אלקים לא איש ויכזב (לימוד חומש, בלק)

הערה קצרה על הכזב האנושי: משמעות הביטוי הזה נראית בעיני כך. אדם מלא רצונות שונים ומנוגדים. גם כשהוא מגיע לידי הכרעה, זה בלב ולב. ביטוי זה עצמו מעיד על כך, כי לב=רצון. בלב ולב = ברצונות מנוגדים.
לפעמים אדם מסוגל להמשיך בדרך שבה בחר, אך לפעמים הרצון הפנימי הסותר שלו פורץ החוצה, בצורת כעס ותיסכול, הפרעות שונות לביצוע מה שהתחייב, ועוד.
אבל אצל האלקים, כמובן, אין כאלו דברים. אילו אדם היה צריך להתיר לבלעם ללכת, היינו יכולים למצוא שהוא מרשה וחוזר בו. אבל לא אצל האלקים.
כי האלקים אינו איש שיש לו רצונות סותרים. והאלקים אינו מכזב.

אז מדוע חרה אף ה' בבלעם כי הולך הוא? ומדוע נשלח המלאך לו לשטן (=מפריע)?

כמה וכמה תשובות נאמרו לשאלה קשה זו. למשל, יש משוים את לשון ההתר (לך "איתם") ללשון המעשה (הלך "עם" השליחים), כלומר מתוך זילזול במחוייבות לומר את אשר ה' ישים בפיו.
אני מבקש להציע פירוש חדש, שהולך בשיטת הרמב"ם.

כידוע, שיטת הרמב"ם היא שכל הנבואות נאמרות במצב של חלום. בבוא שלושת המלאכים אל אברהם, מסביר הרמב"ם כי מה שכתוב בתחילת הפרשה, שה' התגלה אל אברהם, הוא בעצם כלל, וכל המשך הפרשה, עם בוא המלאכים, הוא פירוט תוכן ההתגלות. ויש לדברים אלו מקור בגמרא.

האם ניתן ליישם כאן את הכלל הזה?
אני סבור שכן.
תחילה מסופרים לנו הדברים דרך כלל. ה' בא אל בלעם ואמר לו שמותר לו ללכת, והגביל אותו בתנאי שיאמר את מה שה' ישים בפיו. ואז בא הסיפור המפורט, על החלום שזה היה המסר שבו.
ועכשו כל הסיפור על האתון מסתדר להפליא.
בלעם קם בבוקר וחובש את אתונו בעצמו. מדוע? מפני שבחלום אדם עושה דברים שמוטלים על אחרים, על המשרתים. הזקנים ונעריו מצטרפים אליו, אך הם נעלמים בהמשך הסיפור, כי בחלום אנשים באים ונעלמים כהרף עין.
המלאך מתגלה לאתון, ובלעם אינו רואה אותו. כי בחלום אנו יודעים על נוכחות של מישהו שמצד שני אינו נראה לעין. יש בחלום כפילות כזו, שבה אנו מצד אחד יודעים מה שקורה כמו מספר של סיפור המסתכל מהצד, ומצד שני אנו שקועים בתוך החלום, כמו דמות בעלילה, ומוגבלים בידיעתנו.
כך גם מובן כיצד האתון מדלגת בבת אחת מהדרך הראשית למשעול של כרמים. אין מעבר רציף וארוך מן הדרך אל המשעול, כי דרך החלום שהוא מדלג ממקום למקום בקפיצות.
לכן, כמובן, האתון יכולה לפתוח את פיה ולדבר. וכך גם רואה בלעם את המלאך ושומע, סוף סוף, את המסר שסוכם לעיל בפסוק אחד.

האם פירוש כזה הולם את "הפשט ההיסטורי" של הסיפור?
אם נבחן את סיפורי ההתגלות במקרא, נראה שרובם נעשים בחלום. ה' מדבר עם אבימלך בחלום, וכן עם לבן. גם יעקב רואה את ההתגלויות אליו בחלומו.
האם כל התגלות חייבת להיות בחלום? האם אין התגלות בהקיץ? סבורני שיש סעד גדול לשיטת הרמב"ם באחת הפרשיות הקודמות. ה' מתגלה לאהרן ולמרים, ומדגיש באזניהם:
"אם יהיה נביאכם ה' – במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).
ויתכן כי במקום זה, בפרשתנו, אין צורך ליידע אותנו שמעשה האתון היה חלום, כי הוא מעיד על עצמו מתוכו.

ובכך נסתלקה הסתירה. ה' התיר לבלעם פעם אחת לצאת עם הזקנים, ולא חזר בו. וההתר מסופר לנו פעמיים. פעם בקיצור, ופעם באריכות, דרך חלומו המוזר של בלעם.
ונשארת בידינו גם מסקנתו של בלעם בהמשך הפרשה:
לא איש א–ל – ויכזב!

פרוש אלטרנטיבי (על דרך שלילת הקוסמות):

אני מקדים כי אכן פשטי המקראות מורים כי בקללה יש ממש, והקב"ה שנה סדרי בראשית כדי למנוע את הקללה מישראל עמו. עם זאת, ניתן לקרוא את הפרשה כולה במבט אירוני: מואב חוששים מישראל ובוחרים בפתרון קסמים, תרתי משמע. הקב"ה מהתל בבלעם לאורך כל הפרשה כדי ללמדו את תורתו של מיימוני: הכל בידי שמים, ואם כן רעיון הקללה מופרך מעיקרו. הפארודיה מגיעה לשיאה כאשר הנביא הגדול, יודע דעת עליון, אינו יודע אפילו דעת אתונו.

האירוניה מתחזקת בכך שבספר דברים אנו למדים כי נאסר על בני ישראל להתגרות במואב. כך, כל מיזם הקוסמות המפואר היה יכול להיות מוחלף ביוזמה מדינית פשוטה של שליחת שליחים למשה.

לכן, אין מקום לתמוה מדוע המלאך מונע את בלעם מללכת למרות שהליכתו היתה ב"אישור". אמנם הקב"ה התיר לו ללכת, אבל כל מגמת הליכתו, היינו רעיון הקללה, מורה כי עדיין הוא סבור כי בידו לנווט את רבונו של עולם כביכול. גם היום ניתן למצוא דוגמאות לאנשים השומרים כל תג מן המצוות המפורשות, אך בלבם עדיין שוררת האמונה כי בכחם להכתיב את מהלך המאורעות. מה שלא הבין בלעם מעצמו הסבירה לו אתונו; אם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, ולא כאתונו של בלעם.

disclaimer:
העמדה לעיל אינה משקפת את דעתו של הכותב. כל קשר בין הדמויות לעיל לבין אנשים במציאות הוא מקרי בהחלט.

תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 13/07/2003 11:19:11

ענין בלעם נדון בשנה שעברה באשכול זה:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=138403&searchword=בלעם

אקדמאי

אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.




יצחק יונתן

גם אני למדתי תמיד כמוך.
אבל -
התחדש לי ביאור, ואני סבור שהוא מעוגן בתפיסת העולם של המקרא.
ןאני מוכן לשקול אלטרנטיבות.

ובאשר להערת הסיום שלך -

לא הבנתי ממה אתה חושש מדבריך האחרונים שאתה נחפז לסייג אותם?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

משום מה פירסמת את הפירוש הנאה שלך בפורום ח"ח והתקוממו שם על הפרשנות ה'נועזת' כביכול, הזו. לכן הנני לתמוך את עיקר דבריך כדלהלן שהם מפורשים ברמב"ם:

הדברים שכתב מיימוני אינן 'על דרך' הרמב"ם אלא ממש מפורשים אצל הרמב"ם. לא בערך אלא מפורשים ממש:

במו"נ לו אומר הרמב"ם:
"הנה הודיענו יתעלה אמיתת הנבואה ומהותה, והשמיענו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה...והוא שיגיע לכח המדמה משלמות הפעולה עד שרואה את הדבר כאילו...בא לו על דרך התחושה החיצונית. (כלומר, מראה נבואה הינו באמצעות כח הדימיון)

ועל זה בחלק ב פרק מב מוסיף הרמב"ם וז"ל:

"כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם... בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני אדם, ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך..ואל היסוד הגדול הזה כוון אחד החכמים ז"ל, ואף גדול מגדוליהם, והוא ר' חייא הגדול, במה שנאמר בתורה וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו...וכך אני אומר גם בפרשת יעקב באומרו ויאבק איש עמו, שזה בצורת החזון...וכך פרשת בלעם כולה, בדרך, ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דיבר מלאך ה אליו.

הרי שכל פרשת בלעם כולה הינה נבואה ובממילא גם מראה ע"י כח הדימיון. זו דעת הרמב"ם המפורשת.

רבי משה בן יצחק אלשקר (אלאשקר) בסימן קי"ז בתשובותיו אף מוסיף ומפרט להסביר את הרמב"ם וז"ל: "... וכן גם כן כתב בפרשת בלעם בכתוב ותרא האתון..." וכו'. ודברי רבנו הרב ז"ל הם דברי רבי חייא הגדול שכך כתב בפירוש. ומה שהקשה על זה הרמב"ן ז"ל שהנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, אין נראה לי קשה כי אינו מחויב שיראה לו השם בעצמו, אלא שנראה אליו במראה הנבואה על ידי דמות אנשים, כמו שכתב בחלק שני פרק מ"ו וגו'

דהיינו שאפשר ואף האנשים שנראו לו לבלעם לא היו אלא במראה הנבואה. והן עצמן נבואת ה' וד"ל."


הפירוש שהוספת על תיאור כל השתלשלות הענינים אכן מסבירים זאת כפשט הכתוב

מוישה



אציין דבר שכאן קל יותר לאמרו מאשר שם...

אני סבור שהרמב"ם כפה את פרשנותו על החומש. איני סבור שהפילוסופיה של הרמב"ם היא זהה להשקפת העולם שמבוטאת בחומש, וגם איני סבור שבחומש יש שתי רמות, אקזוטרית ואיזוטרית, כפי שהאמין הרמב"ם.

אבל בפרשת בלק, בסיפור בלעם והאתון, נראה לי שיתכן שכוונת הסיפור, "הפשט ההיסטורי" של חלק זה של הפרשה, הוא באמת שהיה זה חלום, וגם אם הדבר לא נאמר במפורש.

אין זה זהה למה שסובר הרמב"ם, כי הרמב"ם אמר מה שאמר לשיטתו, מכורח הפילוסופיה שלו. ואילו אני מציע את ההסבר הזה מתוך התבוננות בחומש, מתוך ניתוח ספרותי, ללא הנחות מוקדמות במידת האפשר.

כמובן, בראיית סיפור זה כחלום פירושי זהה לפירוש הרמב"ם, ולא זכרתי שהרמב"ם אומר זאת מפורשות - עד שתיקנת והעמדתני על האמת.

יש פורומים שבהם מי האומר חשוב ממה שנאמר. לכן, בח"ח ציטוט מהרמב"ם עשוי "להכשיר את פירושי לבוא בקהל". אצלנו ניתן יותר לצפות שהפירוש ייבדק לגופו...
אבל אני מעריך את המתנה שלך מכל הלב.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אין לי אלא לחתום על דבריך. אכן הפירוש שלך גורם לכך שהדברים יותאמו לפשט הדברים.

עם זאת ברצוני לשאול: הרי כתוב פעמיים ויקם בלק בבוקר ובפעם הראשונה הוא מסרב לשרי מואב. בפעם השניה הולך עמם. האם יש להסביר שבשני הפעמים היה זה במראה הנבואה או שניתן לחלק בין 2 הקימות על דרך הפשט.

מוישה

עמדת בתוך דבריך על שאלה גדולה, שמצויה לא רק כאן, והיא:

אם המקרא עובר לתאר חלום, מדוע אין זה נאמר במפורש?

ואם נאמר - ואיני רואה ברירה אחרת - שזה היה כה פשוט עד שאין צריך לאמרו כלל -
אזי שמא אפשר לומר כן במקומות אחרים, כפי שציינת: ביקיצה הראשונה של בלעם ואמירתו "מאן ה' לתתי הלוך עמכם". אולי גם זה היה בחלום.

(קיבלתי מכתב בתיבה האישית אודות יקיצה בחלום ולא הבנתי את קושיתו, ואולי התכוון לדבר זה?).

ובכן, כנראה יש לחלק בין שתי ההתגלויות של שני המסרים. המסר הראשון הגיע גם כן בחלום, אך לא זכינו לתיאורו של החלום עצמו, מפני שהוא לא היה חשוב.
מה שאין כן המסר השני, שהגיע בחלום מעניין על האתון, ולכן כנראה נכתב. שהרי "אם דעת אתונו לא ידע, דעת עליון ידע?".

ובכן, כיצד מבדילים בין תיאורו של מסר בחלום, שאחריו בא תוכן החלום במפורט, לבין תיאור המסר של החלום, שאחריו אין תיאור של החלום?
אני משער שהתשובה היא:
לפי הענין.

המקרא מניח מראש שהשומעים (התורה ניתנה כמדומה לי על מנת להיקרא בציבור, ולא רק לעיונם של יחידים מתוך הספר) מסוגלים לעקוב אחרי ניואנסים כגון זה. רק כך אני יכול להבין את ההבדל בין שני החלומות והסיפורים עליהם - אך אין זה נראה רחוק כל כך.

רק בשעה שמתייחסים למקרא בפיק ברכים ואין מנסים לחשוב על תוכנו, הוא נראה בלתי ניתן להבנה. רוב הדברים שבו הם פשוטים, שהרי הם נועדו לאנשים פשוטים... (אך בעלי רצון לשמוע ולהבין).

כשאני קורא את המלים האחרונות, אני נוכח שעלי להוסיף הערת הבהרה: המקרא נועד לאנשים פשוטים, אך יש בו גם לאדם החכם מה ללמוד ולקבל. אמנם, האופן שבו האדם החכם לומד מן המקרא שונה מהאופן בו האדם הפשוט שומע את הסיפור ומפנים את לקחיו. דוגמאות לדבר מצויות הרבה בפירושיו של וטו, קחם משם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

א. כדבריך ניתן לשפוט לפי התוכן או להשתמש בכלל האצבע של הרמב"ם: "כל מקום שמתואר מלאך הריהו במראה נבואה". אך הבעייה היא שאם אנחנו הולכים דרך הפשט זה צריך להיות רמוז בשינוי לשון. כאשר בשניהם כתוב בדיוק אותו לשון זה קשה על פי הפשט להדיל.

ב.אכן לרעיון על הבנת התורה ברצוני להביא סימוכין על דרך דבריו המפורסמים והנאים של האדמו"ר מלובביץ ש'בן חמש למקרא' -כבר מגיל כזה התורה צריכה להיות מובנת . לא רק שהתורה נועדה לאנשים פשוטים גם אלא גם לילדים בני חמש.

מיימוני היקר ומוישה גרויס המוסיף חתימתו לדברי הרב המיימוני

איני רואה צורך להוציא את הכתוב מפשוטו, ניתן לראות את הפרשה במבט קצת פחות דקדקני לשוני ולראות את המסר וההגיון הברור במשך כל הפרשה. ואם נרצה אף נוכל להשחיל את הדברים בפסוקים.

[אגב הנטיה לראות את פרשת האתון כחלום על פי זה שהתגלויות ד' הם בחלום, לא מצינו זאת בקביעות אלא בהתגלות ישירה מד', אך מלאכי ד' התגלו בהקיץ גם אצל הורי שמשון]

השאלה הראשונה הנשאלת לפי בלעם, הן בפעם הראשונה אמר לו ד' שלא ללכת, מה זאת קרה שבלעם אומר לשלוחים השניים כי עליו להישאל בשנית? לכן נראה הצעת הדברים כך -

בלעם שואל את ד' ונענה בשלילה, בלעם לא רוצה כ"כ להישמע לד' ועל כן הוא מעביר את המסר כאילו הימנעותו היא עניינית ולא כללית. ד' אינו "רוצה" לכפות את הנכון על בלעם, וכאשר בלעם משאיר אצלו את השלוחים השניים, הרי שקבע את רצונו שלא להישמע אלא ללכת, וע"כ אומר לו ד', אם האנשים באו לקרוא לך, זאת אומרת - שהם מניחים שאתה רוצה וחסרה רק "הזמנת הכבוד" אזי עשה כרצונך ולך אתם. לאמור הרי שעדיין ד' מצפה ממנו לומר "אם אין רצונך ד' אלוקי, לא אלך", אך בלעם אינו עושה זאת.

בלעם חש שלא בנוח עם עצמו ומנסה להדחיק את תחושותיו. הוא לא מרוכז בגלל האינטואיציה [ואם נרצה "מלאך ד'"] מפריע לו. בגלל כרסומי ליבו הוא לא שם לב איך הוא נוהג באתונו, ומביא את עצמו לידי שלושה תעיות מהדרך הכרוכים גם במאוב. במקרה הראשון עוד "זורק" בלעם את הבעיה על האתון, במקרה השני הוא עוד מסוגל לכך, במקרה השלישי הוא מנסה להדחיק את העניין, שהוא זה שיש לו "בעיה" עם עניין הנסיעה הזו, אך זה כבר לא הולך, מייד בולטת לפניו היסטוריית האתון. האתון[:] מעולם לא תיעתעה בו כך, ועתה שלושה פעמים זה קורה, זה אומר משהוא! אכן יש משהוא [פנימי] קול הקורא אליו "אל תלך". גם לאחר זה הוא מצליח להתחמק באומרו "וכי לא אלך?" אלך ואהיה בסדר!

לאמור ניתן לראות את דיבור האתון במובן עקרוני של "מה מקרי האתון אומרים לו".

אפשרות זו נראית לי כקרובה יותר להיות מובנת מתוך הכתובים עצמם לא הוספת נתון שאינו משתמע מהכתוב וממילא הכתוב שוללו בדברו בפשיטות ללא איזכור הנתון אותו מוסיפה הפרשנות שהצעתם.

בכל מקרה, ישר כוח על הרעיונות והצעת הדברים