התפתחות ההלח"ע (הלכה חרדית עדכנית)

מא"ד,

אשתדל ללא אזכור שום מקור ואדגיש את המובן מאליו משום יתר זהירות, שאין כאן הוראה אלא הדגמה מומחשת של פסיקה מתוך העקרונות כבקשתך!


השאלה: רחיצת גוף אדם משום סחיטת שערותיו.

התשובה:
סחיטה עצמה היא משתי מלאכות.
א. דש - הוצאת תוצר בלוע טבעית,
ב. מליבון - ניקיון בהוצאת לכלוך בלוע.

יש להבדיל בין דאורייתא דהיינו עצם המלאכה לדרבנן שאינו אלא משקף את הדאורייתא מחמת קירבה מעשית או מחשבתית [כמתבאר הלאה].

בשערות אין תוצר בלוע טבעית ולכן אין קירבה מעשית של הוצאת תוצר ואף לא קירבה מחשבתית שכל מבין פירושו של דש, לא ישייך סחיטת שיער לסחיטת תוצר. לכן משום דש ניתן לסחוט שערות.

בשערות שייך ניקיון על ידי סחיטת לכלוך נוזלי, לכן מצד ליבון היה שייך במנקה על ידי סחיטה. אבל גם שם אין זה אלא מדרבנן שאין שערות כמות שהן בולעות [כמו חוטי ברזל].
אך מי שאינו סוחט אלא מנגב, הרי גם אם מנגב בדרך סחיטה, אין כאן היבט של ניקיון אלא של ניגוב, א"כ זה כבר תרי דרבנן.
בנוסף, המנגב בדרך ספיגה כלל לא משתקפת סחיטה בדרך ניקיון, לכן גם מדרבנן אין איסור.

הרוחץ בקיץ הרי אין לנו לראות אותו אוטומטית כמנגב [כיון שניגוב נמשך טבעית] בכך שהוא רוחץ. גם לו היו רואים אותו כמנגב, הרי ניגוב רגיל הוא בדרך ספיגה ולא ברחיצה כדרך סחיטה.

נמצא שהרוחץ גם אם הוא מנגב בדרך ספיגה שלא בדרך סחיטה, אינו נכנס לחשש מלאכה.

מעתה, מ"ד הבא לנו את השוואותיך מתוך המקורות!

וטו

צריך בקיאות רבה במקורות כדי לכתוב תשובה כמו שלך!



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כן, באמת צריך הרבה בקיאות.
תרשה לי רק להשלים:
הגמרא בשבת קכח, סע"ב אומרת שאין סחיטה בשיער, ומפרש רש"י כיון שהוא קשה ואין בולע.
וכן פוסק הרמב"ם הל' שבת פ"ט הי"א. אמנם המגיד משנה כותב שם שעכ"פ מדברי סופרים אסור. וכן נפסק במ"א סי' שכו ס"ק ח ובשו"ע הרב שם ס"ו. ובמ"א סי' של ס"ק ג ובשו"ע הרב שם ס"א.

מה הוספת ?

נחזור לנושא האשכול.

1) האם הכותב בדק בכלים מדעיים (הלא באקדמי מדובר) כמה ספרים מסוג זה נכתבו בזמן המהרי"ל למשל (ראה י' דינרי שלהי ימי הביניים שדן על תקופת מהרי"ל כתקופת ה"מלקטים"). הרבה מהם בוודאי לא שרדו, והגרועים שבהם בוודאי לא ידועים כלל כי הרי לא נדפסו ולא נאספו בשום ספר ביבלגרופי.

והרי לפני הדפוס היו קיים סינון אכזרי לספרים שלא הי' צורך בהם.

2)האם התבוננת פעם על יבול של ספרי ליקוטי הלכה בשלהי תקופת הראשונים שהיו בכתב יד ורק כעת הולכים ונדפסים, ובוודאי בשעתם לא נזקקו להם לא מעט מזעיר, הנה רשימה חלקית בספרייתי (ובוודאי מדבש יכול להרחיב הרשימה) בני דור מלבד המפורסמים, כמו הרא"ש המרדכי, תורת הבית לרשב"א, הג"מ, ספר האגודה, שבלי לקט התניא ועוד, הרי יש ספר התדיר, ספר השלחן, ספר הפרדס (לא של רש"י) ספר הזמנים, ספר הבתים, מנהגי ר"ח פלטאל, מנהגי ר"א חילדיק, ספר הלכה ממשפחת הרא"ה (קובץ על יד) הסמ"ק מציריך, ספר הנייר, ועוד כמה פעמים ככה בתחומים פרטיים כמו ספר ברוך שאמר על ספרות, ועוד. וכל ספר הוא כמעט חזרה על ספר האחר בשינויים קטנים.

3)והאם אתה בקי על ספרי ההלכה שנכתבו בתקופת הגר"א? שפע של ספרים לא ידועים כלל.

לכתוב בלי למפות ולהשוות לדורות הקודמים באורח מדעי ומבוסס ע מידע מוצק, אאין אלא הרשה מעניינת ותו לא.

מסתבר שבזמנינו עם ריבוי אברכים שאינם עובדים בארץ הקודש ועלות הסביר של ההדפסה התרבו הספרים, אך האם יש כאן מפנה ערכי ומהותי? לכך לא מספיק התרשמות.

4)גם לא נראה לי שהכותב חקר אצל כותבי הספרים ומדפיסי הספרים כמה עותקים הם מוכרים, והאם יש ביקוש. כל התשובות התקבלו ממדפי הספרים הדוממים והדובבים בארון.



תוקן על ידי - מסתברא - 14/07/2003 20:49:38

ווטו
תודה על הניתוח ההגיוני.
אכן, ראיתי בפנים כי הדבר כמעט ואינו צריך להסתפק בו. המקורות צויינו לעיל. אולי שאלה זו לא היתה דוגמא טובה, שכן, כפי הבנתי, הבעיה תתעורר במקרה בו אין אזכור מפורש במ"ב, ושם דרושה או בקיאות טובה או כח סברא המבוסס על לימוד רב שנים בעיון, אם כי זה מעט מסוכן, או ספר קיצור טוב אשר יכול לתת מקורות.
לסיכום, אין ספק כי שיטתך טובה בהיבט העקרוני.
מעשית, לא כל אחד בר הכי.

עוד יצויין שעל השימוש בספרי קיצורים כספרי פסק, יש עוד וויכוח מזמן הרא"ש והפולמוס נגד הרמב"ם בענין. ויש ע"כ תשובת מהר"י מיגש רבו של הרמב"ם המתיר לפסוק. ומאז ואילך בפוסקי כל הדורות. (כידוע המהרי"ל הי' נגד ספרי קיצורים, והלבן יצטט כאן את בעל התניא בשלחנו)והדברים עתיקים מאד.

אולם הספרות שיוצא לאור כיום עם מראה מקומות ונימוקים בשולי הגליון אינו בכלל ספרי קיצורים הנ"ל, שהרי נימוקם ומקורם בצדם.

מלבד הרמה הרדודה, בעיה נוספת שלא הוזכרה עד כה באשכול זה, אם כי נדונה באשכולות אחרים, והיא צינזור תשובות.
במקום לפרוס יריעה רחבה של כל הדיעות המקובלות בנושא, הן בגוף ההלכה והן בהערות למטה, הרבה פעמים רואים כי הפוליטיקה נכנסת עמוק לתוך ההלכה.
כשיש אינטרס להחמיר, ובד"כ זה המצב, תשובות מקילות עשויות שלא להיזכר אפילו ברשימת המקורות!!! ואם כן נזכרות אז רק ברמז דק, שרק הלומדים יבינו שניתן לחפש קולא בשו"ת האמור.
למשל, בספר חשוב אחד לפחות ספרי הגר"ע יוסף לא מוזכרים.
בנוסף, פוסקים 'ציוניים' לא יוזכרו במרבית ספרי הקיצורים.

מסתברא יקר,

1. הרשות נתונה, ובשמחה רבה, אתה מוזמן לערוך מחקר השוואתי בין תקופתינו לתקופת המהרי"ל או הגר"א או שניהם יחד. על המחקר להיות ניתוח טקסטואלי, היסטורי, תרבותי וסוציולוגי, ובודאי זה יתרום רבות להבנת התופעה בתקופתינו.

2. הנתונים שבידי התקבלו מתוך היכרות עם מחברים ומפיצים.

שו"ת ר' יוסף הלוי אבן מיגאש, מהדורת ש' חסידה, ירושלים תשנ"ד, סימן קיד, עמ' קב-קג, (וראה שם, עמ' רלט):

שאלה מה יאמר אדוננו באיש שלא קרא מעולם הלכה עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז"ל וספרי הדינים. ולא נעלם מאדוננו שהתשובות אינם עומדות על מצב אחד בפרט הישנות מהם שנכנס בהם ההפסד מצד המעתיקים אותם ועם זה יחסו קצת תשובותיהם לזולת בעליהן גם הרבה מן הגאונים הורו בתשובותיהם על שאלה אחת ואח"כ חזרו בהם מאותה הוראה או השיגו אותם אחרים בכך. ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו ואינו מבין הצדק מהם מבלתי הצדק אם יוכל להורות בענין אחד או בנדון אחד ויפסוק הדין בו ואפשר להיות שאותה שהורה ממנה כבר חזר בו המורה בה ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד אם הוא מותר להורות או אם ראוי לסמוך עליו בשום דבר בפרט אם הוא בלתי ירא שמים והעידו עליו ברשעיות רבות ועוד העידו עליו שהוא נתלה היום לענין דין אחד בשאלה אחת ומייחס אותה לגאון אחד ומחר הוא נתלה בדין הדומה לו בשאלה אחרת באופן אחר והוא מיחס אותה לגאון אחר יבאר לנו אדוננו שורת הדין בזה ביאור מספיק.

תשובה דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי' אחד משני דברים אלו רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז"ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למנעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהי' ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז"ל. אבל מי שמורה מתשובות הגאונים וסומך עליהם ואע"פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו. שהוא אע"פ שהוא מורה מסברא בלתי אמתות מראיות הגאונים ז"ל מ"מ אינו טועה בזה לפי שהוא מה שעשה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים עשה. ומי שמורה מעיונו בהלכה אפשר שהוא חושב שאותה הלכה מחייבת אותה הוראה והיא אינה מחייבתה והטעהו עיונו או טעה בפירושה. ואין בזמננו זה מי שיגיע בתלמוד לגדר שיוכל לסמוך להורות ממנו. וכבר באו לידי תשובות קצת אנשים בדברים שהורו בהם והם חושבים שהורו כדין ושהוא ברור כשמש והם טעו בהוראתם ותלו הדבר ההוא אל מקום בלתי מקומו ולמדו הדין ממקום שאין ללמוד אותו ממנו וכבר היה בין הדבר שדנו בו ובין ההלכה שנתלו בה לאותו הדין חילוק דק ודקדוק נעלם ונסתר ולא הרגישו בו והיו לוקחים ההלכה בכללה כפשטה ולא הרגישו בחילוק הדק שבה ומדמין הנדון שלהם לה ואינם מרגישים בחילוק הדק שביניהם. עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים ובהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמוד. ואמנם מה שזכרת מהיותו בלתי ירא שמים אם הוא דיין קבוע ראוי לחקור בזה לפי שאין ראוי לנו לעמוד דיין שאינו הגון לפי שהוא כנוטע אשרה בישראל ואם אינו דיין קבוע אלא שאין דן לפניו אלא מי שקבל אותו על דרך הברירה אין לנו לעכב בזה.




שו"ת מהרי"ל החדשות, מהדורת י' סץ, ירושלים תשל"ז, סימן צג, עמ' צב-צד (על תשובה זו ראה: י"א דינרי, חכמי אשכנז בשלהי ימי-הביניים, ירושלים תשמ"ד, עמ' 62-63):

הנני נחוץ להשיב לאהובי הנחמד הח"ר חיים (חלק מתשובה זו נדפס בקרית ספר כרך כ' עמ' 40 ע"י אסף ושם הסתפק אם ר' חיים הוא ר' חיים הצרפתי מאוישפורק ועיין לקמן הערה שמוכח שכן הוא. וכן יוצא מפורש ממפתח הכ"י) שי', נפלאתי עליך עד מאד דסליק אדעתיך לחבר בלשון אשכנז את אשר יעדת, ועל הראשונים אנו מצטרים שכל (בע) [בעל] (ה) [הבית] שיודע לקרות פרש"י בחומש או במחזור או לכל הפחות שיטה (פירוש תוס' עיין שם הגדולים ערך תוס' שיטה) בילדותו ופירש לפני ימים ושנים, ויש שמעולם לא שימש תלמיד חכם, כל אלה חברו אל עמק השוטים ומסתכלים בדברי רבו' המחברים כגון שערי דור"א וסמ"ק וטורין וכל אשר נמצא איהו (אתו, כן נ"ל) ומורין הלכה למעשה מתוך חיבוריהן. והן הן התנאים מבלי העולם שאמרו רז"ל פרק היה נוטל (סוטה כב, א) כי אינם יודעים הטעמים, ולפי הטעמים משתנים הדין וההוראה כדפי' רש"י (שם בראש הדף ד"ה ולא שימש) בכל (דוכתיה) [דוכתי] שאין הוראה אלא התלמוד כדאיתא בכל דוכתי מ"ט מר אמר כו' מאי בינייהו כו'. ועוד ראייה (דאין, כן נ"ל) להם לב לחלק ומדמין מילתא רחוקה למזרח (ממזרח, כצ"ל) למערב. ורבו' המחברים לא כן כיונו אלא לתלמידים הראוין להורות והם יודיעו את הנשים חוקים (חוקותיהם, כצ"ל) הם וגו' הן בביתו או בעירו או בשכונתו. והמכשילה הזאת תחת ידינו כדלעיל, כי לא רבים יחכמו וסבורים להתחכם ועדיין לא נפתחו עיניהם. ואני שמעתי באזני מפי אחד מן המפלפלים שהיה מלעיז על לימוד הפלפול ועל התלמוד ואמר מתוך חיבור משנה תורה של הרמב"ם יפסוק כל הספיקות שבעולם. ובילדותו שנה מעט ואפ"ה לא היה לו לב לידע כמה תיקו יש בתלמוד וכמה ספיקות יש באותו חיבור בעצמו ובפלוגתו', ומה שנתחדשו ספיקות ופלוגתות מאז שנתפשט אותו חיבור ומידי (מידי יום, כצ"ל) יום יום. והכל הגדנו ואפי' הכי היה מתריס כגדי וכגד (כנגדי וכנגד, תיקון אסף) טובייני חבירי רבנן סמיכי. תא חזי כמה סמיות עיניהם ולבם הטוח. ועכ"ז אתה בא להוסיף ולגלגל עלינו חדשים ולפזר (כלומר לפזר תורה, ע"פ ברכות סג, א) במקום המפוזרים לעם הארץ ולנשים הפוחזים ולתת להם יד ושם ללמוד ולהורות מתוך חיבורך האשכנזי ענייני נידות וכתמים דדייקו בה רבנן קמאי ובתראי, והוו כמים שאין להם סוף. חלילה חלילה, הנשמע או הנמצא כזה ממו' (מימות, כצ"ל) אבותיך ואבות אבותיך, ואף (כלומר, הנמצא למרות שיש הרבה הילכות כו') כי חזינן הרבה הילכות איסור והתר ונדה וחלה והלכות פסח וי"ט וכמה עניינים. ולא כדי שתתגדר כזה בהם הניחון, אלא מפני המכשול כדלעיל.

חכם אחד היה וחיבר הלכות שחיטה במליצת השיר וחרז בלשון אשכנז ובביאור מאוד ובכוונה טובה עשה, יען כי ראה כי יש כמה עמי ארץ שיש בישובים שאין יכולים להשיג ולהבין מלב' על בוריים אפי' הילכות שחיטה מתוך חבור לשון הקדש, ואפי' צריך (כלומר, והרי צריך כו' וכמו שכתוב בספר מהרי"ל סוף שחיטות) לידעם תמיד ולהתרגל בהם תמיד בעל פה ולזכור אותם תמיד ולמרמי אנפשיה בשעת שחיטה, וכל זה חמור (כלומר, קשה להם) עליהם במחבורי השחיטות ולחזור תמיד, על כן יסד להם בלשון אשכנז. ואפ"ה לא נתפשט, אלא כולם צריכים לידע הילכות שחיטה שיסדו לה מחברים אף כי יש שקצרו ביותר ומהר"ם יותר מכולם (שחיטות מהר"ם ב"ב תפ"ו ח"ב (פ) סי' א') ואותם של אשכנז מבוארים היטב ואפ"ה לא נהגו רבו' להקביל (כלומר, לתת קבלה) השוחטים על פיהם, אף כי כל פסול שחיטה דאוריית' (כלומר, למרות שחמור כ"כ נהגו בשחיטות ולא בחיבור האשכנזי) ק"ו בן בנו של ק"ו והילכות (להילכות, כצ"ל) נידה בדורינו השפל והפרוץ בע"ה מהטעמים דלעיל. ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב לעולם, אך הנח להו לבנות ישראל אם אינן נביאות הן בנות נביאות הן (ע"פ פסחים סו, א) ומנעוריהן בקיאין הן על פי אימותן והורתן (עיין שו"ת מהרי"ל הנדפס סי' קצ"ט) ושורש רוב החומרות (אולי צ"ל, ושורש רוב חומרות דרבנן משום כו') דרבנן דמקילי הרבה בנות ע"ה ונשותיהן. על כן מוטל על כל חכם ות"ח להודיעם ולהפרישם מאיסור ולהדריכן בדרך ישרה, ולכל הפחות בני ביתו והם יודיעו לחברותיהם, והכי הוי לישנא דתלמודא אמרו רבותינו לעולם ילמד אדם בני ביתו לרחק כו' (לא מצאתי) ולפעמים ידרוש להם לפי מה שנראה לו צורך להודיען, אי בר הכי הוא. אך יזהר בדבריו שלא יטעו כאשר ראיתי כמה פעמים שטועים בדברי הדורש מה שדרש לאסור הבינו להיתר. וכזה עשו קמאי דקמן מהר"ח ואחריני שדרשו עניינים שלו הנראה להם צורך, וכן שאר ענייני תורת הבית הנ"ל. וכן נהוג חכמי דורינו ונלך בעקבותיהם ובזה נפשינו הצלנו.



תוקן על ידי - ממדבש - 14/07/2003 22:39:01

י"י

הלבן רצה להדגים ולהמחיש היאך כותבים ספר מסוג שעליו מדברים בפורום.

הפנים הם דברי ווטו. ולמטה מופיעים המראה מקומות של הלבן,

כמדומה יש כאן עירוב בין שני נושאים:
א) אם מותר לפסוק מתוך התשובות, כשלא יודעים בטוח אם כך נפסקה ההלכה.
ב) אם מותר לפסוק מתוך הקיצורים, כשלא יודעים את טעם ההלכה.

הר"י מיגאש ותלמידו הרמב"ם מפרשים את מה האמור בגמרא (סוטה כב, ב) שמי שמורה הלכה מתוך המשנה הוא ממבלי העולם, דהיינו (כפירוש השני ברש"י שם) כיון שיש משניות שלא קיי"ל כן להלכה והוא אינו יודע.
ולכן חיבר הרמב"ם את חיבורו בלי נתינת טעמים, כי גם בלי ידיעת הטעם יכולים לפסוק מתוך ספרו, ודוקא במשניות אפשר שהיא דעת יחידית, משא"כ בחיבורו הרי פסק על פי מסקנת הגמרא.

אמנם הרא"ש חלק על הרמב"ם בזה, וכותב בתשובותיו כלל לא סי' ט: טועים כל המורים הוראות מתוך הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאין בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו טועין להתיר האסור ולאסור את המותר ... אשר הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה בלא טעם ובלא ראיה וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן.
שהוא פירש את האמור בגמרא סוטה שם, כפירוש הראשון ברש"י שם: שמורין הלכה מתוך משנתן קאמר, שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה.

בשו"ע הרב הל' תלמוד תורה פ"ב ה"א וקו"א שם ס"ק א, מבאר את שתי השיטות האלו, ופוסק כהרא"ש: כי אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ... ולכן יש אוסרין להורות אפילו לעצמו מתוך הלכות פסוקות בלי טעמים שלמד. ומציין לרש"י הנ"ל, וגם להקדמת הסמ"ע.
ומסיק שם, שלזה סגי גם כשלומד "ההלכות פסוקות בטעמיהן בדרך קצרה בלי עיון רב ופלפול להקשות ולתרץ".
ומטעם זה הורה הרב המגיד ממעזריטש אל בעל התניא לחבר את השלחן ערוך שלו, עם קיצור טעמי ההלכות, כמסופר בארוכה בהקדמת בני המחבר לשלחן ערוך הרב.

אקדמאי,

אחזור, ברשותך, להודעת הפתיחה שלך.

לפני שנה-שנתיים קראתי עבודה מאת חוקר צעיר ומבטיח בתחום חקר האורתודוקסיה, שעסקה באחד מפוסקי זמננו המובהקים. לא אנקוב בשם החוקר ולא בשם הפוסק, מחשש וכו'. אם נסכם בלשון גסה-משהו את ממצאיו, הרי שאותו פוסק ידוע מורה הלכה בכל מיני שאלות הנוגעות לשלל מצבים בחיים אשר היהודי הדתי הממוצע (ובכלל זה אולי גם החרדי של פעם) לא היה רואה אותן כשאלות המצריכות שאלת חכם. או שהיה נוהג כמנהג אבותיו, או שסתם היה עושה מה בראש שלו, כי הרי זו איננה בעיה הלכתית. אותו פוסק, שקהל היעד שלו מורכב בין השאר מבעלי תשובה, איננו רק פורה הלכה, אלא גם "מחנך" (כהגדרת אותו חוקר צעיר), שכן פסיקה זו לא נועדה רק לפרש את המקורות ולהחילם על המציאות, אלא בכל, להרגיל את הציבור לחשוב "הלכה'דיק".

דומני כי ספרות ההלח"ע (אהבתי את הקיצור!) ממלאת פונקציה דומה. זאת מבלי לגרוע משאר הפונקציות שנמנו ע"י כב'.