קושייה 'רגשית' שיש לי

הקושיה שלי על דברי הרמב"ם

ידוע החינוך שנהוג לצטטו תמיד על אחר הפעולות נמשכות הלבבות
בשלמא בעניני אהבה אבל איך בעניני שנאה אדם יכול לגרום לעצמו לשנוא?
מעולם לא ידעתי לומר לזה הסבר 'מעשי'...


הגהות מימוניות בהלכות דעות פרק ו' הלכה ג':

"מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו שנאמר יראת ה' שנאת רע ואומר הלא משנאיך ה' אשנא וגו'".

אני לא מאמין , איפה היותר חכמים שלנו ?
א"א לא עונה לעניין ומשיב כהלכה
אולי השאלה לא הובנה ?!
השאלה היתה כמו השאלה על מצוות עשה של 'ואהבת'
אי אפשר לצוות לאהוב , אבל יש אפשרות לעשות מעשים שיגררו את האהבה כמו לימוד תורה וקיום מצוות וכמ"שכ ספר החינוך

אבל לשנוא הוא קודם כל גם רגש כמו אהבה ( ולא משנה כמה מיננו לנו במתכון) אם - כן גם צריך 'מעשים' כלשהם שיהיו בגדר ציווי מעשי ל'שנאה' ושיגרמו לשנאה להתהוות בליבינו פנימה כלפי אותו רשע , לאלו מעשים אם - כןן התכוונן הרמב"ם ? לתת לו מכות ? לקלל אותו ? הרי לצוות על שנאה בלבד , אצל אנשים מן היישוב , זה כמעט בלתי אפשרי



תוקן על ידי - רוגוצובר - 14/07/2003 9:56:19

רוגוצ'ובר

העלית שאלה שזכתה למיטב התשובות (ואיני מתכוון לדברי שלי, אלא לדברי אחרים, ראה למעלה).
ואתה מתלונן?

אם אתה שואל שאלה אחרת: מה הם המעשים המעוררים שנאה?
התשובה פשוטה. והיא מוכרת לכל אדם מנסיון חייו.
החל במעשה (או: העדר המעשה) הפשוט ביותר: לא לומר לו שלום, להתעלם ממנו, כפי שנהגו אחי יוסף ביוסף.
ועד למעשים החמורים ביותר שעושים בעיר הנידחת.

כאן אפילו לא צריך לומר: תן לחכם ויחכם עוד. לא צריך להיות חכם גדול כדי לחפש מעשים שמבטאים שנאה. אם כבר, אז צריך להיות חכם וזהיר כדי להקפיד רק על אותם מעשים מבטאי שנאה שמותרים על פי ההלכה...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רבותיי דיינים מומחים

נראה כי יש כאן בלבול ואחלק דבריי לסעיפים -

א. "מהות השנאה"
שנאה אינה בהכרח רגש. השנאה [בקירוב לסנה] משמעותו להיות "קץ" מתעב ומרחק את הדעה או המעשה. היחס של כל אחד מאתנו למעשה רע כמו רצח, הוא של שנאה, גם אם איננו יודעים מי האיש אשר רצח. כי אנו מתעבים את המעשה, גם אם הרגש יוצא קצת לפנסיה. [וכעי"ז יש להבחיא על פי רוב בדעת].
לכן פשוט, שמי שהולך בדרך הישר מטבעו הוא כבר שונא לכל הנוגד את הישר ואינו צריך "מצווה" וקל וחומר שאינו צריך "מעשים" לביטוי ורכישת השנאה. השנאה עיקרה ומקורה הוא בדעת - התיעוב לדעה מסויימת גם היא שנאה כנ"ל.

ב. "מצווה לשנוא"
לא נמצא בל הדברים שהובאו כאן דבר אשר יוכיח שיש מצווה לשנוא. דוד המלך אומר שהוא דבוק כל כך בדרך ד' עד ששונאי ד' ממילא הם שונאיו. וגם אם נמצא מקור למצווה לשנוא, הרי יהא הוא בהכרח מצווה על הדעת לשנות את התובנה ביחס ליושר ודביקות בד' וממילא לתעב את כל ההולכים בדרך עקלקלות = שנאה.

ג. "ההבדל בין חוטא לרשע"
חוטא הוא מי שנכשל, חטאת על פי רוב באה על השוגג. על כך נאמר יתמו החטאים ולא החוטאים. אבל אין ספק שתחושת השנאה ל"רשע" = עושה עוול בזדון ובקביעות, היא תחושה בריאה ונכונה, כיוון שאנו שונאים את בחירת הרע ולא את המעשה היבש, מה שמקומם בהיטלר אינו מה שמקומם בטנק הפולט כדורים בטעות וזורה הרס רב. שנאתנו לרשע היא שנאה לאישיות הזו הבוחרת ברע.

O.K יהוסף בכל מקרה תעיין שוב בהגהות מימוניות : מצווה לשנוא !

אמת

התייחסתי גם לאפשרות זו.

נראה שמקור ההגהותמיימוניות מאדר"נ פרק טו ד וז"ל:
"ושנאת הבריות כיצד. מלמד שלא יכווין אדם לומר אהוב את החכמים וכו', אלא אהוב את כולם, ושנא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין, וכן
המסורות. וכן דוד אמר "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים
לאויבים היו לי"
הלא הוא אומר ואהבת לרעך כמוך אני ה' מה טעם "כי אני בראתיו"? שאם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו.


הן הן דברי ההג"מ המגביל את הלכת האהבה ואם כך כפי שניתן לראות האדר"נ משווה בין 'אי אהבה' ל'מצות שנאה' הרי שזה וזה שוין כפי שאמר אקדמאי: העדר אהבה היא המוליכה לשנאה.

לענין המקור של דברי הגהות מיימוניות, עיין מג"א סי' קנ"ו מובא הדבר בשם הג"מ ופסחים קי"ג, והמקור הוא ממה שכתבה התורה כי תראה חמור שנאך, וע"כ יש איזה אופן שמותר לשנוא לאדם.