התפתחות ההלח"ע (הלכה חרדית עדכנית)

איד"ג,

נדמה לי שאני מנחש...

אכן, לספרות ההלח"ע יש חלק בתהליך חינוך הציבור לחשיבה הלכתית. תהליך זה ראשיתו לדעתי בחזון איש, שכל סיטואציה בחיים עוררה אצלו שאלה הלכתית כבדת-משקל, והוא השקיע מחשבה כיצד 'לצלוח' את הרגע מבחינת הלכתית.

אצל חניכיו וההולכים בדרכו (חלקים מהם) התהליך רק החמיר: לא מדובר כאן רק ב'חומרות' או בחשיבה 'הלכה'דיק' על כל דבר שמזדמן, אלא הרבה מעבר לכך. ואסביר את דברי:

בלימוד ההלכה קימות שתי אפשרויות: הידע ההלכתי יכול לשמש כידע 'סוגר', אך יכול לשמש גם כידע 'פותח'. שני אנשים לומדים את אותו 'שולחן ערוך', האחד קיבל תשובות לשאלותיו, והאחר – בזה רק התחילו שאלותיו.
חניכי ההלח"ע שייכים לסוג השני כמובן.

בעוד שבתהליך הטבעי של יצירה הלכתית המציאות היא שמאתגרת את ההלכה. היא דורשת התייחסות, איש ההלכה אומר את דברו, וכך נוצרה לה ספרות השו"ת הפוריה. אצל חניכי ההלח"ע בימינו התהליך כמעט הפוך: ההלכה היא שמאתגרת את המציאות. יש להמציא סיטואציות ולחשבן אפשרויות תוך כדי לימוד. יש ללמוד את הפרקטיקה והטכניקה של כל דבר כחלק מלימוד הלכה, תוך אתגר ברור להחיל עליו תובנות הלכתיות, עוד בטרם באנו לידי מעשה, בחינת 'טרם יקראו ואני אענה'.

אין זה התהליך הבריא של יצירת הלכה כפי שהיה בכל הדורות. זהו תהליך המביא לאובססיות ולסיחרור שקשה לצאת ממנו.

אקדמאי

התהליך שאתה מתאר נראה לי מוכר. ובכל זאת, אני מודה לך באחד וחולק עליך באחד.

א. התהליך שתארת, של בדיקת מצבים תיאורטיים, במיוחד כאלו שמקצינים לכיוונים חדשים או מוגזמים, אינו חדש. גם הגמרא מביאה כאלו חקירות, וזה, כפי שכתבו בשעתו לוינגר וכמדומה לי גם הרטמן בעקבות רבו, הוא חלק מהתהליך האינטלקטואלי של הלימוד, ואפילו מהשעשוע שבו.

עד כאן המחלוקת. אתה מציג זאת כתהליך חדש, ואני כהמשך של תהליך עתיק יומין.

ב. בזאת אני מודה לך: שהיום זה נעשה, לפעמים, באופן פגום ופוגם.
כיצד? כאשר שיטת ההלכה היא לחפש את החומרה, לחפש לצאת ידי כל השיטות, החקירות לא נועדו לברר שיטה אחת להלכה, אלא לברר אינסוף שיטות שונות, כדי ליצור חומרות חדשות.

וזה קורה לא רק בחקירות חדשות, אלא גם בעירעור על פסקים מקובלים - המתירים דבר מה. ניתוח יסודי יכול להעלות כי לשיטה מסויימת, אחת ויחידה, ולפעמים רק לפי פירוש מוקצן שלה, ההתר אינו אלא איסור. והנה, נתחדשה הלכה בישראל.


אם נחזור לנושא הפסקים, זו בעיני אחת הבעיות של ספרי פסק, ולא רק של אברכים (אם כי לפעמים יש שם חיבורים טובים מאד) אלא גם של פוסקים הניצבים בשורה הראשונה.

אתן דוגמא, שאולי כבר הבאתי בעבר:
פוסק חשוב בן זמננו, שמתאפיין בכתפים רחבות ובתעוזה הלכתית (כוונתי במונח זה לקבלת אחריות והכרעה, במקום לחשב שיטות ולמצוא פשרות כדי לצאת ידי כל העולם), הוציא ספר על שמיטה. אחת ההלכות שלו אוסרת דבר מקובל להתר בדיני שמיטה. רק בהערת שולים בתחתית הדף ניתן למצוא כי "יש מקילים". השיטה האוסרת (אולי של החזון איש?) מובאת כעיקר הדין.
כמובן, לדעתי היה ראוי לעשות הפוך. להביא בספר, בקיצורי הדינים, את ההלכה המתירה המקובלת. את החומרה, אם בכלל להביאנה, יש להזכיר בהערת שולים בלבד.

מה שאתה תולה בריבוי הלימוד, אני תולה במסירות יתר לרעיון החומרה כדרך בהלכה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למגיבים להדגמתי,

למלמד אכן צריך בקיאות רבה, אך ללומד ניתן לחסוך את הצורך בבקיאות, ומעשית להפוך לברי הכי.

דומני שיש מקום לבדיקה השוואתית בין 'התפתחות ההלכה' לבין 'התפתחות ההלח"ע'.

ספרות המחקר ההלכתי הדתי, מדברת על 'השתלשלות', 'מסע', ועוד כהנה מילים יפות הבאות לתאר שיח הפורח בשנים האחרונות בקרב הציבור הדתי לאומי.

לדעתי ישנו מאפיין לשיח ההלכתי של הדתי-לאומי, והיא התחושה שלהם כ'אורחים' בעולמה של הלכה, ובכלל בעולמו היהודי של הקדוש-ברוך-הוא. כטיפוסים חושבים, אחראים ובוגרים, הם הולכים בצעדים מהוססים אך יציבים בעולם הדת וההלכה, לפעמים על בהונות, בשביל לא להעיר את השכנים החילונים, או את החניוק ה'מעורר' התורן.
החרדים מאידך, מרגישים יותר 'בבית' אצל הקב"ה, מתנהגים כילדיו האהובים, אך כילדים של ממש, שאבא-תורה ואמא-הלכה צריכים כל הזמן להשגיח, וגם לקנח להם את האף לפעמים.

'ילדות' זו מרשה גם ללכלך לפעמים, בית הכנסת הופך לדוכן מכירות צעקני, למקום לינה להומלסים, ולהחלפת דולרים. זה לא קורה אצל אלה הסוגרים את בית הכנסת על מנעול לאחר התפילה. ה'ילדות' החרדית מרשה לכמה מהם גם 'להשתולל' הלכתית, לפעמים בדברים הגובלים בחריגות של ממש, והמסמרים את שערותיהם של דתיים לאומיים. "אבא שבשמים יכעס, אבל יישאר אבא, אוהב ומטפל".

לעומתם, הדתי הלאומי מרגיש 'בבית' רק כאשר הוא בטוח בעצמו, רק כאשר הוא מנומק ושלם מבחינה ערכית עם מעשיו, או אז גם הוא מתחיל להתנהג כבן-בית בעולמו של הקב"ה, אך כבן-בית בוגר, כבן שזה עתה חזר מן הצבא.

'ילדות' חרדית זו משפיעה על תחום הלימוד בכלל והספרות התורנית. תודעת החלישות של דורנו, משנת 'ירידת הדורות' שיונקים עם חלב האם, ההתקטנות וההענוותנות (המעט מעושה לפעמים, יש לומר) אופפת את כל הגישה החרדית לגמרא, למדרש, ולהלכה בכלל, ומשפיעה על השיח הציבורי ההלכתי, שאינו מצליח להמריא, אינו פורה ומפרה. אין ספרות מתמודדת ואין טענה נועזת, לא נוצרים ויכוחים, אין אתגר, ולכן אין גם פולמוס פרשני סביב חז"ל או פסקי הלכה.

זה קשור להבדל במבנה הפסיכולוגי הדתי שבין החרדי לדתי-לאומי. אצל החרדי ההלכה היא אינטואיציה, תשתית עמוקה המופעלת כאוטומט ומתפקדת בעיקר כנורמה חברתית. אצל הדתי-לאומי היא קודם כל עמדה, עמדה דתית, וכעמדה היא חייבת להיות מודעת, מגובה ומנומקת מבחינה ערכית-הלכתית.

ספרות ההלח"ע, עם כל התרחבותה, עשתה לה 'חיים קלים' בבחירת הנושאים בהם היא מטפלת: ריבית, שבת, נדה, בשר בחלב ולשון הרע, ואולי עוד כמה. את אלה היא מפתחת, מפרטת ומנפחת, ככל שמשק הבית המודרני מאפשר. טמונה כאן הצהרה סמויה בדבר חוסר יומרה, ושאין להלכה זו שום דעה בנושאים של מדינה, צבא, מעמד האשה וזכויות מיעוט, – כל הנושאים המעניינים את הציבור הדתי-לאומי ומזינים את ספרות 'השתלשלות ההלכה' שלו.

מבין השתיים, אינני יודע איזו התפתחות ספרותית חמורה יותר. אבל תחושתי שלפנינו שני סוגים של חסרי ביטחון: 'ילדי ההלכה' מכאן, ואלה המנסים להיות הוריה – מכאן.

זה היה טוב

אקדמאי כפתור ופרח!

[הוכחת את טענתך שהפורום כלל לא מיצה את עצמו!]

הערה: הדרך הישרה הוא להיות האדם מסוגל לאחוז בשני הדרכים. להיות ברמה המעשית בן בית אינטואיטיבי וברמה האינטלקטואלית בעל בית שהידע שלו בידו!

נו, הסדן לרעיונות.

שוב במחכה"ר נראה לי הרעיון תלוש מהמציאות הקונקרטית וההיסטורית.

אני שאני אוהב ספרים ורוכש ספרים ועוסק בספרים, רואה שאין חדשיים ואינו מופיע ספר בזרעים טהרות קדשים בנוסף להספרים הנדרשים לסוגיות הנדושות, ורובם על ידי יוצאי בית מדרש החרדי הליטאי.

מאידך, קובץ תחומין למרות צורתו המודרניות הרי רוב המאמרים כתובים יפה אבל א) נתמכים על תורתם של גדולי ישראל החרדיים החזו"א הסטייפלר וכו' ב)אין בהם גדולות ונצורות ומקוריות רבה. שפה מודרנית ועריכה אינה ערובה לחשיבה חדשנית

אז מעבר לפסיכלוגיה של הורות שאיני בקי בתחום האמור, הרי השאלה היא אם זה מבוסס על עובדות מוצקות. (למי שחושב שהדלי"ם הם המקוריים וחדשניים לעומת הקיפאון החרדי, כל ההוכחות יובילו למסקנות הנ"ל. לדידי, יש מעלות בזה ובזה ואין להכריע רק עם הוכחות סטטיסטיות ממש)




תוקן על ידי - מסתברא - 21/07/2003 17:33:21

מסתברא,

לא כל הד"לים מקוריים וחדשניים...
רחוק מזה.
'תחומין' אינו עונה על ההגדרה 'התפתחות ההלכה'.

כוונתי היתה בעיקר לספרות מחקר והגות 'מטא-הלכתית' בעיקר, אשר מוצאה מחוגים אקדמאיים-דתיים בארץ ובחו"ל, מ'נאמני תורה ועבודה' ועד אגפים מסויימים ב'סולובייציק'יזם'. אלה מתנהגים כמו הורים מתוסכלים של ההלכה.

כתב-העת 'תחומין' הוא אכן גבולי, מצד אחד מתמודד באומץ עם שאלות קשות, כמו גיור, צבא, משק וכלכלה, רפואה, הורות ומשפחה, ארץ ישראל, וכמדומני שאין כתב-עת הלכתי חרדי בסדר גודל שכזה. מצד שני הוא קרוב יותר ל'בגרות' הלכתית (על פי הגדרתינו) וכותביו ברובם אינטלקטואלים.

כמי שקרא הרבה ב'תחומין', דומני שהחזו"א בקושי מככב שם, רק בנושאים הידועים שלו, והסטייפלר זניח לגמרי. מבין פוסקי המאה האחרונה בולטים הרבה יותר הרבנים קוק, פיינשטיין, הרצוג, עוזיאל, אונטרמן, גורן, וולדנברג, וינברג, אויערבך.

קישור ל'תחומין':
http://moreshet.co.il/zomet/html/tchumin1.htm#0

תוקן על ידי - אקדמאי - 21/07/2003 18:10:31

על איזה ספרים אתה מדבר? ספריו של יעקב בלידשטין? חיים סולובייציק? יעקב כ"ץ. שפרבר? ליברמן? איני מכיר שום ספרות מגוונת מחוג הנ"ל?

נזכרתי מהאשכול כאשר הזמן לי לקרות הקדמת הפרי מגדים שכותב: "שקצת מליזין ומדברים על מחברי ספרים וראיתי בספר אחד נקרא עת רצון שאומרים על מחברי גפ"ת - לא ידע בין ימינו לשמאלו. בפוסקים- די בחומרת ראשונים ושמא מתיר אסורים. ובקבלה מקצץ בנטיעות ובמוסר יש הרבה ואין פונה אליהם ומונחים בבזיון.

הנה הבל יפצו פיהם..ואם באולי נמצאו קצת מרבני גאוני הזמן שאין דעתם נוחה בספרים חדשים החרשתי אומנם אותם הלומדים חורגיים הנקראים מערערים ומפקפקים לא חוקריים, מעטים הם ודבריהם בטלים. ויותר הועילו מחברים ספרים בזמנינו מהמלעיגים ומליזים".

לפעמים נדמה שהזמן עמד מלכת, אותן טענות ואותן מענות.

חזי מאן קמסהיד עליה - איהו גופיה.

ר' יוסף תאומים חיבר עוד עשרה ספרים לפחות, חוץ מספרו 'פרי מגדים', שגם הוא ליקוט ודיון בספרי הפוסקים שקדמו לו, בעיקר האחרונים שבהם - פוסקי זמנו. הוא סדרן, מתודולוג, (ראה את 'פתיחותיו' - המבואות המתודיים שהקדים לספריו), כמובן תוך דיון, והכרעה פסיקתית לפעמים, לרוב לחומרא.

אם זה מזכיר לך כמה אנשים בימינו, אתה לא טועה.

בהתחשב בתנאי הדפוס והתפוצה של אז מול אלה של היום, ובריבוי הטבעי, הרי שאם בגרמניה של המאה ה-18 היה אחד כזה, כיום יש מאתיים. והם בודאי יגוננו בהקדמותיהם על ריבוי הספרים מסוגם.

אקדמאי (וכולם)

הפרי מגדים היה יחיד כמעט - עד כמה שמוכר לי, יחיד ממש - שהקיף כל סוגיא על כל מרכיביה, ובחן את כל חלקיה, לפי האידיאל של הלימוד: כלומר, חשבון של כל סברא והגדרה על פני כל חלקי התורה המסורים בידינו שהיו לפניו!
זה מפעל אינטלקטואלי אדיר. כבר אמר מי שאמר שקושיותיו של הרעק"א מצויות כולן אצלו (אין לי אישית שום דרך לברר זאת משום צד...).
שיטת הלימוד שלו, כפי שהוצגה בספריו, היתה ראויה לכל שבח. בניגוד לספרים אחרים, הוא היה שיטתי ומקיף.

גם בזמננו יש מחברי ספרים כאלו. המשימה לחשב את כל הש"ס והפירושים לדורותיהם מול כל חלק אחר היא משימה כמעט אינסופית, אבל היא הולכת ומושלמת, מפני שיש "כוח אדם", אם נשתמש בביטוי זה, יכולת אינטלקטואלית ורצון, וכל מחבר נוטל עליו להקיף סוגיות בנושא מסויים, או מסכת מסויימת.


בשעתו טען הח"ח כי המשיח כבר יכול לבוא, שכן כבר גמרנו לבאר את הש"ס. זו טענה מעניינת, כי היא בנויה על כמה הנחות יסוד שבעצם אינן פשוטות כלל. למשל, שהבנת התורה היא תנאי לבוא המשיח. ושהתורה זהה לש"ס ולפירושיו. אבל חלומו של הח"ח מתגשם למעשה בזמננו זה.

נראה לי שכוונתך לא היתה לבקר את הפמ"ג והלומדים בדרכו, וגם לא את מחברי הליקוטים היעילים והקצרים והשימושיים, שתורמים כל אחד בדרכו לידיעת התורה ודרכי לימודה. אני משער שבאת לבקר את האינפלציה של ספרים מיותרים לגמרי, שכל כולם אינם אלא לפאר את שם המחבר שיכול לקרוא לעצמו "מח"ס", או לתת טעם וחשק בלימוד לאברך שיושב בכולל ולא מצא משרה תורנית. זה יותר טוב מלכתוב באינטרנעט, לא?

אינפלציה זו מסומלת בעיני במשפט האהוב על מחברי ספרים אלו. הם כותבים משהו מעין "ידעתי שלא הגעתי למידה זו לכתוב, ושהספר מכיל טעויות, אבל אולי יש דבר טוב אחד כאן, וכתוב שדבר טוב אחד יציל על כל הספר...".

יש סיפור מעניין שמספרים על ר' שלמה זלמן אוירבך, שנתן הסכמה לבחור שחיבר קונטרס. הבחור הסביר שחיבר את הקונטרס כדי למצוא שידוך טוב ועשיר, כדי שיוכל לשבת ולעסוק בתורה לאחר נישואיו. ר' שלמה זלמן התפעל מהנימוק וכתב לו הסכמה ש"הספר נכתב לשם שמים!".

למעשה, כל המחברים האלו שכחו את הזהרתו של קהלת "הישמר בני עשות ספרים הרבה". אך כמובן יש מחלוקת בפירוש הפסוק. הפשט ההיסטורי נראה לי שיש להיזהר מפני ספרים רבים (אולי ביקורת עצמית של המחבר או שהיא מכוונת נגד תקופתו?) ואילו יש כאלו שדורשים זאת לשבח. היזהרו והישמרו כן לכתוב...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בודאי שלא באתי לייתר שום ספר, רק הצבעתי בראשית הדברים על ענינים שבאיכות ובסוציולוגיה.

בנוגע לפמ"ג - כמובן שיפתח בדורו כשמואל בדורו.

איני מבין על מה אתם מלינים.. בנימת זלזול על אותם מחברי ספרים הדנים בהלכה "מעשית".. נכון הספרים כתובים לעיתים בשפה עילגת אבל זו הלשון השגורה בפי הקוראים ספרים אילו..מה רע בכך שקיימים ניסיונות לאמץ קטגוריות למדניות על פעילות שגרתית יומיומית.. בעידן שבן השתנו ה"טבעיים" בלשון חכמינו..
האם הכתיבה האקדמיית הדנה לעיתים ביחוד במדעי הרוח בנושאים אזוטריים כמו שאלת הבזיכין של הכהן הגדול בימי בית שני.. אינו נושא מופרך משהו.. וכל הכתיבה עליו נועדה להלל את הכןתב ולתת לו דרגה אקדמית גבוהה ..מי הקוראים מאמרים "מלומדים" אילו הנכתבים בחצרות האקדמיה מידי שנה בשנה..
לפחות ספרי ההלכה הנידונים בפורום אינם משעבדים אליהם תקציב מחקר.. שאתה ואני ממנים אותם.. ואכמ"ל.
שבת שלום.