? ומי הכיר ב'ריקנות' כדבריך? רק המיעוט המשכיל שהיה חשוף לפילוסופיה היוונית והביקורת שלה על האלילות. למעשה עד לבואו של מוחמד כל העולם היה שטוף באלילות זו או בגרסתה הנוצרית ( ספרי הצאבה שהיו ברשות הרמב"ם היו עדיין מכלי ראשון.) גם כיום אחוז גבוה מהעולם מאמין בלב שלם בעבודה זרה. קרוב למיליארד ומחצה אנשים במזרח ומרכז אסיה המאמינים בהינדואיזם, בודהיזם, פולחן אבות, שינטואיזם, טאאואיזם, מיליוני המאמינים בנצרות הקתולית שהיא בעלת מאפיינים אליליים עמוקים, דתות אפריקה ושלא לדבר על הגרסאות הדרום אמריקניות המשלבות בין הנצרות לאמונות באלילים אפריקניים.
בניגוד לדבריך אני סבור שאתה טועה לגמרי: לאלילות שורשים עמוקים מאוד. רוב העולם שקוע בה עמוקות. די להיכנס למקדש הודי, או להשתתף בפולחן וודו בהאיטי כדי להיווכח עד כמה עמוקה האמונה האלילית ועד כמה היא קשורה הדוקות במאגיה, באמונה בקדושים, שדים, מזלות, וייחוס קדושה וערך לחפצים סמליים.

העבודה זרה חייה וקיימת והיא האמונה הטבעית של כל אדם, יהודי, הודי או איטלקי, שלא רכש לעצמו סטרוקטורות חשיבה מסודרות ומידה מסוימת של חשיבה ביקורתית.

התורה ניתנה לדורות, ועיקרה מדברת נגד העבודה זרה. ולא ייתכן שכולה נכתבה רק לתקופה קצרה. רק צריך לפקוח עיניים כדי לראות עד כמה אותה העבודה זרה העתיקה והקדומה ממלאת את העולם ואותנו ואם יש לך ספק בכך גש לכותל המערבי בחצות ותשמע את פעמיה.



תוקן על ידי - מוישהגרויס - 19/10/2003 18:14:33